חָמֵשׁ אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין, כִּי מַיְיתֵי חַד מִי מִיפְטַר? וְהָתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁחֲלוּקִין בְּחַטָּאוֹת חֲלוּקִין בַּאֲשָׁמוֹת!

חמש אשמות תלויין על חמישה מקרים של ספק חטאת, כי מייתי חד מי מיפטר [כאשר הוא מביא אחד האם הוא נפטר] מלהביא את האחרים? והתניא [והרי שנויה ברייתא], זה הכלל: כל שחלוקין בחטאות, שצריך להביא חטאת על כל אכילה ואכילה כשנודע לו שחטא — חלוקין באשמות תלויים, כאשר יש ספק אם חטא!

אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לִטְבִילוֹת מְדַמִּי לְהוֹן, וּבְחוֹשְׁשִׁין לִפְשִׁיעָה קָמִיפַּלְגִי, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי סָבַר: חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לָא חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעָה. הדרן עלך שלשים ושש

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] לטבילות מדמי להון [מדמים אותם] את חטאות היולדת או הזבה, ומעיקר הדין די שתאמר: על אחת מהן אני מביאה. ובחוששין לפשיעה קמיפלגי [חלוקים הם], רבי יוחנן בן נורי שלדעתו צריכה לומר: על האחרונה אני מביאה, סבר [סבור]: חיישינן [חוששים אנו] לפשיעה, שאם תאמר: על אחת מהן אני מביאה, ותיפטר, כשתלד בשנה הבאה תהא סבורה שאין צורך להביא קרבן על כל לידה, ותפשע ולא תביא. אבל כשמחייבים אותה לומר שהיא מביאה על האחרונה הרי זה מלמד שכולן הוצרכו לכפרה. ורבי עקיבא שלדעתו די שתאמר: על אחת מהן אני מביאה, סבר [סבור]: לא חיישינן [אין אנו חוששים] לפשיעה.

מתני׳ אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַפָּרָה, וְאַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כְּשׁוֹגֵג.

וְאֵלּוּ הֵן מְחוּסְּרֵי כַפָּרָה: הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצוֹרָע;

ארבעה מחוסרי כפרה, שצריכים קרבן לגמר טהרתם, כדי להתירם לאכול מבשר הקדשים, וארבעה מביאין קרבן על הזדו‍ן כשוגג.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גֵּר מְחוּסַּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו הַדָּם, נָזִיר – לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטוּמְאָתוֹ.

ואלו הן מחוסרי כפרה: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע.

גמ׳ מַאי שְׁנָא זָב וְזָבָה דְּמָנֵי לְהוֹן בִּתְרֵין – מִשּׁוּם דַּחֲלוּקָה טוּמְאָתוֹ, דְּזָב לָא מִטַּמֵּא בְּאוֹנֶס, וְזָבָה לָא מִטַּמְּאָה בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים;

רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר גם הוא מחוסר כפרה, ואינו אוכל בקדשים למרות שמל וטבל לשם גירות, עד שיזרוק הכהן עליו (עבורו) את הדם של קרבנו על המזבח. נזיר מחוסר כפרה — ליינו ותגלחתו וטומאתו, שאסור לשתות יין ולהתגלח ולהיטמא למתים, עד שיביא קרבנותיו.

דְתַנְיָא: ״מִבְּשָׂרוֹ״ – וְלֹא מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ. (ומי טמא) [וּמִיטָּמֵא] בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים, דְּתַנְיָא: תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַזָּכָר בִּרְאִיּוֹת וְאֶת הַנְּקֵבָה בְּיָמִים. וְזָבָה מִטַּמְּאָה בְּאוֹנֶס וְלֹא מִטַּמְּאָה בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים;

שנינו שארבעה מחוסרי כפרה הם: זב וזבה, יולדת ומצורע. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] זב וזבה דמני להון בתרין [שמונה אותם התנא בשנים] — משום שחלוקה טומאתו, שזב לא מטמא אם ראה זוב באונס, מחמת סיבה חיצונית, כגון חולי או אכילת מאכלים מסויימים, וזבה לא מטמאה ב רצף של שלוש ראיות ביום אחד כ פי שהיא נטמאת בימים, אם ראתה שלושה ימים רצופים. ומנין שזב אינו מיטמא באונס?

מְצוֹרָע וּמְצוֹרַעַת נַמִי חֲלוּקָה טוּמְאָתָן, דִּמְצוֹרָע טָעוּן פְּרִיעָה וּפְרִימָה, דִּכְתִיב: ״בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר ״איש איש כי יהיה זב מבשרו״ (ויקרא טו, ב), ויש לדייק: ״מבשרו״, כלומר מחמת עצמו, ולא מחמת אונסו. ו כן הזב מיטמא בראיות כבימים — כמו דתניא [ששנויה ברייתא]: תלה הכתוב את הזכר בראיות ואת הנקבה בימים. ולעומתו זבה מטמאה גם באונס, ולא מטמאה בראיות כבימים; והלוא

וּמְצוֹרַעַת אֵינָה טְעוּנָה פְּרִיעָה וּפְרִימָה, דְּתַנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַצָּרוּעַ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם,

מצורע ומצורעת נמי [גם כן] חלוקה טומאתן, שמצורע טעון פריעה ופרימה, דכתיב [שנאמר]: "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע״ (שם יג, מה), ואסור בתשמיש המטה, ו אילו

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? נִתְּקוֹ הַכָּתוּב מֵעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה לְעִנְיָן שֶׁל מַטָּה, לוֹמַר: אִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. וּמוּתֶּרֶת בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים״ – וְלֹא מִחוּץ לְאָהֳלָהּ.

מצורעת אינה טעונה פריעה ופרימה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר ״איש צרוע הוא״ (שם מד) אין לי אלא איש שחלים עליו דיני הצרעת, אשה מנין? כשהוא אומר מיד לאחר מכן שוב: ״והצרוע אשר בו הנגע״ (שם מה), ו״צרוע״ הוא לשון סתמית — הרי כאן שנים, כלומר, לא רק איש אלא גם אשה.

הִלְכָּךְ נִמְנִינְהוּ בִּתְרֵין! זָב וְזָבָה עִיקַּר טוּמְאָתָן חֲלוּקָה, מְצוֹרָע וּמְצוֹרַעַת אֵין עִיקַּר טוּמְאָתָן חֲלוּקָה, הַאי וְהַאי כִּגְרִיס הוּא.

אם כן מה תלמוד לומר מתחילה ״איש״, ולא אשה? נתקו (העביר אותו) הכתוב מענין של מעלה לענין של מטה, להמשך הכתוב: ״בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע״, לומר: איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. ו כן מצורעת מותרת בתשמיש המטה, שנאמר: ״וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים״ (שם יד, ח) ולא מחוץ לאהלה.

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גֵּר מְחוּסַּר״ כו׳. וְתַנָּא קַמָּא מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי גֵּר? כִּי קָתָנֵי מִדַּעַם דְּמִישְׁרֵי לְמֵיכַל בַּקָּדָשִׁים, גֵּר כִּי קָא מַיְיתֵי קָרְבָּן – לְאַכְשׁוּרֵי נַפְשֵׁיהּ לְמֵיעַל בַּקָּהָל.

הלכך נמנינהו בתרין [אם כך נמנה אותם, מצורע ומצורעת, גם כן בשניים], כמו זב וזבה! ומשיבים: זב וזבה עיקר טומאתן חלוקה, זב בראיות וזבה בימים, הזב במראה לובן (כעין שכבת זרע) והזבה בדם, אבל מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה, האי והאי [זה וזה] שיעור הנגע שבהם כגריס של פול הוא.

וְנָזִיר מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי? סוֹף סוֹף נָזִיר נַמִי, כִּי מַיְיתֵי קָרְבָּן – לְאִישְׁתַּרוּיֵי לְמִישְׁתֵּי יַיִן דְּחוּלִּין הוּא.

שנינו במשנה, רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר מחוסר כפרה וכו׳. ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] מאי טעמא לא תני [מה טעם אינו שונה] גר? ומשיבים: כי קתני מדעם דמישרי למיכל [כאשר הוא שונה הרי זה דבר שמתיר לאכול] בקדשים, אבל גר כי קא מייתי [כאשר הוא מביא] קרבן הרי זה כדי לאכשורי נפשיה למיעל [להכשיר אותו לבוא] בקהל ישראל.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּקָתָנֵי נָזִיר לְמִישְׁרֵי נַפְשֵׁיהּ, נִיתְנֵי נַמִי נָזִיר טָמֵא! כִּי קָא מַיְיתֵי קָרְבָּן – לְמֵיחַל עֲלֵיהּ נְזִירוּת בְּטָהֳרָה הוּא.

ושואלים: ונזיר מאי טעמא לא תני [מה טעם לא שנה] אותו התנא ברשימת מחוסרי הכפרה? ומשיבים: סוף סוף נזיר נמי כי מייתי [גם כן כאשר מביא] קרבן — לאישתרויי למישתי [להתירו לשתות] יין של חולין הוא, ולא כדי להתירו באכילת קדשים.

תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּר מְעוּכָּב לֶאֱכוֹל בַּקָּדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא קִינּוֹ, הֵבִיא פְּרִידָה אַחַת שַׁחֲרִית – אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים לָעֶרֶב. כָּל הַקִּינִּין שֶׁבַּתּוֹרָה – אֶחָד חַטָּאת וְאֶחָד עוֹלָה, כָּאן – שְׁתֵּיהֶן עוֹלוֹת.

ושואלים: ורבי אליעזר בן יעקב, דקתני [שהוא שונה] נזיר מפני שקרבנו בא למישרי נפשיה [להתיר אותו] בשתיית יין, ניתני נמי [שישנה גם כן] נזיר טמא! ומשיבים: נזיר טהור קרבנו מתירו בדבר_מה, ולכן הוא נחשב מחוסר כפרה. אבל נזיר טמא כי קא מייתי [כאשר הוא מביא] קרבן, אין זה כדי להתירו בדבר, אלא למיחל עליה [להחיל עליו] נזירות בטהרה הוא בא.

הֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַבְּהֵמָה – יָצָא, עוֹלָה וּשְׁלָמִים – יָצָא, מִנְחָה וּשְׁלָמִים – לֹא יָצָא, לֹא אָמְרוּ קֵן אֶלָּא לְהָקֵל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו, שני תורים או שני בני יונה, הביא פרידה (עוף) אחת שחרית — אוכל בקדשים לערב, ויכול להביא את האחרת לאחר זמן. כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה, כאן בגר — שתיהן עולות.

מַאי שְׁנָא מִנְחָה וּשְׁלָמִים דְּלָא יָצָא – דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים – אַף גֵּר עוֹלָה וּשְׁלָמִים;

הביא חובתו מן הבהמה, בהמה אחת לעולה — יצא, וכן אם הביא עולה ושלמים — יצא, אבל אם הביא מנחה ושלמים — לא יצא. וטעם הדבר שיוצא בקרבן בהמה, שכן לא אמרו שיביא קן אלא להקל עליו.

אִם כֵּן, חוֹבָתוֹ אַחַת מִן הַבְּהֵמָה לָא תִּיסְגֵּי עֲלֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, דְּהָכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״! אָמַר רַב פַּפָּא, יֵשׁ לוֹמַר: לְעוֹף אִיתְרַבֵּי, לְעוֹלַת בְּהֵמָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] מנחה ושלמים שלא יצא — מפני דכתיב [שנאמר]: ״וכי יגור אתכם גר וכו׳ ועשה ריח ניחוח לה׳ כאשר תעשו כן יעשה״ (במדבר טו, יד), מה אתם כשנכנסתם לברית בהר סיני, הקרבתם עולה ושלמים, שנאמר: ״ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים״ (שמות כד, ה) — אף גר יביא עולה ושלמים;

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ מִנְחָה נַמִי! מִיעֵט קְרָא: ״כֵּן״.

אם כן, אם הביא חובתו אחת מן הבהמה גם כן לא תיסגי עליה בגוויה [לא יהיה די בכך], דהכתיב [שהרי נאמר]: "כאשר תעשו כן יעשה״, עולה ושלמים! אמר רב פפא, יש לומר: קל וחומר הוא, אם ל קרבן מן העוף איתרבי [התרבה] הגר בכתוב, לעולת בהמה לא כל שכן?

וְעוֹף הֵיכָא אִיתְרַבֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים – אַף הוּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּכֶם כַּגֵּר״; מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹף? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״, אֵיזֶה דָבָר שֶׁכּוּלּוֹ לַה׳? הֱוֵי אוֹמֵר עוֹלַת הָעוֹף.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שלמדנו מריבוי הכתוב, אפילו מנחה נמי [גם כן] יביא! ומשיבים, מיעט קרא [הכתוב], שנאמר ״כן יעשה״, ולא פחות.