אַלְמָא לָא אוֹקְמָהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְעִנְיַן קָרְבָּן שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת; הָשְׁתָּא נַמִי כְּרַבִּי יְהוּדָה לָא מִתּוֹקְמָא, דְּהָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן קָרְבָּן שֶׁאֵין מֵבִיא אֶלָּא חַטָּאת אַחַת!

ומשיבים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] למדים אנו במדת דבר הלמד מעניינו, ובהא קמיפלגי [ובענין זה הם חלוקים], רבי יהודה סבר [סבור]: למידין במדה זו גם לאו מלאו אחר שכתוב באותו ענין (פרשה) ו גם לאו מכרת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לאו מלאו ילפינן [למדים אנו], לאו מכרת לא ילפינן [אין אנו למדים], והרי מדובר שם בכרת על חלב קדשים.

אֶלָּא אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר תַּאוּטְנִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָן בִּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּאָמַר: תַּמְחוּיִין מְחַלְּקִים.

ושואלים: אלא ל דעת ר׳ יהודה, ״חוקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו״ (שם ג, יז) למאי אתא [למה בא]? והרי כבר למדנו איסור חלב קדשים מ״חלב שור״! ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] כדי להקיש אליו איסור דם, דתניא [ששנויה ברייתא] על פסוק זה: ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״, מה אוכל חלב קדשים לוקה עליו שתים — אף אוכל דם קדשים לוקה שתים, אלו דברי ר׳ יהודה. וחכמים אומרים: אין בו בדם אלא אזהרה אחת. ושואלים: ולשיטת ר׳ יהודה, לשם מה נצרך ההיקש?

גּוּפָא: אָכַל חֵלֶב נְבֵילָה – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, חֵלֶב מוּקְדָּשִׁין – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֵלֶב מוּקְדָּשִׁין – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.

ומאי שנא [ובמה שונה] חלב שלוקה שתים בלא היקישא [היקש] — מפני דכתב ביה תרי קראי [שכתובים בו שני מקראות]: ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״ האמור כאן, וגם ״כל חלב שור וכשב״, אם כן, דם נמי בלאו היקישא נילקי [גם כן בלי ההיקש שילקה] שתים, דכתיב ביה תרי לאוין [שהרי כתובים גם בו שני איסורי לאו]: ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״ האמור כאן, וכן נאמר ״וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה״ (שם ז, כו)!

אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁיזְבִי לְרָבָא: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דִּכְתִיבִי קְרָאֵי: ״חֻקַּת עוֹלָם״, ״כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ״, ״וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״ – הָא תְּלָתָא לָאוִין. אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ?

אלא אימא [אמור] כך: מה חלב לוקה שלש, שנים משום איסור חלב ואחד משום ״וכל זר לא יאכל קודש״ (שם כב, י), אף דם לוקה שלש. וגם על כך שואלים: ולשם מה הוצרך ההיקש?

קָסָבְרִי: לָאו דְּ״חֻקַּת עוֹלָם״ בְּקָדָשִׁים, וְלָאו דְּ״חֵלֶב שׁוֹר״ בְּחוּלִּין; וּצְרִיכִי,

ומאי שנא [ובמה שונה] חלב שלוקה שלש? מפני דכתיב ביה [שכתובים בו] הלין תרי לאוין [אותם שני הלאוים שהזכרנו] ולאו של זרות, הא תלתא [הרי שלושה], אם כן דם נמי [גם כן] יש בו שני לאוים ולאו של זרות!

דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּקָדָשִׁים, הֲוָה אָמִינָא: קָדָשִׁים הוּא דַּחֲמִירִי דְּאָסוּר חֶלְבּוֹ, אֲבָל חוּלִּין אֵימָא לָא – מִשּׁוּם הָכִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״כָּל חֵלֶב שׁוֹר״;

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] ההיקש, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתמעיט [והתמעט] דם מטומאה שהאוכל דם קדשים בטומאה אינו חייב על כך משום איסור אכילת קדשים בטומאה — ליתמעיט [שיתמעט] גם מאיסור אכילה בזרות, על כן קא משמע לן היקישא [משמיע לנו ההיקש] לחלב, שמאיסור זרות לא נתמעט.

וְאִי כְּתַב ״כָּל חֵלֶב שׁוֹר״, הֲוָה אָמִינָא: חֵלֶב דְּחוּלִּין הוּא דְּאָסוּר, מִשּׁוּם דְּלֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, אֲבָל חֵלֶב מוּקְדָּשִׁין דְּהוּתַּר מִכְּלָלוֹ, הֲוָה אָמִינָא: מִדְּהוּתַּר בְּשָׂרָן – אִישְׁתְּרֵי נַמִי חֶלְבָּן, צְרִיכִי.

ושואלים: ואלא לרבנן [לשיטת חכמים] הסבורים כי יש בדם קדשים רק אזהרה אחת, ואם כן, אינו חייב עליו גם משום זרות, הקישא למאי אתא [היקש של דם לחלב למה בא]?

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: כִּי כְּתִיב ״חֵלֶב שׁוֹר״, בְּעִנְיָינָא דְּקָדָשִׁים כְּתִיב.

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לכמו ששנויה ברייתא]: ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״, מה איסור חלב מיוחד לבעל חיים שחלבו חלוק מבשרו, שהחלב אסור והבשר מותר, ו פשוט הדבר שאין מצטרפין זה עם זה, שאם אכל יחד חצי זית חלב וחצי זית בשר — אינו חייב על אכילת כזית איסור, אף באיסור דם מדובר בכל בעל חיים שדמו חלוק מבשרו, שיש בהם שני איסורים שונים, ובמקרה זה אין הבשר והדם מצטרפים לכזית להתחייב משום אכילת איסור,

אֶלָּא מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי: לָא יָלְפִינַן דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ?

אוציא דם שרצים, הואיל שאין דמן חלוק מבשרן, שאין איסור נפרד לדם השרץ — משום כך הבשר והדם מצטרפין לכדי כזית של השרץ.

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לְמֵידִין לָאו מִלָּאו וְלָאו מִכָּרֵת, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָאו מִלָּאו יָלְפִינַן, לָאו מִכָּרֵת לָא יָלְפִינַן.

ושואלים: והא מהכא נפקא [והלכה זו מכאן יוצאת, נלמדת]? מהתם נפקא [משם היא יוצאת], שנאמר: ״וזה לכם הטמא בשרץ״ (ויקרא יא, כט) — לימד על דם השרץ ו בשר השרץ שמצטרפין זה עם זה!

אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה ״כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״ לְמַאי אָתָא? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְהַקִּישׁ. דְּתַנְיָא: ״כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, מַה חֵלֶב לוֹקֶה שְׁתַּיִם – אַף דָּם לוֹקֶה שְׁתַּיִם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת.

ומשיבים: אי לאו היקישא [אם לא ההיקש] האמור כאן, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] לצרף ל ענין טומאה לשיעור כעדשה, אבל לאכילה אימא [אמור] שלא, על כן אשמעינן היקישא [השמיע לנו ההיקש] גם לענין אכילה.

וּמַאי שְׁנָא חֵלֶב דְּלוֹקֶה שְׁתַּיִם בְּלָא הֶיקֵּישָׁא – דִּכְתַב בֵּיהּ תְּרֵי קְרָאֵי: ״כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, ״כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב״; דָּם נַמִי בְּלָאו הֶיקֵּישָׁא נִילְקֵי שְׁתַּיִם, דִּכְתִיב בֵּיהּ תְּרֵי לָאוִין: ״כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״, ״וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה״!

אמר רבינא: הילכך [משום כך], לפי מה שאמרנו, דם נחש ובשרו מצטרפין לשיעור כזית, להתחייב משום אכילת שרץ. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? היינו היקישא [זהו ההיקש עצמו]! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: רק שרץ דאיתרבי [שהתרבה] דמו לטומאה כבשרו, כפי ששנינו — איתרבי [התרבה] גם לענין אכילה, אבל נחש דלא איתרבי [שלא התרבה] דמו לטומאה, שהרי אינו בכלל שמונה שרצים שפירט הכתוב לענין טומאה (שם כט—ל) — לא איתרבי [התרבה] דמו גם ל ענין איסור אכילה, על כן קא משמע לן היקישא [משמיע לנו ההיקש] כי כל מילי [דבר] שאין דמו חלוק מבשרו משמע מכאן שמצטרף.

אֶלָּא אֵימָא: מַה חֵלֶב לוֹקֶה שָׁלֹשׁ – אַף דָּם לוֹקֶה שָׁלֹשׁ.

אמר רבא: שלש כריתות האמורות בדם (ויקרא ז, כז. שם יז, י. שם יד) למאי [למה] הם הוצרכו? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר צאת הנפש.

וּמַאי שְׁנָא חֵלֶב דְּלוֹקֶה שָׁלֹשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ הָלֵין תְּרֵי לָאוִין וְלָאו דְּזָרוּת – הָא תְּלָתָא, דָּם נַמִי!

ואומרים: הניחא [זה נוח] לדעת ר׳ יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא]: דם התמצית אסור רק באזהרה, אבל אין בו כרת, ר׳ יהודה אומר: בכרת,

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאִיתְמְעִיט דָּם מִטּוּמְאָה – לִיתְמְעִיט מִזָּרוּת, קָא מַשְׁמַע לָן הֶיקֵּישָׁא.

אלא לרבנן [לשיטת חכמים] הכרת ההיא למאי אתא [למה באה]? ואפילו ל שיטת ר׳ יהודה, הלא כרת שיש בכך נפקא ליה [יוצא לו] מן ריבוי הכתוב ״כל דם״!

וְאֶלָּא לְרַבָּנַן הֶקֵּישָׁא לְמַאי אָתָא?

דתניא [ששנויה ברייתא] על הכתוב "...אשר יאכל כל דם וכו׳ והכרתי אותה״ (שם יז, י), רבי יהודה אומר: יכול היה לומר ״אשר יאכל דם״, מה תלמוד לומר ״כל דם״?

מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ״ – מַה חֵלֶב מְיוּחָד שֶׁחֶלְבּוֹ חָלוּק מִבְּשָׂרוֹ, וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה – אַף דָּם שֶׁדָּמוֹ חָלוּק מִבְּשָׂרוֹ;

שאם היה כתוב ״דם״ אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצא בו, שהוא הדם שמכפר, וכפי שנאמר מיד לאחר מכן: ״כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״ (שם יא), אבל דם בהמת חולין ודם התמצית (אפילו בקדשים) שאין הנפש יוצאה בו, מנין שיש בהם כרת? תלמוד לומר: ״כל דם״!

אוֹצִיא דַּם שְׁרָצִים, הוֹאִיל דְּאֵין דָּמָן חָלוּק מִבְּשָׂרָן – מִצְטָרְפִין.

אלא אימא [אמור] כך: שלוש כריתות שנאמרו בדם, אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי כלומר, לדם חיה ועוף, שמצוה לכסות את דמם (שם יג).

וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״ – לִימֵּד עַל דַּם הַשֶּׁרֶץ וְהַשֶּׁרֶץ שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה!

ואמר רבא: חמשה לאוין האמורין בדם למה? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית.

אִי לָאו הֶיקֵּישָׁא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי לְטוּמְאָה, אֲבָל לַאֲכִילָה אֵימָא לָא, אַשְׁמַעִינַן הֶיקֵּישָׁא לַאֲכִילָה.

אמר ר׳ אילא: אם אכל מחוץ לירושלים מעשר שני של דגן ו של תירוש (יין) ו של יצהר (שמן) — לוקה שלש פעמים. ומקשים: והא [והרי] אין לוקין על לאו שבכללות, ונאמר רק לאו אחד על כולם: ״לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך״ (דברים יב, יז)! ומשיבים: שאני הכא דמייתרי קראי [שונה כאן שמיותרים המקראות],

אֲמַר רָבִינָא: הִילְכָּךְ, דַּם נָחָשׁ וּבְשָׂרוֹ מִצְטָרְפִין. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? הַיְינוּ הֶיקֵּישָׁא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: שֶׁרֶץ דְּאִיתְרַבֵּי לְטוּמְאָה – אִיתְרַבֵּי לַאֲכִילָה, נָחָשׁ דְּלָא אִיתְרַבֵּי לְטוּמְאָה – לָא אִיתְרַבֵּי לַאֲכִילָה, קָא מַשְׁמַע לָן הֶיקֵּישָׁא: כָּל מִילֵּי דְּאֵין דָּמוֹ חָלוּק מִבְּשָׂרוֹ מַשְׁמַע.

מכדי כתב רחמנא [הואיל וכתבה התורה]: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך״ (שם יד, כג), ומכאן אנו למדים: בפנים, בירושלים — אין [כן], אתה אוכל, בחוץ — לא, אם כן, למה לי דכתב רחמנא [משום מה כתבה התורה] שוב: ״לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך״? אלא בא הדבר לחלק, שבכל אחד מהם יש איסור לחוד.

אָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּדָם, לְמַאי? אַחַת לְדַם חוּלִּין, וְאַחַת לְדַם קָדָשִׁים, וְאַחַת לְדַם הַתַּמְצִית.

ודוחים: אי מ הכתוב ההוא, ״ואכלת לפני ה׳ אלקיך״ וכו׳, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] שעוברים על כך ב איסור הבא מכלל עשה, אבל ב איסור לאו (לא תעשה) אימא לא [אמור שאינו עובר], אמטו להכי [משום כך]

הָנִיחָא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: דַּם הַתַּמְצִית בְּאַזְהָרָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָרֵת.

אלמא לא אוקמה [מדוע לא העמיד אותה] כר׳ ישמעאל, מפני שאמר ר׳ חנינא: מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאינו חייב אלא חטאת אחת, ואולם לפי זה השתא נמי [עכשיו גם כן] כ דעת ר׳ יהודה לא מתוקמא [אי אפשר להעמידה], דהא [שהרי] אמר ר׳ אליעזר: מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת!

אֶלָּא לְרַבָּנַן, הַהִיא לְמַאי אֲתָא? וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, כָּרֵת נָפְקָא לֵיהּ מִן ״כָּל דָּם״!

אלא אמר ריש לקיש משום החכם בר תאוטני: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שחייב שתי חטאות על אכילת חלב משני שמות — כגון שאכלן בשני תמחויין (קערות), ואליבא [ולפי שיטתו] של ר׳ יהושע, שאמר: תמחויין מחלקים, שאם אכל משני תמחויים שונים הרי זה כשתי עבירות שונות, וחייב על כל אחת לחוד.

דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״דָּם״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל דָּם״?

ודנים גופא [לגופה] של אותה ברייתא שהזכרנו: אכל חלב נבילה — לוקה שתים, שני עונשי מלקות, וכן אכל חלב מוקדשין — לוקה שתים, רבי יהודה אומר: אכל חלב מוקדשין — לוקה שלש.

אֵין לִי אֶלָּא דַּם קָדָשִׁים שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצֵא בּוֹ, דַּם חוּלִּין וְדַם הַתַּמְצִית מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל דָּם״!

אמר ליה [לו] רב שיזבי לרבא: בשלמא [נניח] ל שיטת ר׳ יהודה, היינו דכתיבי קראי [זהו שכתובים שלושה מקראות]: ״חקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו״ (ויקרא ג, יז), ״כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו״ (שם ז, כג), ״וכל זר לא יאכל קדש״ (שם כב, י) — הא תלתא [הרי שלושה] לאוין יש בכך, שנים לאיסור חלב של קדשים, שהרי שני כתובים אלו נאמרו בענין של קדשים, ועוד לאו של אכילת קדשים על ידי זר. אלא לרבנן מאי טעמייהו [לשיטת חכמים מה טעמם]?

אֶלָּא אֵימָא: אֶחָד לְדַם חוּלִּין, וְאֶחָד לְדַם קָדָשִׁים, וְאֶחָד לְדַם כִּיסּוּי.

ומשיבים: קסברי [סבורים הם]: לאו של ״חקת עולם״ אמנם עוסק בקדשים, ו אולם הלאו של ״חלב שור״ עוסק ב חלב חולין. ומעירים: וצריכי [וצריכים] המקראות של איסור החלב להיכתב גם בקדשים וגם בחולין,

וְאָמַר רָבָא: חֲמִשָּׁה לָאוִין הָאֲמוּרִין בְּדַם לָמָּה? אַחַת לְדַם חוּלִּין, וְאַחַת לְדַם קָדָשִׁים, וְאַחַת לְדַם כִּיסּוּי, וְאַחַת לְדַם אֵיבָרִין, וְאַחַת לְדַם הַתַּמְצִית.

דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] בקדשים בלבד (״חוקת עולם״), הוה אמינא [הייתי אומר]: קדשים הוא דחמירי [שחמורים], ולכן אמר הכתוב שאסור חלבו, אבל חולין אימא [אמור] שלא — משום הכי [כך] כתב רחמנא [כתבה התורה]: "כל חלב שור״.

אָמַר רַבִּי אִילָּא: אָכַל מַעְשַׂר דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. וְהָא אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת! שָׁאנֵי הָכָא דְּמִיַּיתְרֵי קְרָאֵי,

ואי כתב [ואם היתה כותבת] רק: ״כל חלב שור״, הוה אמינא [הייתי אומר]: חלב של חולין הוא שאסור, משום שלא הותר איסור חלב מכללו, שלא נמצא בו איסור שהותר, אבל חלב מוקדשין שהותר מכללו, הוה אמינא [הייתי אומר]: מ שהותר בשרן של קדשים באכילה — אישתרי נמי [הותר גם כן] חלבן, על כן צריכי [צריכים] שייאמרו שני הכתובים.

מִכְּדֵי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״, בִּפְנִים – אִין, בַּחוּץ – לָא, לָמָּה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״? לְחַלֵּק.

ורבי יהודה סבר [סבור]: כי כתיב [כאשר נאמר] ״חלב שור״, גם הוא בעניינא דקדשים כתיב [בענין קדשים נאמר], שנאמר שם: ״כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה׳ ונכרתה״ (שם ז, כה), והוא במידת ״דבר הלמד מעניינו״.

אִי מֵהַהוּא, הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי בַּעֲשֵׂה, אֲבָל בְּלָאו – אֵימָא לָא, אַמְּטוּ לְהָכִי

ושואלים: אלא מכלל הדברים אתה אומר דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: לא ילפינן [אין אנו למדים] בשיטת דבר הלמד מעניינו? והרי אין חולק על כך!