תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹתַר הַקְּטֹרֶת, אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיוּ מְפַטְּמִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, לְפִיכָךְ יָחִיד שֶׁפִּיטֵּם לַחֲצָאִין – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר מִשּׁוּם הַסְּגָן,

תנו רבנן [שנו חכמים]: מותר הקטרת מאותם שלושה מנים שבכל שנה, הצטבר במשך השנים, כך שאחת לששים או לשבעים שנה, היו מפטמין אותה את הקטורת לשנה החדשה לחצאין, כלומר, לא היו צריכים אלא מחצית הכמות. לפיכך יחיד שפיטם קטורת לחצאין כדי להריח בה — חייב משום ״והקטורת אשר תעשה, במתכונתה לא תעשו לכם״ (שמות ל, לז), דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום הסגן, סגן הכהנים.

אֲבָל שְׁלִישׁ וּרְבִיעַ לֹא שָׁמַעְתִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכָל יוֹם מְתַקֵּן בְּמַתְכּוּנְתָּהּ וְהָיָה מַכְנִיס.

והוסיף: אבל על פיטום שליש הכמות או רביע הכמות לא שמעתי. וחכמים אומרים: בכל יום מתקן קטורת לאותו יום במתכונתה, לפי היחס הראוי בין הסממנים השונים, והיה מכניס ומקטיר על מזבח הזהב.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁפִּטְּמוֹ לַחֲצָאִין – חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה״ – כָּל שֶׁתַּעֲשֶׂה, וְהָא אֶפְשָׁר דְּעָבְדָהּ פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרבא, שאמר רבא: שמן המשחה שפטמו לחצאין, על מנת לסוך בו — פטור, אבל הקטורת שפיטמה כדי להריח בה, אפילו לחצאין — חייב, דכתיב [שנאמר]: ״והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם״ (שם) — כל שתעשה, והא [והרי] אפשר דעבדה [שעושה אותה] פרס בשחרית ופרס בין הערבים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לְמַכְתֶּשֶׁת פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה, בִּימוֹת הַחַמָּה פְּזוּרָה – שֶׁלֹּא תִּתְעַפֵּשׁ, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים צְבוּרָה – כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּפוּג רֵיחָהּ. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹחֵק, אוֹמֵר: ״הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק״, דִּבְרֵי אַבָּא יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היו מחזירין אותה את הקטורת למכתשת פעמים בשנה, בימות החמה מכניסים אותה פזורה — כדי שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה — כדי שלא תפוג ריחה. וכשהוא שוחק את הקטורת, היה השוחק אומר: ״הדק היטב, היטב הדק״, דברי אבא יוסי בן יוחנן.

וְשָׁלֹשׁ מָנִין יְתֵירִין שֶׁמֵּהֶן כֹּהֵן גָּדוֹל מַכְנִיס מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, נוֹתֵן אוֹתָהּ לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְשׁוֹחֲקָן יָפֶה יָפֶה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. כִּדְתַנְיָא: ״דַּקָּה״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנּוּ הָדֵק״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״דַּקָּה״? כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּקָּה מִן הַדַּקָּה.

ו הקטורת בשיעור שלש מנין יתירין על מנין ימות החמה שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים, נותן אותה למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקן יפה יפה שוב, כדי שתהא דקה מן הדקה, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: מה שנאמר ביום הכפורים ״קטורת סמים דקה״ (ויקרא טז, יב), מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר ״ושחקת ממנו הדק״ (שמות ל, לו), מה תלמוד לומר ״דקה״ — כדי שתהא דקה מן הדקה.

אָמַר מָר: כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק, אוֹמֵר ״הֵיטֵב הָדֵק, הָדֵק הֵיטֵב״. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁהַדִּיבּוּר רַע לַיַּיִן, כֵּן הַדִּיבּוּר יָפֶה לַבְּשָׂמִים.

ביחס למה שאמר מר [החכם] בברייתא: כשהוא שוחק, אומר ״היטב הדק, הדק היטב״, מעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לר׳ יוחנן, שאמר ר׳ יוחנן: כשם שהדיבור רע ליין, שכשמדברים בזמן עשיית היין — מזיק הדבר ליין, כן הדיבור יפה לבשמים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. אֲמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה? ״קַח לְךָ סַמִּים״ – תְּרֵי, ״נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ – הָא חֲמִשָּׁה, וְ״סַמִּים״ אַחֲרִינֵי – חֲמִשָּׁה, הָא עֲשָׂרָה; ״וּלְבוֹנָה זַכָּה״ חַד – הָא חַד סְרֵי.

אמר ר׳ יוחנן: אחד עשר סממנין שנשנו בברייתא נאמרו לו למשה בסיני, שלא כולם כתובים בתורה. אמר רב הונא: מאי קראה [מהו המקרא] המלמד על אחד עשר הסממנים? שנאמר ״קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה״ (שמות ל, לד). ״קח לך סמים״ — הרי תרי [שנים], ועוד ״נטף ושחלת וחלבנה״ — הא [הרי] חמשה, ו״סמים״ אחריני [אחרונים] שכתובים שם — עוד חמשה, הא [הרי] עשרה, ״ולבונה זכה״ — חד [אחד], הא חד סרי [הרי אחד עשר].

וְאֵימָא: ״סַמִּים״ – כְּלָל, ״נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ – פְּרָט, ״סַמִּים״ – חָזַר וְכָלַל; כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ, דָּבָר שֶׁקִּיטֵּר וְעוֹלֶה וְרֵיחוֹ נוֹדֵף – אַף כָּל דָּבָר שֶׁקִּיטֵּר וְעוֹלֶה וְרֵיחוֹ נוֹדֵף!

ומקשים: ואימא [ואמור] ודרוש את הכתוב כך: ״סמים״ — כלל, ״נטף ושחלת וחלבנה״ — פרט, ״סמים״ — חזר וכלל, ולפי המידות שהתורה נדרשת בהן, כלל ופרט וכלל — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, ונאמר כך: מה הפרט המפורש, נטף ושחלת וחלבנה, דבר שקיטר ועולה, שעשנו מיתמר למעלה, וריחו נודף — אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף!

וְכִי תֵּימָא, אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא חַד פְּרָטָא – לָאֵיי, מִיצְרַךְ צְרִיכִי, דְּאִי כָּתַב נָטָף, הֲוָה אָמִינָא: מִין אִילָן אִין, אֲבָל גִּידּוּלֵי קַרְקַע לָא, מִשּׁוּם הָכִי כְּתַב ״וּשְׁחֵלֶת״; וְאִי כָּתַב ״וּשְׁחֵלֶת״, הֲוָה אָמִינָא: גִּידּוּלֵי קַרְקַע – אִין, אֲבָל מִין אִילָן – אֵימָא לָא, מִשּׁוּם הָכִי כְּתַב נָטָף;

וכי תימא [ואם תאמר], אם כן אם רק לצורך כלל ופרט, לכתוב קרא חד פרטא [שיכתוב המקרא רק פרט אחד]! לאיי, מיצרך צריכי [לא כן, צריכים הם כולם], דאי כתב [שאם היה כותב] רק ״נטף״, שהוא מין אילן, הוה אמינא [הייתי אומר]: מין אילן — אין [כן], אבל גידולי קרקע (עשבים הצומחים מן הקרקע) — לא, משום הכי [כך] כתב: ״ושחלת״ (צפורן). ואי כתב [ואם היה כותב] רק: ״ושחלת״, הוה אמינא [הייתי אומר]: גידולי קרקע — אין [כן], אבל מין אילן אימא [אמור] שלא, משום הכי [כך] כתב: ״נטף״.

וְחֶלְבְּנָה לְגוּפֵיהּ אֲתָא, מִפְּנֵי שֶׁרֵיחָהּ רַע! אִם כֵּן מִ״קַח לְךָ״ נָפְקָא לֵיהּ.

וחלבנה לגופיה אתא [לגופו בא], לומר שצריך להקטירה, מפני שריחה רע, ולא היינו עושים כן מדעתנו! ודוחים: אם כן, שדורשים פסוק זה ב״כלל ופרט וכלל״, אין צורך ב״סמים״ הראשון לשם כלל, מ״קח לך״ בלבד נפקא ליה [יוצא לו הכלל].

וְאֵימָא: ״סַמִּים״ בַּתְרָאֵי תְּרֵין נִינְהוּ כְּ״סַמִּים״ קַדְמָאֵי! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב: ״סַמִּים״ ״סַמִּים״ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְסוֹף נִכְתּוֹב: ״נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״.

וחוזרים ושואלים: וכיצד מדייק אתה מן הפסוק אחד עשר סממנים? ואימא [ואמור] כך: ״סמים״ בתראי תרין נינהו כ״סמים״ קדמאי [״סמים״ האחרונים שנים הם כ״סמים״ הראשונים]! ומשיבים: אם כן, נכתוב [שיכתוב] ״סמים״ ״סמים״ בהדי הדדי [ביחד], ו בסוף נכתוב [שיכתוב] "נטף ושחלת וחלבנה״. אלא בא הדבר ללמד ש״סמים״ האחרונים הם כנגד כל הראשונים.

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנֵי: ״סַמִּים״ – כְּלָל, ״נָטָף שְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ – פְּרָט, ״סַמִּים״ – חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ, דָּבָר שֶׁקִּיטֵּר וְעוֹלֶה וְרֵיחוֹ נוֹדֵף – אַף כָּל דָּבָר שֶׁקִּיטֵּר וְעוֹלֶה וְרֵיחוֹ נוֹדֵף.

ומעירים: החכם דבי [מבית מדרשו של] רבי ישמעאל תני [שנה]: ״סמים״ — כלל, ״נטף שחלת וחלבנה״ — פרט, ״סמים״ — חזר וכלל, כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שקיטר ועולה וריחו נודף — אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף.

אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּלָל בִּכְלַל רִאשׁוֹן, וּפְרָט בִּפְרָט רִאשׁוֹן? אָמַרְתָּ: לָאו, הָא אֵין לְךָ עָלֶיךָ לָדוּן בְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא בְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן.

ויש לשאול: או אינו כן, אלא יש לפרש את הכלל האחרון בכלל (כמו הכלל) הראשון, ופרט האחרון בפרט (כמו הפרט) הראשון? על כך אמרת (אומר אתה) לאו, לא ניתן לומר כן. הא אין לך עליך לדון בלשון אחרון שהצעת, אלא בלשון ראשון.

אָמַר מָר: אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּלָל בִּכְלַל רִאשׁוֹן וּפְרָט בִּפְרָט רִאשׁוֹן? אָמַרְתָּ: לָאו, הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן. מַאי קוּשְׁיָא? הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: ״סַמִּים״ בַּתְרָאֵי תְּרֵי, כִּי ״סַמִּים״ קַדְמָאֵי תְּרֵין! הֲדַר וְשַׁנֵּי כִּדְשַׁנִּין, דְּאִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא: ״סַמִּים סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״.

ומבארים את הברייתא. אמר מר [החכם]: או אינו אלא כלל בכלל ראשון, ופרט בפרט ראשון? אמרת: לאו, הא אין עליך לדון. ושואלים: מאי קושיא [מהי הקושיה] ״או אינו אלא כלל בכלל ראשון״? ומשיבים, הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: שמא נאמר כי ״סמים״ בתראי תרי, כי סמים קדמאי תרין [״סמים״ האחרונים שנים הם, כמו ש״סמים״ הראשונים הם שנים]! הדר ושני כדשנין [חזר ותירץ כמו שתירצנו קודם], שאם כן, נכתוב קרא [יכתוב המקרא]: ״סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה״.

וּמַאי ״פְּרָט בִּפְרָט רִאשׁוֹן״? הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִינֵי אִילָנוֹת יָלְפִי מִן נָטָף, וְגִידּוּלֵי קַרְקַע יָלְפִי מִשְּׁחֵלֶת; וְלִילְפֵי נַמִי מִלְּבוֹנָה זַכָּה דְּאַיְיתֵי בְּחַד צַד, דְּנֵיתֵי דָּבָר שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹטֵר וְעוֹלֶה!

ושואלים: ומאי [ומהו] ששאל ״או אינו אלא... פרט בפרט ראשון״? ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: הואיל ולמדים אנו במידת ״כלל ופרט וכלל״, לכל שהוא מעין הפרט המפורש בכתוב, וכפי שנאמר לעיל שמיני אילנות ילפי [למדים] מן נטף, וגידולי קרקע ילפי [למדים] משחלת, אם כן, ולילפי נמי [ושילמדו גם כן] מלבונה זכה, דאייתי בחד צד [שיש בה צד אחד], דניתי [שיביא] דבר שריחו נודף ואף על פי שאין קוטר ועולה!

הֲדַר אֲמַר: אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא לִלְבוֹנָה זַכָּה בְּמִיצְעֵי וְתֵילַף מִינָּהּ.

הדר אמר [חזר ואמר]: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] ללבונה זכה במיצעי [באמצע], בין ״סמים״ הראשון ל״סמים״ השני, יחד עם נטף ושחלת וחלבנה, ותילף מינה [ותלמד ממנה]. אלא, מתוך שנכתבה לאחר ״סמים״ השני — אין היא נדונת כפרט שבין שני הכללים.

אִי כַּתְבֵיהּ לְבוֹנָה זַכָּה בְּמִיצְעֵי, הָוְיָין תְּרֵי עָשָׂר! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא לְבוֹנָה זַכָּה בְּמִיצְעֵי וְחֶלְבְּנָה לְבַסּוֹף. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִגּוּפָהּ, מַה לְּשׁוֹן קְטֹרֶת – דָּבָר שֶׁקּוֹטֵר וְעוֹלֶה.

ודוחים: אי כתביה [אם היה כותב] את לבונה זכה במיצעי [באמצע], הויין תרי עשר [הריהם שנים עשר] סממנים: ״סמים״ — שנים, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה — ארבעה, וביחד ששה, ועוד ששה מ״סמים״ הכתוב בסוף, ולפי המסורת יש רק אחד עשר. ומשיבים: אם כן, אם רק משום כך, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] לבונה זכה במיצעי [באמצע], וחלבנה לבסוף. אלא ממה שהביא לבונה זכה לאחר ״סמים״ האחרון, למדנו כי אין למדים ממנה במידת כלל ופרט וכלל, ורק מה שקוטר ועולה כשר לקטורת. ריש לקיש אמר: מגופה של המילה ״קטורת״ למדים דין זה, שכן מה לשון ״קטרת״? דבר שקוטר ועולה.

אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּהּ מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה רֵיחָהּ רַע, וּמְנָאָהּ הַכָּתוּב עִם סַמְמָנֵי קְטֹרֶת. אַבַּיֵי אָמַר, מֵהָכָא: ״וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״.

אמר רב חנא בר בזנא אמר ר׳ שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל שמשתתפים בה בתענית ותפילה, אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ו בכל זאת מנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא [מכאן] למדים זאת: ״ואגדתו על ארץ יסדה״ (עמוס ט, ו), לומר, שבזמן שכולם מאוגדים יחד בארץ — אז היא מתייסדת ומתקיימת.

״וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִבְהֵמָה וְכֵלִים – פָּטוּר, לְגוֹיִם וּלְמֵתִים – פָּטוּר. בִּשְׁלָמָא בְּהֵמָה וְכֵלִים – דִּכְתִיב: ״עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ״, וּבְהֵמָה וְכֵלִים לָאו אָדָם הוּא; מֵתִים נַמִי פָּטוּר, דְּכֵיוָן דְּמִית לֵיהּ – מֵת מִיקְרֵי וְלָאו אָדָם. אֶלָּא גּוֹיִם אַמַּאי פָּטוּר? הָא אָדָם נִינְהוּ!

שנינו במשנתנו בין חייבי הכריתות: והסך בשמן המשחה. תנו רבנן [שנו חכמים]: הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים — פטור, לגוים ולמתים — פטור. ושואלים: בשלמא [נניח] בהמה וכלים פטור, דכתיב [שנאמר]: "על בשר אדם לא ייסך״ (שמות ל, לב), ובהמה וכלים לאו אדם הוא; סך על מתים נמי [גם כן] פטור, שכיון דמית ליה [שמת לו] — מת מיקרי [הוא נקרא], ולאו אדם. אלא סך על גוים, אמאי [מדוע] פטור? הא [הרי] אדם נינהו [הם]!

לָאֵיי, דִּכְתִיב: ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״ – אַתֶּם קְרוּיִין ״אָדָם״, וְאֵין הַגּוֹיִם קְרוּיִין ״אָדָם״.

ומשיבים: לאיי [לא כן הדבר], דכתיב [שהרי נאמר]: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם״ (יחזקאל לד, לא), לומר: אתם קרויין ״אדם״ ואין הגוים קרויין ״אדם״.

וְהָכְתִיב: ״וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף״! אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא לְאַפּוּקֵי בְּהֵמָה.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] לגבי השלל שנלקח ממדין: ״ונפש אדם ששה עשר אלף״ (במדבר לא, מ)! אמר ליה [לו]: הכתוב ההוא בא לאפוקי [להוציא] בהמה, שנמנתה שם גם כן.

וְהָכְתִיב: ״וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה״ וגו׳! הַהוּא לְאַפּוּקֵי בְּהֵמָה.

ושואלים, והכתיב [והרי נאמר]: ״ואני לא אחוס על נינוה... אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם״ (יונה ד, יא), ולא היו מישראל! ומשיבים: הכתוב ההוא גם כן בא לאפוקי [להוציא] בהמה, שהרי נוסף מיד לאחר מכן: ״ובהמה רבה״.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְקָתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּסָךְ – יֶשְׁנוֹ בְּבַל יִיסָךְ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ בְּסָךְ – אֵינוֹ בְּבַל יִיסָךְ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר מדוע הסך משמן המשחה על גוים פטור — כדקתני תנא קמיה [כמו ששנה התנא לפני] ר׳ אלעזר: כל שישנו בסך, שהוא מצווה שלא לסוך (את עצמו או אחרים) — ישנו בבל ייסך, אסור לסוך אותו, וכל שאינו בסך, וכגון גוי, שאינו מצווה באיסורי התורה — אינו בבל ייסך.

תַּנְיָא אִידָךְ: הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִבְהֵמָה וְכֵלִים, לְגוֹיִם וּמֵתִים – פָּטוּר, לִמְלָכִים וּלְכֹהֲנִים – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. וְכַמָּה יָסוּךְ וִיהֵא חַיָּיב? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּזַּיִת. וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פָּטוּר! כִּי פָּטַר רַבִּי יְהוּדָה – גַּבֵּי מְלָכִים וְכֹהֲנִים, גַּבֵּי הֶדְיוֹט מְחַיֵּיב.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים, לגוים ומתים — פטור, למלכים ולכהנים, לאחר שכבר נמשחו — ר׳ מאיר מחייב, ור׳ יהודה פוטר. ושואלים: וכמה יסוך ויהא חייב? ר׳ מאיר אומר: כל שהוא, ר׳ יהודה אומר: כזית. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר׳ יהודה מתחילה כי הסך פטור, אם כן על מה הוא מתחייב? ומשיבים: כי [כאשר] פטר ר׳ יהודה — הרי זה גבי [אצל] מלכים וכהנים, גבי [אצל] הדיוט הוא מחייב. ושואלים: ר׳ מאיר ור׳ יהודה במאי פליגי [במה הם חלוקים]?

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּהָא פְּלִיגִי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ״ כְּתִיב, וּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר״, מַה סִּיכָה כָּל שֶׁהוּא – אַף נְתִינָה כָּל שֶׁהוּא.

אמר ר׳ יוסף: בהא פליגי [בזה הם חלוקים], ר׳ מאיר סבר [סבור]: ״על בשר אדם לא ייסך״ (שמות ל, לב) כתיב [נאמר], וכתיב [נאמר]: ״ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו״ (שם לג), ומלשון האיסור יש ללמוד על חיוב הכרת, מה סיכה שאסר הכתוב היא בשיעור כל שהוא, שהרי לא מצאנו לה שיעור מוגדר — אף נתינה שנזכרה בחיוב הכרת כל שהוא.

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: יָלְפִינַן נְתִינָה דְּעַל זָר מִנְּתִינָה דְּעָלְמָא, מַה נְּתִינָה דְּעָלְמָא כַּזַּיִת – אַף נְתִינָה דְּעַל זָר כַּזַּיִת; אֲבָל סִיכָה לְמִימְשַׁח מְלָכִים וְכֹהֲנִים – דִּבְרֵי הַכֹּל כָּל שֶׁהוּא.

ור׳ יהודה סבר [סבור]: ילפינן [למדים אנו] נתינה על זר מנתינה דעלמא [שבכלל], מה נתינה דעלמא [שבכלל] שיעורה כזית, אף נתינה שעל זר — כזית. אבל סיכה שנצטוינו למימשח [למשוח בו] את המלכים וכהנים — דברי הכל אין לה שיעור, והיא כל שהוא. ואמר

וְאָמַר רַב יוֹסֵף: בְּמַאי פְּלִיגִי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה גַּבֵּי מְלָכִים וְכֹהֲנִים? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר״ כְּתִיב, וּמֶלֶךְ וְכֹהֵן הָשְׁתָּא זָרִים נִינְהוּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בָּעֵינַן עַד דְּאִיכָּא זָר מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, וּמֶלֶךְ וְכֹהֵן מֵעִיקָּרָא לָאו זָרִים הֲווּ.

רב יוסף: במאי פליגי [במה חלוקים] ר׳ מאיר ור׳ יהודה גבי [אצל] מלכים וכהנים האם חייבים על סיכתם? ר׳ מאיר סבר [סבור]: ״ואשר יתן ממנו על זר״ כתיב [נאמר], ומלך וכהן השתא זרים נינהו [עכשיו זרים הם], ששוב אין צורך לקיים בהם משיחה. ור׳ יהודה סבר [סבור]: לענין האיסור לתת ממנו על זר בעינן עד דאיכא [צריכים אנו עד שיש בו] זר מתחלתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו [מתחילה לא זרים היו], שהרי בתחילה נמשחו בשמן המשחה.

אֲמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמִי: וְאָזְדוּ לְטַעֲמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא:

אמר רב איקא בריה [בנו] של רב אמי: ואזדו לטעמייהו [והולכים בזה ר׳ מאיר ור׳ יהודה לטעמיהם], דתניא [ששנויה ברייתא]: