אֶלָּא בְּאוֹמֵר מוּתָּר, דְּעַד כָּאן לָא קָבָּעֵי מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן אֶלָּא אִי חֲדָא מִחַיַּיב אִי תַּרְתֵּי מִחַיַּיב, אֲבָל מִיפַּטַּר לְגַמְרֵי לָא בְּעָא מִינֵּיהּ.

אלא מוצא אתה שגגת עבודה זרה באומר מותר לעבוד עבודה זרה, שאינו יודע שיש איסור בדבר, שעד כאן לא קבעי מיניה [לא שאל ממנו] רבא מרב נחמן בהלכות שבת, מה דינו של מי שנעלם ממנו ששבת היום, וגם שמלאכות אלו שהוא עושה אסורות, אלא אי חדא מחייב אי תרתי מחייב [אם אחת הוא חייב או שתיים הוא חייב], אבל מיפטר לגמרי לא בעא מיניה [להיפטר לגמרי לא שאל אותו].

רַב פַּפָּא אָמַר: מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, דְּיָדַע דַּאֲסִירָא עֲבוֹדָה זָרָה, וְהָנֵי עֲבוֹדָה זָרָה לָא יָדַע דַּאֲסִירָן.

רב פפא אמר: משכחת לה [מוצא אתה אותה] שגגת עבודה זרה בתינוק שנשבה לבין הגוים, דידע דאסירא [שיודע שאסורה] עבודה זרה, והני [ואותן] עבודה זרה שהוא עובד לא ידע דאסירן [אינו יודע שהן אסורות]. ואי

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּגָדוֹל – כְּגוֹן דְּקָא טָעֵי בְּהָדֵין קְרָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״ וגו׳, סָבַר: כִּי אֲסִירָא הִשְׁתַּחֲוָאָה לַעֲבוֹדָה זָרָה דְּכֶסֶף וְזָהָב, אֲבָל דְּמִינֵי אַחֲרִינֵי שַׁרְיָא, דְּהַיְינוּ שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה וּזְדוֹן עֲבוֹדוֹת.

בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בגדול — כגון דקא טעי בהדין קרא [שהוא טועה בפסוק זה] שנאמר: ״לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב״ (שמות כ, כ), סבר [סבור הוא] כי אסירא [כאשר אסורה] השתחואה הרי זה לעבודה זרה של כסף וזהב, אבל דמיני אחריני שריא [של מינים אחרים, כגון של עץ ואבן, מותרת], דהיינו [שהרי זו] שגגת עבודה זרה וזדון עבודות. ושבים לשאלה ששאלנו מתחילה: מדוע לא שנה התנא את כל מלאכות השבת ברשימת הכריתות שבמשנה (שמביאין על כל אחת חטאת בפני עצמה)?

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב בֵּיבָי אֲמַר: תַּנָּא, שֵׁם שַׁבָּת וְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָתָנֵי. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ; וְהָא יֵשׁ בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ דְּלָא קָתָנֵי לָהּ!

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא משמיה [משמו] של רב ביבי אמר: התנא, שם (ענין) שבת, ו כיוצא בזה שם עבודה זרה קתני [הוא שונה], ולא נכנס לפרטי החטאות שיש בכל אחת. ממאי [ממה] אתה למד זאת? מדקתני [ממה שהוא שונה במשנתנו]: הבא על אשה ובתה ועל אשת איש, והא [והרי] יש בתו מאנוסתו דלא קתני לה [שאינו שונה אותה], למרות שגם היא בכלל חייבי הכריתות, אלא לא שנאה משום שגם היא בכלל ״אשה ובתה״.

אָמְרִי: דִּכְתִיבָן קָתָנֵי, דְּלָא כְּתִיבָן לָא קָתָנֵי.

בתשובה לכך אמרי [אומרים], אין מכאן ראיה, שכך יש לומר: דכתיבן קתני, דלא כתיבן לא קתני [אלה שכתובות במקרא במפורש הוא שונה, שאינן כתובות אינו שונה], ובתו מאנוסתו אנו למדים ממדרש הכתובים, ואינה כתובה במפורש.

וְהָאִיכָּא בַּת אִשְׁתּוֹ וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ, דִּכְתִיבָא וְלָא קָתָנֵי! אֶלָּא שֵׁם אִשָּׁה וּבִתָּהּ קָתָנֵי, הָכִי נַמִי – שֵׁם שַׁבָּת וְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָתָנֵי.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] בת אשתו (מאיש אחר) ובת בתה ובת בנה, דכתיבא [שכתובה] בתורה, ולא קתני [ואינו שונה] אותן במשנה! אלא צריך אתה לומר כי שם אשה ובתה קתני [הוא שונה], הכי נמי [כך גם כן] יש לומר: שם שבת ושם עבודה זרה קתני [הוא שונה].

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא רָמֵי דִּילֵיהּ אַדִּילֵיהּ: מִי אֲמַר רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי הָכִי, שֵׁם שַׁבָּת קָתָנֵי וְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָתָנֵי? וְהָאִיתְּמַר: הַמַּעֲלֶה אֵבְרֵי פְנִים בַּחוּץ – חַיָּיב, אֵבְרֵי חוּץ בַּחוּץ – חַיָּיב;

ומעירים: רב אחא בריה [בנו] של רב איקא רמי דיליה אדיליה [השליך שמועה שלו, של רב ביבי על שמועה אחרת שלו], וכך אמר: מי [האם] אמר רב ביבי בר אביי הכי [כך], ששם שבת קתני [הוא שונה] ושם עבודה זרה קתני [הוא שונה]? והאיתמר [והרי נאמר]: המעלה אברי פנים בחוץ, ששחט קרבן במקדש כדינו, והעלה את איבריו על מזבח מחוץ למקדש — חייב חטאת אם עשה זאת בשוגג. וכן אם מעלה אברי קרבן שנשחט מחוץ למקדש, בחוץ לצורך קרבן — גם הוא חייב.

וְקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי: אִי הָכִי, הָא דִּתְנַן: שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כָּרֵיתוֹת בַּתּוֹרָה – תְּלָתִין וְשֶׁבַע נִינְהוּ, דְּאִיכָּא הַמַּעֲלֶה וְהַמַּעֲלֶה! מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ? נִישַׁנֵּי: שֵׁם הַעֲלָאָה קָתָנֵי!

וקשיא ליה [והיה קשה לו] לרב ביבי בר אביי: אי הכי [אם כך], הא דתנן [זו ששנינו] במשנתנו: שלשים ושש כריתות בתורה — הלא תלתין ושבע נינהו [שלושים ושבע הם], דאיכא [שיש] המעלה איברי פנים בחוץ, והמעלה איברי חוץ בחוץ! ואם הוא סבור כי התנא אינו שונה את כל פרטי הכריתות, אלא שם שבת, מאי קשיא ליה [מה קשה לו]? נישני [שיתרץ] גם במקרה זה: שם העלאה קתני [הוא שונה]!

מִי דָּמֵי? שַׁבָּת וַעֲבוֹדָה זָרָה תְּנָא יַתְהוֹן אַבֵּינְכֵיהוֹן, גַּבֵּי כָּרֵיתוֹת דְּאִירְיָא – מְשַׁנֵּי: שֵׁם שַׁבָּת קָתָנֵי שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה קָתָנֵי; גַּבֵּי הַעֲלָאָה מִי תְּנָא יַתְהוֹן בֵּינְכֵיהוֹן דְּשַׁנֵּי הָכִי?

ודוחים: מי דמי [האם הדברים דומים]? שבת ועבודה זרה תנא יתהון אבינכיהון [שנה אותם את פרטי החיוב שבהם במקומם] של שבת — במסכת שבת (עג,א), ושל עבודה זרה — במסכת סנהדרין (ס,ב), ולכן גבי [אצל] כריתות, דאיריא [שהוצרך להזכירם] כחלק מרשימת הכריתות, הוא משני [מתרץ]: שם שבת קתני [שנה] שם עבודה זרה קתני [שונה], אבל גבי [אצל] חיובי העלאה, מי תנא יתהון בינכיהון [האם שנה אותם במקומם] דשני הכי [שהוא יכול לתרץ כך]?

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: שְׁתֵּי כָרֵיתוֹת וְלָאו אֶחָד, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שׁוֹחֵט וְהֶעֱלָה קָאָמְרַתְּ? הָנֵי שְׁנֵי לָאוִין נִינְהוּ;

בעקבות מה שאמר ר׳ אלעזר בעמוד הקודם, שאם יש שני איסורי לאו, וכרת אחד לשניהם, ועשה שניהם כאחד — חייב על כל אחד מהם חטאת בפני עצמו, בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ ירמיה מר׳ זירא: אם יש שתי כריתות ולאו אחד כתוב בהן, מהו? האם יתחייב חטאת על כל עבירה? אמר ליה [לו]: האם לגבי שוחט קדשים בחוץ והעלה איברי קרבן בחוץ קאמרת [אומר אתה]? והלא הני [אלה] שני לאוין נינהו [הם],

אִי לְמַאן דְּגָמַר מִגְּזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן הֲבָאָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן הֲבָאָה,

אי למאן דגמר [אם לדעת מי שלומד] דבר זה מגזרה שוה, ממה שנאמר כאן הבאה: ״אשר ישחט חוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו״ (ויקרא יז, ד), ונאמר להלן הבאה: ״אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו״ (שם ט),

מַה לְּהַלָּן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אַף כָּאן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר;

מה להלן בהעלאה לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר, שנאמר: ״השמר לך פן תעלה עולותיך״ (דברים יב, יג) — אף כאן בשחיטה לא ענש כרת (ויקרא יז, ד) אלא אם כן הזהיר.

לְמַאן דְּמַיְיתֵי לָהּ בְּהֶיקֵּשׁ, אָמַר קְרָא: ״שָׁם תַּעֲלֶה…וְשָׁם תַּעֲשֶׂה״, מַקִּישׁ שְׁחִיטָה לְהַעֲלָאָה, מָה הַעֲלָאָה לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אַף שְׁחִיטָה לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר!

אם למאן דמייתי לה [למי שמביא, לומד אותה] בהיקש — שהרי אמר קרא [הכתוב]: ״שם תעלה... ושם תעשה״ (דברים יב, יד), מקיש (משווה) שחיטה (״תעשה״) להעלאה, מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף שחיטה לא ענש אלא אם כן הזהיר. ולדברי שניהם הרי זה כאילו נאמר לאו מפורש בתורה גם ביחס לשחיטה.

דִּלְמָא שְׁתֵּי מִיתוֹת וְלָאו אֶחָד קָאָמְרַתְּ, מַה הִיא – אוֹב וְיִדְּעוֹנִי.

דלמא [שמא] לגבי שתי מיתות ולאו אחד קאמרת [אומר, שואל אתה], כלומר, שתי עבירות שחייב מיתה על כל אחת מהן כשעשאן בעדים ובהתראה, האם גם מביא שתי חטאות נפרדות כשעשאן יחדיו בשוגג, למרות שיש בהן רק לאו אחד? ומה היא, במה מדובר — באוב וידעוני.

אֲמַר לֵיהּ דְּהָא פְּלוּגְתָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּתָנוּ גַּבֵּי סַנְהֶדְרִין בַּעַל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, וְקַשְׁיָא לָן: וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי סְקִילוֹת תָּנֵי יִדְּעוֹנִי, וְגַבֵּי כָרֵיתוֹת לָא תָּנֵי יִדְּעוֹנִי?

הוסיף ואמר ליה [לו] דהא פלוגתא [שזו מחלוקת] ר׳ י וחנן וריש לקיש בהסבר טעמה של משנתנו. דתנו [ששנו] גבי [אצל] רשימת הנסקלין שבמסכת סנהדרין (נג,א) בעל אוב, המעלה את רוח המת, וידעוני, המכניס עצם מיוחדת לפיו והיא ״מדברת״, וקשיא לן [והיה קשה לנו], ומאי שנא גבי [ובמה שונה אצל] סקילות שהוא תני [שונה] ידעוני כעבירה לחוד, וגבי [ואצל] רשימת הכריתות (במשנה שלנו) לא תני [אינו שונה] ידעוני, ומשמע שמביא חטאת אחת על שניהם?

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם בְּלָאו אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וְנֵימָא יִדְּעוֹנִי וְלָא נֵימָא בַּעַל אוֹב! קָסָבַר: הוֹאִיל וּפָתַח הַכָּתוּב בְּבַעַל אוֹב.

אמר ר׳ יוחנן: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו — ״אל תפנו אל האובות ואל הידעונים״ (ויקרא יט, לא). ושואלים: ונימא [ושיאמר] במשנתנו ידעוני, ולא נימא [ולא יאמר] בעל אוב! ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: הזכיר התנא בעל אוב הואיל ופתח הכתוב בבעל אוב.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְרֵישׁ לָקִישׁ מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן?

וריש לקיש אמר: לא הזכיר ידעוני בכריתות הואיל ואין בו מעשה, ואין מביאים חטאת אלא על לאו שיש בו מעשה. ושואלים: וריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר׳ יוחנן, שלא נזכר ידעוני במשנתנו הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו?

אֲמַר רַב פַּפָּא: דְּהָא חֲלוּקִין הֵן בְּמִיתוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: חֲלוּקָה דְּלָאו – הָוֵי חֲלוּקָה, חֲלוּקָה דְּמִיתָה – לָא הָוְיָא חֲלוּקָה.

אמר רב פפא: דהא [שהרי] חלוקין הן במיתות, שבכל אחד מהם כשלעצמו יש חיוב מיתה, שהרי נאמר: ״אוב או ידעוני מות יומתו״ (שם כ, כז). ומעירים: ור׳ יוחנן אמר [יכול לומר] לך: חלוקה של לאו לכל עבירה בנפרד הוי [הריהי] חלוקה לענין חטאת, חלוקה של מיתה לא הויא [אינה] חלוקה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ? קָסָבַר: מַאן תְּנָא כָּרֵיתוֹת – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה.

ושואלים: ור׳ יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש? ומשיבים, קסבר [סבור הוא]: מאן תנא [מיהו ששנה] את רשימת הכריתות — שיטת ר׳ עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה לענין חיוב חטאת.

וְרֵישׁ לָקִישׁ? נְהִי דְּרַבִּי עֲקִיבָא לָא בָּעֵי מַעֲשֶׂה רַבָּה, מַעֲשֶׂה זוּטָא בָּעֵי.

וריש לקיש, מה הוא אומר? נהי [אף] שר׳ עקיבא לא בעי [אינו צריך] מעשה רבה [גדול] לחייב חטאת, מכל מקום מעשה זוטא [קטן] בעי [צריך], כלומר, שיהיה בו משהו של מעשה, וידעוני אינו עושה דבר, אלא הקול יוצא מאליו מפיו.

בַּעַל אוֹב מַאי מַעֲשֶׂה אִית בֵּיהּ? הַקָּשַׁת זְרוֹעוֹתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה. מְגַדֵּף מַאי מַעֲשֶׂה אִית בֵּיהּ? עֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה.

ושואלים: בעל אוב מאי מעשה אית ביה [מה מעשה יש בו]? ומשיבים: הקשת זרועותיו, שמקיש בהן כדי להעלות את רוח המת, הוי [הריהי] נחשבת למעשה. ושואלים: ולשיטתו, מגדף, ששנינו במשנתנו, מאי מעשה אית ביה [מה מעשה יש בו]? ומשיבים: עקימת שפתיו בתוך דיבורו הוי [הריהי] נחשבת למעשה.

קָא סָלְקָא דַּעְתִּין, הַקָּשַׁת זְרוֹעוֹתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה זוּטָא אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן. מֵיתִיבֵי: בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁזִּיבֵּחַ, וְקִיטֵּר, וְנִיסֵּךְ, וְהִשְׁתַּחֲוָה; וְקַשְׁיָא לָן, הִשְׁתַּחֲוָאָה לֵית בָּהּ מַעֲשֶׂה!

ומעירים: קא סלקא דעתין [עלה מלכתחילה בדעתנו] כי לשיטת ריש לקיש הקשת זרועותיו הוי [הריהו] מעשה זוטא [קטן] אפילו לרבנן [לדעת חכמים]. ומשום כך מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: בעבודה זרה אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון שזיבח (שחט), וקיטר (העלה באש), וניסך, והשתחוה. וקשיא לן [והיה קשה לנו], השתחואה הרי לית [אין] בה מעשה!

וַאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה; וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כְּפִיפַת קוֹמָתוֹ הָוֵי מַעֲשֶׂה. מִכְּלָל דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן כְּפִיפַת קוֹמָתוֹ לְרַבָּנַן לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה, הַקָּשַׁת זְרוֹעוֹתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה?!

ואמר ריש לקיש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה כדי שיתחייב בו. ור׳ יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] לשיטת רבנן [חכמים], כפיפת קומתו כשמשתחווה הוי [הריהי] נחשבת מעשה. מכלל הדברים אתה למד דסבירא ליה [שמסתבר לו] לריש לקיש אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] שכפיפת קומתו לרבנן [לחכמים] לא הוי [איננה] נחשבת מעשה. ואם השתחוואה אינה נחשבת מעשה, הקשת זרועותיו הוי [הריהי] מעשה?!

וְאֶלָּא כִּי קָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, הַקָּשַׁת זְרוֹעוֹתָיו הָוֵי מַעֲשֶׂה זוּטָא – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל לְרַבָּנַן לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה.

ואלא כי קאמר [כאשר אומר] ריש לקיש שהקשת זרועותיו הוי [הריהי] נחשבת מעשה זוטא [קטן], הרי זה אליבא [לפי שיטתו] של ר׳ עקיבא, אבל לרבנן [לחכמים] לא הוי [איננה] נחשבת מעשה כלל.

אִי הָכִי, אַמַּאי תָּנֵי: יָצָא מְגַדֵּף שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה? נִיתְנֵי: יָצָא מְגַדֵּף וּבַעַל אוֹב! חֲדָא מִתַּרְתֵּי קָתָנֵי.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אמאי תני [מדוע הוא שונה] במשנתנו לשיטת חכמים: יצא מגדף שאין בו מעשה? ניתני [שישנה]: יצא מגדף ובעל אוב, שבשניהם אין מעשה! ומשיבים: זו אינה קושיה חמורה, כי חדא מתרתי קתני [אחת משתים הוא שונה], והביא רק דוגמה אחת.

וְלִיתְנֵי בַּעַל אוֹב וְלָא לִיתְנֵי מְגַדֵּף! מְגַדֵּף אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב כָּרֵת דִּילֵיהּ בִּמְקוֹם קָרְבָּן, אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא.

ושואלים: וליתני [ושישנה] בעל אוב ולא ליתני [ושלא ישנה] מגדף! ומשיבים: מגדף איצטריך ליה [נצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב כרת דיליה [ונאמר הכרת שלו] במקום קרבן, בסמוך לחיוב החטאת (ראה במדבר טו, כח—ל), אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לרבי עקיבא שגם על זה מביאים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

עוּלָּא אֲמַר: בַּעַל אוֹב דְּקָתָנֵי – בִּמְקַטֵּר לְשֵׁד. מַתְקִיף לָהּ רָבָא: אִם כֵּן, הַיְינוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: מְקַטֵּר לְשֵׁד עַל מְנָת לְחַבְּרוֹ.

עולא אמר: טעם הדבר שלא נאמר לשיטת חכמים ״יצא מגדף ובעל אוב שאין בו מעשה״, הוא משום שבעל אוב דקתני [שהוא שונה במשנתנו] הרי זה במקטר לשד הממונה על כישוף זה, וההקטרה היא מעשה גמור. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אם כן, היינו [זהו] עובד עבודה זרה שכבר שנינו במשנתנו, ואין מקום לשנותו ככרת בפני עצמו! אלא אמר רבא: הכוונה היא למקטר לשד כמעשה כישוף, על מנת לחברו, כלומר, כדי להביאו אליו ולהשתמש בו.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִם כֵּן, הַיְינוּ חוֹבֵר חֶבֶר! אֲמַר לֵיהּ, הַתּוֹרָה אָמְרָה: חוֹבֵר חֶבֶר כְּגוֹן זֶה בִּסְקִילָה. וְאֶלָּא חוֹבֵר חֶבֶר דִּבְלָאו הָדֵין הוּא?

אמר ליה [לו] אביי: אם כן, היינו [זהו] חובר חבר, שהוא איסור בפני עצמו בתורה (דברים יח, א), ואין בו כרת! אמר ליה [לו] רבא: התורה אמרה כי חובר חבר כגון זה, שמקטר לשד, דינו בסקילה, כחלק מדין בעל אוב, ולכן גם כרת יש בו. שאל אותו אביי: ואלא חובר חבר שהוא ב איסור לאו בלבד, שנאמר: ״לא ימצא בך... וחובר חבר״ (שם י—יא), הדין הוא [איזה הוא]?

אֲמַר לֵיהּ, כִּדְתַנְיָא: ״וְחוֹבֵר חָבֶר״ – אֶחָד חוֹבֵר גָּדוֹל וְאֶחָד חוֹבֵר קָטָן, וַאֲפִילּוּ חוֹבֵר לִנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים – חַיָּיב. אָמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיצְמַד זִיבּוּרָא וְעַקְרַבָּא – אָסוּר, וְאִי קָאָתוּ בַּתְרֵיהּ – שָׁרֵי.

אמר ליה [לו] רבא: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: ״וחובר חבר״ — אחד חובר גדול, אוסף חיות גדולות, ואחד חובר קטן, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים — חייב. ובפרטי ענין זה אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא [מי שרוצה להצמיד, לחבר צירעה ועקרב] — אסור, ואי קאתו בתריה [ואם הם באים אחריו], והוא רוצה להינצל מהם — שרי [מותר].

לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: כְּפִיפַת קוֹמָתוֹ הָוֵי מַעֲשֶׂה, עֲקִימַת

ושואלים, לר׳ יוחנן שאמר: כפיפת קומתו הוי [הריהי] נחשבת מעשה לשיטת חכמים, עקימת