וְכִי נֵס אֶחָד נַעֲשָׂה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה? וַהֲלֹא נִסִּים הַרְבֵּה נַעֲשׂוּ בּוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, תְּחִלָּתוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר לוֹג, וּבוֹ נִמְשַׁח הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו וְאַהֲרֹן וּבָנָיו כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, וּבוֹ נִמְשְׁחוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְלָכִים, וְכוּלּוֹ קַיָּים לֶעָתִיד לָבֹא,

וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא נסים הרבה נעשו בו מתחלתו ועד סופו, שהרי תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוג, ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו במשך הדורות כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבא,

שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם״, ״זֶה״ בְּגִימַטְרִיָּא שְׁנֵים עָשָׂר לוּגִּין הָוְיָין.

שנאמר: ״שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם״ (שמות ל, לא), ומסבירים: ״זה״ בגימטריא שנים עשר לוגין הויין [הן], ש״זה״ יהיה גם לדורות שלעתיד לבוא. ואם כן מעשה ניסים הוא, וכיון שכך אין להקשות על הנס.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן״ וגו׳, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר הַרְבֵּה נִסִּים נַעֲשׂוּ בּוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, תְּחִלָּתוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר לוּגִּין, כַּמָּה יוֹרָה בּוֹלַעַת, כַּמָּה עִיקָּרִין בּוֹלְעִין, כַּמָּה הָאוּר שׂוֹרֵף, וּבוֹ נִמְשַׁח מִשְׁכָּן וְכֵלָיו, אַהֲרֹן וּבָנָיו כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים,

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] על הפסוק ״ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן״ (ויקרא ח, י), רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו, שהרי תחלתו לא היה אלא שנים עשר לוגין, והלא בדרכו של עולם, כששולקים את הבשמים בשמן, כמה שמן יורה (הקדירה) בולעת, כמה עיקרין (שורשים) כלומר, הבשמים עצמם בולעין, כמה האור שורף, ו למרות זאת, בו נמשח משכן וכליו, אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים,

וּבוֹ נִמְשְׁחוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְלָכִים, וַאֲפִילּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל טָעוּן מְשִׁיחָה. וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ. וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה מָשְׁחוּ אֶת שְׁלֹמֹה? מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת אֲדוֹנִיָּה, וְאֶת יְהוֹאָשׁ – מִפְּנֵי עֲתַלְיָה, וְאֶת יְהוֹאָחָז – מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו, שֶׁהָיָה גָּדוֹל מֵאָחִיו שְׁתֵּי שָׁנִים.

ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. וכל הכהנים הגדולים היו בכלל זה, ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה. ומוסיפים: ואין מושחין מלך בן מלך. ואם תאמר: מפני מה משחו את שלמה בן דוד? מפני מחלוקת אדוניה אחיו, שהתנשא לאמר ״אני אמלוך״ (ראה שמואל א א, ה), ואת יהואש משחו מפני עתליה שתפסה את המלוכה (ראה מלכים ב כא, ג), ואת יהואחז בן יאשיהו מפני יהויקים אחיו, שהיה יהויקים גדול מאחיו שתי שנים.

אָמַר מָר: וַאֲפִילּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בֶּן כֹּהֵן גָּדוֹל טָעוּן מְשִׁיחָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״, נֵימָא קְרָא: ״וְהַכֹּהֵן שֶׁתַּחְתָּיו מִבָּנָיו״, מַאי ״הַמָּשִׁיחַ״? הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִילּוּ מִבָּנָיו, הַהוּא דִּמְשַׁח – הָוֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאִי לָא מְשַׁח – לָא הָוֵי כֹּהֵן גָּדוֹל.

ומבררים את פרטי הברייתא. אמר מר [החכם]: ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר] לגבי מנחת הכהן הגדול: ״והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה״ (ויקרא ו, טו), נימא קרא [שיאמר הכתוב]: ״והכהן שתחתיו מבניו״, מאי [מה] טעם הוזכר ״המשיח״? הא קא משמע לן [דבר זה הוא משמיע לנו], שאפילו אם זה שיהיה תחתיו הוא מבניו, ההוא דמשח [אותו שהוא משוח] הוי [הריהו] כהן גדול, ואי לא משח לא הוי [ואם אינו משוח אינו נעשה] כהן גדול.

אָמַר מָר: אֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ. מְנָלַן? אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, דִּכְתִיב: ״לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים״, יְרוּשָּׁה הִיא.

ועוד אמר מר [החכם] בברייתא: אין מושחין מלך בן מלך. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב [שנאמר] בפרשת המלך: ״למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו כל הימים״ (ראה דברים יז, כ), לומר שירושה היא המלוכה, שבניו מולכים מכוחו, ולכן אין צורך במשיחה חדשה.

״וּמִפְּנֵי מָה מָשְׁחוּ אֶת שְׁלֹמֹה? מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת אֲדוֹנִיָּה״. מְנָלַן דְּכִי אָתֵי מַחֲלוֹקֶת בָּעֵי מְשִׁיחָה, וְלָא כָּל דְּבָעֵי מַלְכָּא מוֹרֵית לֵיהּ מַלְכוּתָא? אֲמַר רַב פַּפָּא, אָמַר קְרָא: ״בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל״ – בִּזְמַן שֶׁשָּׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל.

ועוד נאמר בברייתא: ומפני מה משחו את שלמה? מפני מחלוקת אדוניה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דכי אתי [שכאשר באה] מחלוקת בעי [צריך] משיחה, ולא כל דבעי מלכא מורית ליה מלכותא [ולא כל מי שרוצה המלך מוריש לו את המלכות], ודי בכך? אמר רב פפא, אמר קרא [המקרא] שם: ״למען יאריך ימים וכו׳ הוא ובניו בקרב ישראל״ — בזמן ששלום בישראל עוברת המלכות מאליה לבניו, ואם לא כן — צריך למשוח מלך מחדש.

תָּנָא: אַף יֵהוּא בֶּן נִמְשִׁי לֹא נִמְשַׁח אֶלָּא מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב. אַמַּאי? תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּמֶלֶךְ רִאשׁוֹן הוּא! חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מַלְכֵי בֵּית דָּוִד מוֹשְׁחִין, מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מוֹשְׁחִין; וְאִם תֹּאמַר: מִפְּנֵי מָה מָשְׁחוּ יֵהוּא בֶּן נִמְשִׁי? מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב.

ומעירים, תנא [שנה] החכם: אף יהוא בן נמשי לא נמשח (ראה מלכים כט, א—ו) אלא מפני מחלוקת יורם בן אחאב, שהיה מלך ישראל באותה שעה, ויהוא מרד בו. ותמהים: אמאי [מדוע] הוצרך לטעם זה? תיפוק ליה [תצא לו] שהוצרך למשיחה מפני שמלך ראשון הוא, שהרי לא היה בנו של אחאב! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך היא שנויה]: מלכי בית דוד מושחין, מלכי ישראל אין מושחין; ואם תאמר: מפני מה משחו יהוא בן נמשי? מפני מחלוקת יורם בן אחאב.

אָמַר מָר: מַלְכֵי בֵּית דָּוִד מוֹשְׁחִין, וְאֵין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשְׁחִין. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא״ – זֶה טָעוּן מְשִׁיחָה, וְאֵין אַחֵר טָעוּן מְשִׁיחָה.

ודנים במה שאמר מר [החכם]: מלכי בית דוד מושחין, ואין מלכי ישראל מושחין. ומסבירים: מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר] לשמואל כשהובא דוד לפניו: ״קום משחהו כי זה הוא״ (שמואל א טז, יב), ויש כאן הדגשה: זה טעון משיחה, ואין אחר טעון משיחה.

אָמַר מָר: מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת יוֹרָם. וּמִשּׁוּם מַחֲלוֹקֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב נִמְעַל בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה? כְּדַאֲמַר רַב פַּפָּא: בַּאֲפַרְסְמָא דַּכְיָא, הָכָא נַמִי בַּאֲפַרְסְמָא דַּכְיָא.

ועל מה שאמר מר [החכם]: אף יהוא בן נמשי לא נמשח אלא מפני מחלוקת יורם, תוהים: ומשום מחלוקת יורם בן אחאב נמעל בשמן המשחה, שהוא ״שמן משחת קודש״ (שמות ל, לא)? והרי אמרנו שאין מושחים בו מלכי ישראל! ומשיבים, כדאמר [כמו שאמר] רב פפא להלן ביחס ליהואחז: באפרסמא דכיא [בשמן אפרסמון טהור] משחוהו, ולא בשמן המשחה, הכא נמי באפרסמא דכיא [כאן גם כן בשמן אפרסמון טהור] משחו את יהוא.

״וְאֶת יְהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים, שֶׁהָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים״. וּמִי קַשִּׁישׁ? וְהָכְתִיב: ״וּבְנֵי יֹאשִׁיָּה הַבְּכוֹר יוֹחָנָן וְהַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים וְהַשְּׁלִישִׁי צִדְקִיָּהוּ וְהָרְבִיעִי שַׁלּוּם״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוּא יְהוֹאָחָז הוּא צִדְקִיָּהוּ הוּא שַׁלּוּם!

שנינו בברייתא: ואת יהואחז בן יאשיהו משחו מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים. ותמהים: ומי קשיש [והאם היה מבוגר ממנו]? והכתיב [והרי נאמר]: "ובני יאשיה הבכור יוחנן והשני יהויקים והשלישי צדקיהו והרביעי שלום״ (דברי הימים א ג, טו), ואמר ר׳ יוחנן: יוחנן הוא יהואחז, הוא צדקיהו הוא שלום, ונמצא שהבן הבכור היה יהואחז, ולא יהויקים!

אֶלָּא, לְעוֹלָם יְהוֹיָקִים קַשִּׁישׁ, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ בְּכוֹר – שֶׁהוּא בְּכוֹר לַמַּלְכוּת. וּמִי מוֹקְמִינַן זוּטָא קַמֵּי קַשִּׁישָׁא? וְהָכְתִיב: ״וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר״! הַהוּא מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה.

אלא יש להבין כי לעולם, באמת יהויקים היה קשיש [מבוגר יותר], ואמאי קרי ליה [ומדוע קרא לו הכתוב] ליהואחז בכור? מפני שהוא היה בכור (ראשון) למלכות. ושואלים: ומי מוקמינן זוטא קמי קשישא [והאם מעמידים אנו למלוכה צעיר לפני המבוגר]? והכתיב [והרי נאמר] על יהושפט: ״ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור״ (דברי הימים ב כא, ג)! ומשיבים: ההוא כלומר, יהורם בן יהושפט, ממלא מקום אבותיו הוה [היה], שהיה כאביו וראוי למלוך במקומו, אבל יהויקים לא היה ממלא מקום אביו, אלא יהואחז.

אָמַר מָר: הוּא שַׁלּוּם הוּא צִדְקִיָּה. וְהָא בְּדָרֵי קָחָשֵׁיב! וּמַאי קָרֵי לֵיהּ שְׁלִישִׁי – שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי לַבָּנִים; וּמַאי קָרֵי לֵיהּ רְבִיעִי – שֶׁהוּא רְבִיעִי לַמַּלְכוּת, מִשּׁוּם דִּמְלַךְ יְכָנְיָה קַמֵּיהּ; בַּתְּחִלָּה מָלַךְ יְהוֹאָחָז, וְסוֹף מָלַךְ יְהוֹיָקִים, וְסוֹף מָלַךְ יְכָנְיָה, וְסוֹף מָלַךְ צִדְקִיָּה.

ודנים במה שאמר מר [החכם], ר׳ יוחנן: הוא שלום הוא צדקיה. ושואלים: והא בדרי קחשיב [והרי בשורות, בזה אחר זה, הוא מונה אותם], השלישי צדקיהו והרביעי שלום! ומשיבים: מכל מקום איש אחד הוא, ומאי קרי ליה [ומדוע קרא לו] שלישי? שהוא שלישי לבנים, ומאי קרי ליה [ומדוע קרא לו] רביעי? שהוא רביעי למלכות, משום שמלך יכניה קמיה [לפניו]. שכך היה הסדר: בתחלה מלך יהואחז (מלכים ב כג, ל), וסוף (לאחר מכן) מלך יהויקים (שם לד), וסוף מלך יכניה בנו של יהויקים (שם כד, ו), וסוף מלך צדקיה (שם יז).

תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא שַׁלּוּם הוּא צִדְקִיָּה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שַׁלּוּם? שֶׁהָיָה שָׁלֵם בְּמַעֲשָׂיו. דָּבָר אַחֵר: שַׁלּוּם – שֶׁשָּׁלַם מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּיָמָיו. וּמַה שְּׁמוֹ? מַתַּנְיָה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּמְלֵךְ אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב שְׁמוֹ צִדְקִיָּה״,

אגב כך מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: הוא שלום הוא צדקיה, ולמה נקרא שמו שלום? שהיה שלם במעשיו. דבר אחר: נקרא שלום — ששלם, תמה ונגמרה, מלכות בית דוד בימיו, ומה שמו המקורי? מתניה שמו, שנאמר: ״וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב שמו צדקיה״ (שם), ומדוע קרא לו מלך בבל ״צדקיה״?

דְּאָמַר לוֹ: יָהּ יַצְדִיק עָלֶיךָ אֶת הַדִּין אִם תִּמְרוֹד בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבִיאֵהוּ בָּבֶלָה״, וּכְתִיב: ״וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְ נֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מָרַד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים״.

שאמר לו: יה יצדיק עליך את הדין שיבוא עליך אם תמרוד בי, שהשביעו בשם ה׳ שלא ימרוד בו. שנאמר: ״ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויביאהו (את יהויכין) בבלה וימלך את צדקיהו״ (דברי הימים ב לו, י), וכתיב [ונאמר]: ״וגם במלך נבוכד נאצר מלך בבל מרד אשר השביעו באלהים״ (שם יג).

וּמִי הֲוָה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה? וְהָתַנְיָא: מִשֶּׁנִּגְנַז אָרוֹן, נִגְנַז צִנְצֶנֶת הַמָּן, וּצְלוֹחִית שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדִים וּפְרָחִים,

וביחס למה ששנינו, שמשחו את יהואחז בן יאשיהו, שואלים: ומי הוה [והאם היה] שמן המשחה באותה שעה? והתניא [והרי שנויה בריייתא]: משנגנז ארון העדות, נגנז עימו צנצנת המן שהניח משה למשמרת לפני ה׳ (שמות טז, לג), וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן עם שקדים ופרחים שבו, שהונח לפני הארון (במדבר יז, כג),

וְאַרְגָּז שֶׁשִּׁגְּרוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ״. וּמִי גְּנָזוֹ? יֹאשִׁיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה גְּנָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכֹּהֲנִים תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ״,

וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שנאמר: ״ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו״ (שמואל א ו, ח). ומי גנזו את הארון? יאשיה מלך יהודה גנזו, שנאמר: ״ויאמר המלך אל הכהנים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה״ (דברי הימים ב לה, ג);

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״שָׁם״ ״שָׁם״,

ואמר רבי אלעזר: מנין שכל אלה צריכים להיות מונחים יחד עם הארון? ביחס לצנצנת אתיא [באה, נלמדת] בגזירה שווה ״שם״ ״שם״, שנאמר בארון: ״אשר אועד לך שמה״ (שמות ל, ו), ונאמר בצנצנת המן: ״ונתן שמה״ (שם טז, לג).

אָתְיָא ״דּוֹרוֹת״ ״דּוֹרוֹת״,

שמן המשחה אתיא [באה, נלמדת] בגזירה שווה ״דורות״ ״דורות״ מצנצנת המן שנאמר בה ״לדורותיכם״ (שם), ובשמן המשחה נאמר גם כן ״לדורותיכם״ (שמות ל, לא).

אָתְיָא ״מִשְׁמֶרֶת״ ״מִשְׁמֶרֶת״! אֲמַר רַב פַּפָּא: בַּאֲפַרְסְמָא דַּכְיָא.

ומקלו של אהרן אתיא [באה, נלמדת] בגזירה שווה ״משמרת״ ״משמרת״ מצנצנת המן, שנאמר בה ״משמרת״ (שם טז, לג). וגם ממקלו של אהרן (במדבר יז, כה). ואם כן כיצד משחו את יהואחז? אמר רב פפא: לא בשמן המשחה נמשח, אלא באפרסמא דכיא [בשמן אפרסמון טהור].

תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים כְּמִין נֵזֶר, וְאֶת הַכֹּהֲנִים כְּמִין ״כִי״. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָה: כְּמִין ״כִי״ יְוָנִי. תָּנֵי חֲדָא: בַּתְּחִלָּה מַצִּיק שֶׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו; וְתָנֵי אַחֲרִיתִי: בַּתְּחִלָּה נוֹתֵן לוֹ שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו, וְאַחַר כָּךְ מַצִּיק לוֹ שֶׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ!

תנו רבנן [שנו חכמים]: מושחין את המלכים כמין נזר (כתר) סביב על ראשו, ואת הכהנים כמין ״כי״. ובביאור הענין אמר רב מנשיה: כמין האות ״כי״ יוני. ומעירים: מצאנו סתירה בענין המשיחה, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: בתחלה מציק (יוצק) שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו, ותני אחריתי [ושנויה ברייתא אחרת]: בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואחר כך מציק לו שמן על ראשו!

תַּנָּאֵי הִיא, אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: מְשִׁיחָה עֲדִיפָא, וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: יְצִיקָה עֲדִיפָא. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר יְצִיקָה עֲדִיפָא? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן״, וּמַאן דְּאָמַר מְשִׁיחָה עֲדִיפָא, קָסָבַר: שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה אֵצֶל כְּלֵי שָׁרֵת.

ומסבירים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, איכא למאן דאמר [יש מי שאומר] שמשיחה עדיפא, ולכן מקדים אותה, ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר] שיציקה עדיפא. ומבארים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] שיציקה עדיפא — שנאמר: ״ויצק משמן המשחה על ראש אהרן״ (ויקרא ח, יב), ורק אחר כך — ״וימשח אותו לקדשו״ (שם), ומאן דאמר [ומי שאומר] שמשיחה עדיפא — קסבר [סבור הוא]: שכן נתרבה משיחה אצל כלי שרת, ולא נאמרה בהם יציקה.

וְהָכְתִיב ״וַיִּצֹק״, וּלְבַסּוֹף ״וַיִּמְשַׁח״! הָכִי קָאָמַר: מַה טַּעַם ״וַיִּצֹק״ – מִשּׁוּם ״וַיִּמְשַׁח אוֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ״.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] במפורש: ״ויצק״ ולבסוף ״וימשח״! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להבין את הכתוב: מה טעם ״ויצק״ — משום שכבר ״וימשח אותו לקדשו״.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב הַיּוֹרֵד עַל הָרֹאשׁ״ וגו׳ – כְּמִין שְׁתֵּי טִיפִּין מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת לְאַהֲרֹן בִּזְקָנוֹ. אָמַר רַב כָּהֲנָא, תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר – עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת בְּעִיקָּרֵי זְקָנוֹ. וְעַל דָּבָר זֶה הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ דּוֹאֵג, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם מָעַלְתִּי בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה!

תנו רבנן [שנו חכמים]: מהו שנאמר ״כשמן הטוב היורד על הראש יורד על הזקן זקן אהרן״ (תהלים קלג, ב)? כמין שתי טיפין מרגליות של שמן המשחה היו תלויות לאהרן בזקנו. אמר רב כהנא, תנא [שנה החכם]: כשהוא מספר (מדבר) היו הטיפות עולות דרך נס ויושבות בעיקרי (שורשי) שערות זקנו, כדי שלא יפלו תוך כדי שהיה מדבר. ועל דבר זה היה משה רבינו דואג: שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה, שיצקתי יותר מדי, שהגיע עד לזקנו!

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן״, מַה טַּל אֵין בּוֹ מְעִילָה – אַף שֶׁמֶן שֶׁיּוֹרֵד עַל זְקַן אַהֲרֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה.

יצתה בת קול ואמרה: ״כטל חרמון שירד על הררי ציון״ (שם ג), מה טל אין בו מעילה שאין קדוש, אלא הפקר לכל — אף שמן שיורד על זקן אהרן אין בו מעילה.

וַעֲדַיִין אַהֲרֹן הָיָה דּוֹאֵג, שֶׁמָּא מֹשֶׁה לֹא מָעַל וַאֲנִי מָעַלְתִּי! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד״, מַה מֹּשֶׁה לֹא מָעַל, אַף אַתָּה לֹא מָעַלְתָּ.

ועדיין אהרן היה דואג, שמא משה לא מעל, שעשה מצוה, ואני מעלתי, שאני נהנה מן השמן הריחני שבזקני! יצתה בת קול ואמרה לו: ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״ (שם א), מה משה לא מעל, אף אתה לא מעלת.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעְיָין, כְּדֵי שֶׁתִּימָּשֵׁךְ מַלְכוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בְּנָיָהוּ וגו׳ וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ עַל גִּחוֹן וגו׳ וּמָשַׁח אוֹתוֹ שָׁם״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, לסימן טוב, כדי שתימשך מלכותן כמעיין הנובע ללא הפסק, שנאמר, כאשר ציוה דוד למשוח את שלמה למלך: ״ויאמר המלך אל בניהו וגו׳ והורדתם אתו על גחון וגו׳ ומשח אותו שם צדוק הנביא״ (ראה מלכים א א, לג—לד).

אָמַר רַב אַמִי: הַאי מַאן דְּבָעֵי לֵידַע אִי מָשְׁכָא שַׁתָּא אִי לָא, מַיְיתֵי שְׁרָגָא בְּהָלֵין עֲשָׂרָה יוֹמִין דְּבֵין רֵישׁ שַׁתָּא לְיוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי, וְנִיתְלֵי בְּבֵיתָא דְּלָא נָשֵׁיב זִיקָא, אִי מָשֵׁיךְ נְהוֹרֵיהּ – נֵידַע דְּמַסֵּיק שַׁתֵּיהּ.

אגב ענין זה של עשיית דבר לסימן טוב, אמר רב אמי: האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא [מי שרוצה לדעת אם תימשך שנתו או לא], אם יחיה באותה שנה, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי [יביא נר באותם עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים], וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא [ויתלה אותו בבית שלא נושבת בו רוח], אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה [אם נמשך אורו ידע שהוא מוציא, משלים את שנתו].

וּמַאן דְּבָעֵי נַעֲבֵיד עִיסְקֵי, וּבָעֵי דְּנֵידַע אִי מַצְלַח עִיסְקֵי אִי לָא, נֵירַבֵּי תַּרְנְגוֹלָא, אִי שָׁמִין וְשָׁפַר – נֵידַע דְּמַצְלַח.

ומאן דבעי נעביד עיסקי [ומי שרוצה לעשות עסקים], ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא [ורוצה לדעת אם יצליח העסק אם לא], נירבי תרנגולא [שיגדל תרנגול], אי שמין ושפר נידע דמצלח [אם הוא נעשה שמן ויפה ידע שהוא מצליח].

הַאי מַאן דְּבָעֵי נֵיפּוֹק בְּאוֹרְחָא, וּבָעֵי דְּנֵידַע אִי הָדַר לְבֵיתֵיהּ, נֵיעוּל נֵיקוּם בְּבֵיתָא דְּבָהֲתָא, אִם חָזֵי

האי מאן דבעי ניפוק באורחא [מי שרוצה לצאת לדרך], ובעי דנידע אי הדר לביתיה [ורוצה לדעת אם יחזור לביתו], ניעול ניקום בביתא דבהתא [שייכנס לתוך בית אפל], אם חזי [רואה]