הָכִי קָאָמַר: מְגַדֵּף מֵבִיא קָרְבָּן, הוֹאִיל וּבָא בּוֹ כָּרֵת בִּמְקוֹם קָרְבָּן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא; קָסָבַר: מִיגּוֹ דְּבָעֵי מִכְתַּב כָּרֵת בְּעָלְמָא, וּכְתִיב כָּרֵת בִּמְקוֹם קָרְבָּן – שְׁמַע מִינָּהּ מַיְיתֵי קָרְבָּן.

ומשיבים, הכי קאמר [כך הוא אומר]: מגדף מביא קרבן הואיל ובא בו דין כרת במקום קרבן, שאותה פרשה עוסקת בדין החטאת (ראה במדבר טו, כז—לא), דברי ר׳ עקיבא; קסבר [סבור הוא]: מיגו דבעי מכתב כרת בעלמא [מתוך שהיה צריך לכתוב כרת בסתם], וכתיב [וכתוב] בו כרת במקום קרבן, שמע מינה [למד מכאן] כי הוא מייתי [מביא] קרבן על שגגתו.

וְאוֹמֵר: ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא״ – אֲתָא לְרַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבָּנַן: אָמְרִיתוּ מְגַדֵּף לֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה, מַהוּ מְגַדֵּף – מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם, אֶלָּא כָּרֵת דִּכְתִיב לְמַאי אֲתָא?

ומה שנאמר, ואומר: ״חטאו ישא״ (במדבר ט, יג) — אתא לרבנן [בא לדברי חכמים] הסבורים שאינו מביא קרבן, והכי קאמר [וכך אומר] ר׳ עקיבא לרבנן [לחכמים]: אמריתו [אומרים אתם] מגדף לית ביה [אין בו] מעשה, שהרי מהו מגדף — מברך (מקלל) את השם. אלא כרת דכתיב [שנאמר בו] ״את ה׳ הוא מגדף ונכרתה״ (שם טו, ל) למאי אתא [למה בא] אם לא כדי לחייבו בקרבן?

אָמְרִי לֵיהּ: לִיתֵּן כָּרֵת לַמְקַלֵּל, דִּכְתִיב בַּמְקַלֵּל: (״חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא״), [״וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״], וּכְתִיב בְּפֶסַח שֵׁנִי: ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא״, מַה לְּהַלָּן כָּרֵת – אַף כָּאן כָּרֵת.

אמרי ליה [אמרו לו]: ליתן כרת למקלל, ללמד שמה שנאמר בספר ויקרא (כד, טו): ״איש כי יקלל ונשא חטאו״, עניינו כרת, והוצרכנו לכך כדי ללמוד ממנו בגזירה שווה כרת למי שהיה צריך לעשות פסח שני ולא עשאו, דכתיב [שנאמר] במקלל: (״חטאו ישא האיש ההוא״) [" ונשא חטאו״], וכתיב [ונאמר] ב מי שלא עשה גם פסח שני: ״חטאו ישא״ (במדבר ט, יג), מה להלן במקלל, ״ונשא חטאו״ הוא כרת — אף כאן בפסח שני, ״חטאו ישא״ — כרת.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶת ה׳ מְגַדֵּף״ – אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: גֵּירַפְתָּה הַקְּעָרָה וְחִיסַּרְתָּהּ; קָסָבַר: מְגַדֵּף מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הוּא.

ובענין מגדף תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר ״את ה׳ הוא מגדף״ (שם טו, ל), יש להבינו כאילו נאמר ״מגרף״, איסי בן יהודה אומר, כאדם האומר לחבירו: גירפתה (קינחת) הקערה וחיסרתה, פגעת בקערה עצמה; קסבר [סבור הוא]: מגדף מברך את השם הוא.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: גֵּירַפְתָּה הַקְּעָרָה וְלֹא חִיסַּרְתָּהּ; קָסָבַר: מְגַדֵּף הַיְינוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

ר׳ אלעזר בן עזריה אומר, כאדם האומר לחבירו גירפתה הקערה הוצאתה ממנה הכל, ולא חיסרתה; קסבר [סבור הוא]: מגדף היינו [הריהו] עובד עבודה זרה, אבל אינו פושט ידו בשם ה׳.

תַּנְיָא אִידָךְ: ״אֶת ה׳״ – רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: בְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִיתֵּן כָּרֵת לִמְבָרֵךְ הַשֵּׁם.

וכן תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ״את ה׳ הוא מגדף״, רבי אלעזר בן עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר, וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך השם.

מתני׳ יֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל, וְיֵשׁ מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם מְבִיאוֹת.

יש נשים מביאות קרבן יולדת, וחטאת העוף שבו נאכל על ידי הכהנים, ויש מביאות קרבן ואינו נאכל, ויש שאינם מביאות כלל.

מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם.

ומפרטים, אלו מביאות קרבן ונאכל: המפלת ולד שצורתו כמין בהמה, חיה או עוף, דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: אינה מביאה קרבן עד שיהא בו מצורת אדם.

הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁילְיָא אוֹ שָׁפִיר מְרוּקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחוּתָּךְ, וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, מְבִיאָה קָרְבָּן וְנֶאֱכָל.

המפלת כמין סנדל, שאין לו צורה, או שיליא שהעובר מצוי בה, או שפיר (עובר) מרוקם, שניכרת בו צורת ולד, ו כן ולד היוצא מחותך, וכן שפחה כנענית של ישראל שהפילה, מביאה קרבן ונאכל.

וְאֵלּוּ מְבִיאוֹת וְאֵינָן נֶאֱכָלוֹת: הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יוֹדֵעַ מַה הִפִּילָה, וּשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ אַחַת מִמִּין פְּטוּר וְאַחַת מִמִּין חוֹבָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ זֶה לַמִּזְרָח וְזֶה לַמַּעֲרָב, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת – שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת קָרְבָּן וְנֶאֱכָל.

ואלו מביאות קרבן ואינן נאכלות: המפלת ואין איש יודע מה הפילה, ושתי נשים שהפילו באותו מקום, אחת הפילה ולד ממין פטור מקרבן, ואחת ממין חובה, ואין ידוע מה הפילה כל אחת — צריכה כל אחת מהן להביא קרבן יולדת, שמא היא החייבת, והחטאת אינה נאכלת. אמר ר׳ יוסי: אימתי? בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב, וכל אחת מהן באה בנפרד להקריב את קרבנה. אבל אם היו שתיהן עומדות יחד — שתיהן מביאות קרבן חטאת אחד עבור שתיהן, ו הוא נאכל.

אֵלּוּ שֶׁאֵין מְבִיאוֹת: הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָּם, מָלֵא גְּנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב בְּיוֹצֵא דּוֹפֶן.

אלו שאין מביאות קרבן, מפני שמה שהפילו אינו קרוי ולד: המפלת שפיר שהיה מלא מים, או מלא דם מלא גנינים (גוונים שונים), וכן המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, וכן המפלת יום ארבעים להריונה, וכן יוצא דופן, שנולד על ידי ניתוח ולא בלידה רגילה. ר׳ שמעון היה מחייב ביוצא דופן קרבן לידה.

גמ׳ שִׁפְחָה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, גִּיּוֹרֶת וְשִׁפְחָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשָּׁה״.

ומבררים: שפחה שילדה מנלן [מנין לנו] שהיא מביאה קרבן יולדת? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בפרשת היולדת ״דבר אל בני ישראל״ (ויקרא יב, ב), אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה כנענית מנין? תלמוד לומר: ״אשה כי תזריע״ (שם), כל אשה.

מַאי ״וְכֵן שִׁפְחָה״? סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא: כִּי אָמְרִינַן כָּל מִצְוֹת שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּיבֶת בָּהּ עֶבֶד חַיָּיב בָּהּ – הָנֵי מִילֵּי בְּדָבָר שֶׁשָּׁוֶה בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה. אֲבָל יוֹלֶדֶת, דִּבְנָשִׁים אִיתָא בַּאֲנָשִׁים לֵיתָא – אֵימָא לָא תִּחַיַּיב שִׁפְחָה, אַהָכִי תְּנָא שִׁפְחָה.

ושואלים: מאי [מה הוא] ״וכן שפחה״? לשם מה הדגשה זו? ומסבירים, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] כל מצו‍ת שהאשה חייבת בה עבד כנעני חייב בה, וכן שפחה — הני מילי [דברים אלה אמורים] בדבר ששוה בין איש ובין אשה. אבל קרבן יולדת, כיון שבנשים איתא [ישנו] באנשים ליתא [איננו], אימא [אמור] שלא תחייב [תתחייב] בו שפחה, אהכי תנא [משום כך שנה] במשנתנו: ״וכן שפחה״.

״אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן״ כו׳. מַאי עָבְדִין? מַיְיתִין תַּרְוַיְיהוּ חַד קָרְבָּן וַדַּאי, וְחַטַּאת עוֹף סָפֵק, וּמַתְנֵי.

שנינו במשנה אלו מביאין קרבן, ובהמשך שנינו כי לדעת ר׳ יוסי שתי נשים שהפילו, אחת ממין פטור ואחת ממין חובה, אם היו שתיהן לפנינו — מביאות קרבן ונאכל. ושואלים: מאי עבדין [מה הן עושות]? מייתין תרוייהו חד [מביאות שתיהן כאחד] קרבן ודאי לעולה, וחטאת עוף מספק, ומתני [ומתנות] שאם זו חייבת בחטאת הרי היא שלה, ואם לא הריהי של האחרת.

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי תְּנָאָה? וְהָתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְבִיאוֹת שְׁנֵיהֶן חַטָּאת אַחַת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנֵיהֶן מְבִיאוֹת חַטָּאת אַחַת; אַלְמָא לְרַבִּי יוֹסֵי לֵית לֵיהּ תְּנָאָה!

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לר׳ יוסי תנאה [פתרון של תנאי] בחטאת? והתנן [והרי שנינו במשנה] שתי נשים שאחת מהן אכלה בשוגג חתיכת חלב, וחייבת חטאת, ואינן יודעות מי מהן, ר׳ שמעון אומר: מביאות שניהן חטאת אחת, ר׳ יוסי אומר: אין שניהן מביאות חטאת אחת. אלמא [מכאן] שלר׳ יוסי לית ליה תנאה [אין לו תנאי]!

אֲמַר רָבָא: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּמְחוּסַּר כַּפָּרָה. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּמְחוּסַּר כַּפָּרָה.

אמר רבא: מודה ר׳ יוסי במחוסר כפרה, כגון בקרבן יולדת, שעושים בו תנאי. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר׳ יוחנן: מודה ר׳ יוסי במחוסר כפרה.

מַאי טַעְמָא? הָתָם בָּעֵי גַּבְרָא יְדִיעָה, דִּכְתִיב: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ״, הִילְכָּךְ לָא מַתְיָין וּמַתְנֵי; אֲבָל הָכָא, כִּי מַתְיָין נָשִׁים קָרְבָּן – לְאִישְׁתַּרוּיֵי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? התם בעי גברא [שם, בחטאת הבאה על חטא, צריך האיש] ידיעה ודאית שחטא כדי להביא קרבן, דכתיב [שנאמר]: ״או הודע אליו חטאתו״ (שם ד, כח), הילכך לא מתיין ומתני [משום כך אינן מביאות ומתנות], אבל הכא כי מתיין [כאן כאשר מביאות] הנשים קרבן — הרי זה רק כדי לאישתרויי [להיות מותרות] באכילת קדשים.

כִּדְתָנֵי סֵיפָא דְּהַהִיא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא – אֵין שְׁתַּיִם מְבִיאוֹת אוֹתָהּ.

ודבר זה מפורש בדברי ר׳ יוסי כדתני סיפא דההיא [כמו ששנה בסופה של אותה משנה]: ר׳ יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא — אין שתים מביאות אותה, משמע שחטאת שאינה באה על חטא — מביאות.

״אֵלּוּ שֶׁאֵין מְבִיאוֹת כו׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב בְּיוֹצֵא דּוֹפֶן״. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר קְרָא: ״וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד״ – לְרַבּוֹת לֵידָה אַחֶרֶת, מַאי הִיא – יוֹצֵא דּוֹפֶן.

שנינו במשנה: אלו שאין מביאות וכו׳, ר׳ שמעון מחייב ביוצא דופן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר׳ שמעון? אמר ריש לקיש, אמר קרא [המקרא]: ״ואם נקבה תלד״ (ויקרא יב, ה), ויכול היה לכתוב ״ואם נקבה״, שהרי ביולדת מדובר שם, אלא לרבות לידה אחרת, מאי [מה] היא — יוצא דופן.

וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא? אֲמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה״ – עַד שֶׁתֵּלֵד מִמָּקוֹם שֶׁמַּזְרַעַת.

ושואלים: ורבנן מאי טעמא [וחכמים, הפוטרים ביוצא דופן, מה טעמם]? אמר ר׳ מני בר פטיש: נאמר ״אשה כי תזריע וילדה״ (שם כ) — עד שתלד ממקום שמזרעת (מתעברת), ואם הלידה היא ממקום אחר, כגון מדופן הרחם — אין זו נחשבת לידה.

מתני׳ הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין.

אשה שילדה בת, מונה ארבעה עשר ימי טומאה, וששים וששה ימי טהרה (שדם שהיא רואה אז אינו מטמא כדם הנדה), וביום השמונים ואחד מביאה קרבנה (שם יב, א—ח), וכל נפל שתפיל בתוך שמונים הימים אינו מחייב אותה בקרבן נוסף. ונחלקו בדין המפלת לאור (ליל) היום השמונים ואחד לאחר לידתה, שבית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין.

אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, אִם שִׁיוָה לוֹ לְטוּמְאָה לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לְקָרְבָּן?

אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא [במה שונה] אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, שאם הפילה בו חייבת קרבן נפרד? אם שיוה לו לטומאה, שדמה טמא בליל שמונים ואחד כמו ביומו, לא ישוה לו לקרבן?

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁכֵּן יָצְאָה לְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן, תֹּאמַר בַּמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יָצְאָה לְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן?

אמרו להם בית שמאי: לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד, שחייבת בקרבן נוסף, שכן כבר יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, ש בשעה שהפילה עדיין לא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן? שהרי אין מקריבים קרבן בלילה.

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל: וַהֲלֹא הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת תּוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא יָצְאָה לְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן וְחַיֶּיבֶת קָרְבָּן!

אמרו להן בית הלל: והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, שאין מקריבים קרבנות יחיד בשבת, ו גם אתם מודים שחייבת קרבן נוסף אם הפילה בשבת זו!

אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקָרְבַּן יָחִיד רָאוּי לְקָרְבַּן צִיבּוּר, תֹּאמַר בַּמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים יוֹם וְאֶחָד, שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי לֹא לְקָרְבַּן יָחִיד וְלֹא לְקָרְבַּן צִיבּוּר?

אמרו להן בית שמאי: לא, אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד, מכל מקום ראוי לקרבן ציבור, שמקריבים בשבת קרבנות ציבור שזמנם קבוע, תאמר במפלת לאור שמונים יום ואחד, שאין הלילה ראוי כלל להקרבה, לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור?

וְהַדָּמִים אֵינָן מוֹכִיחִים, שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלֹאת – דָּמֶיהָ טְמֵאִים וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן.

והדמים שמטמאים בליל שמונים ואחד אינן מוכיחים לחייב קרבן אם תפיל אז, ש הרי המפלת בתוך מלאת שמונים הימים — דמיה טמאים כדין יולדת, ו מכל מקום פטורה מן הקרבן.