וְהִיא שִׁפְחָה״ – לְחַלֵּק עַל כָּל שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה.

ומקשים, והאמרת [והרי אמרת]: אין מביא אלא קרבן אחד על נגעים הרבה! ומתרצים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: מצורע שנתנגע נגעים הרבה, כגון הביא ציפרין וחזר ונתנגע — אין מביא אלא קרבן אחד. ו כן לאקבועי [להיקבע] דינו של המצורע בעניות ובעשירות, האם עליו להביא קרבן עני או קרבן עשיר (ראה ויקרא פרק יד) — לא מיקבע [אינו נקבע], עד שיביא חטאת, ואילו ר׳ יהודה אומר: אינו נקבע כעני או עשיר עד שיביא אשמו.

״נָזִיר שֶׁנִּטְמָא טוּמְאוֹת הַרְבֵּה״. מַאן תְּנָא?

תנן התם [שנינו שם] משנה אחרת: מצורע שהביא אשמו והעשיר — הכל הולך אחר זמן הקרבת החטאת, שזהו הזמן שבו נקבעת העניות ועשירות, דברי ר׳ שמעון. ר׳ יהודה אומר: הכל הולך אחר אשם. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר ציפרין.

אֲמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְאָמַר: נְזִירוּת דְּטָהֳרָה מִשְּׁבִיעִי הוּא דְּחָיְילָא עֲלֵיהּ, וּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בַּשְּׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי, וְכֵיוָן דְלָא יָצָא שָׁעָה הָרְאוּיָה לְהַקְרִיב בָּהּ קָרְבָּן – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד.

אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר בענין זה: ״וזאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו״ (ויקרא יד, לב) — ר׳ שמעון סבר [סבור]: הכוונה היא לדבר המכפרו, והיא החטאת, ר׳ יהודה סבר [סבור]: הכוונה היא לדבר המכשירו, באכילת קדשים, והוא האשם. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: דבר הגורם לו טהרה, ומאי נינהו [ומה הם]? ציפרין.

דְּאִי רַבִּי, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי: נְזִירוּת דְּטָהֳרָה עַד שְׁמִינִי לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ, אִי דְּנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי – כּוּלָּהּ טוּמְאָה אֲרִיכְתָּא הִיא;

בין אלו המביאים קרבן אחד על טומאות הרבה, האשה שילדה ולדות הרבה, וכגון שילדה בת, שצריכה למנות ארבעה עשר ימי טומאה, ושישים וששה ימי טהרה, ובמלאת שמונים הימים צריכה להביא קרבן. והפילה בתוך אותם שמונים יום נקבה, ושוב חזרה והפילה בתוך שמונים להפלה נקבה, שאינה מתחייבת בקרבן עד לאחר מלאת ימי הטהרה של הלידה האחרונה, ובמלאת ימים אלה תביא קרבן אחד על כולן.

אִי דְּנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי, כֵּיוָן דְּיָצָאת שָׁעָה שֶׁרְאוּיָיה לְהַקְרִיב קָרְבָּן – מִחַיַּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

ו כן המפלת תאומים וכגון שנתעברה שלושה עוברים, והפילה את השני בתוך מלאת של הראשון, ואת השלישי בתוך מלאת של השני — מביאה קרבן אחד על כולם.

וּמַאי דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא: ״וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״ – בְּיוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי;

ר׳ יהודה אומר: מביאה קרבן על הוולד הראשון ואינה מביאה על הלידה השניה, שהיתה לפני מלאת ימי הטהרה של הוולד הראשון. מביאה על השלישי, שנולד לאחר מלאת ימי טהרה של הלידה הראשונה, ואינה מביאה על הרביעי, שנולד לפני מלאת ימי הטהרה של הוולד השלישי.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּיוֹם תִּגְלַחְתּוֹ.

שנינו במשנה כי האשה שילדה ולדות הרבה מביאה קרבן אחד. ומבררים: מנלן [מנין לנו]? דתני תנא קמיה [ששנה חוזר המשניות לפני] רב ששת: ״זאת תורת הילדת לזכר ולנקבה״ (שם יב, ז) — מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול תביא קרבן אחד אף על הלידה ועל הזיבה? תלמוד לומר: ״זאת״, למעט.

מתני׳ הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, וּמְצוֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה.

ותמהים, קתני [הרי הוא שונה]: יכול על הלידה ועל הזיבה אינה מביאה אלא קרבן אחד; אלא מעתה, אכלה דם בשוגג ונתחייבה חטאת, ו גם ילדה, הכי נמי [כך גם כן] היינו אומרים שאין מביאה אלא קרבן אחד? הלוא לידה וזיבה שני דברים שונים הם!

הֵבִיא צִיפֳּרִין וְנִתְנַגַּע – לֹא עָלוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֲשָׁמוֹ.

ומשיבים, אימא הכי [אמור כך]: יכול תביא קרבן אחד על הלידה שלפני מלאת, כלומר, על לידתה הראשונה, ועל הלידה שלאחר מלאת? תלמוד לומר: ״זאת״.

גמ׳ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת״ – תּוֹרָה אַחַת לְקִנּוּיִין הַרְבֵּה.

שנינו במשנה: הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, מביאה קרבן אחד על כולן. ר׳ יהודה אומר: מביאה על הראשון, ואינה מביאה על השני (שנולד לפני מלאת ימי טהרת הלידה הראשונה), מביאה על השלישי שנולד לאחר מלאת של הראשונה, ואינה מביאה על הרביעי שנולד לפני מלאת של השלישי. ואומרים: כשתמצי לומר, כשתדקדק ותגיע למיצוי הדברים, לדברי ר׳ יהודה — ולד ראשון גורם לקרבן, ומ לידת ולד ראשון היא מונה שמונים יום, והנולד לאחר מכן טעון קרבן נפרד. לדברי חכמים — ולד שני (כלומר, האחרון) גורם לחיוב הקרבן, ומולד שני מונה שמונים יום.

״מְצוֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה״ כו׳. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע״ – תּוֹרָה אַחַת לִמְצוֹרָעִים הַרְבֵּה.

ותוהים: כשתמצי לומר? פשיטא [פשוט הוא], הכי איתא [כך הוא מפורש]! ומשיבים: מפלת תאומים איצטריך ליה [הוצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שבמפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן [לחכמים], שכיון שעיבורם בזמן אחד הוא, יש לראות את הכל כלידה אחת, וללכת אחר לידת האחרון, שהיא נחשבת סוף הלידה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמונה מן הלידה הראשונה, והנולד לאחר מלאת ימי הראשון מחייב קרבן נוסף.

״הֵבִיא צִיפֳּרִין וְנִתְנַגַּע – לֹא עָלוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֲשָׁמוֹ״.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]:

וְהָאָמְרַתְּ: אֵין מֵבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד! חַסּוּרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הֵבִיא צִיפֳּרִין וְנִתְנַגַּע – אֵין מֵבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. וּלְאַקְבּוּעֵי בַּעֲנִיּוּת וּבַעֲשִׁירוּת לָא מִיקְבַּע עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֲשָׁמוֹ.

והיא שפחה״ (ויקרא יט, כ), לשון ״והיא שפחה״ מלמדת לחלק על כל שפחה ושפחה.

תְּנַן הָתָם: מְצוֹרָע שֶׁהֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְהֶעֱשִׁיר – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר אָשָׁם. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר צִיפֳּרִין.

שנינו במשנה כי נזיר שנטמא טומאות הרבה (פעמים רבות) מביא קרבן אחד. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן?

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, שְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ״ – רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: דָּבָר הַמְכַפְּרוֹ, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: דָּבָר הַמַּכְשִׁירוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: דָבָר הַגּוֹרֵם לוֹ טָהֳרָה, וּמַאי נִינְהוּ? צִיפֳּרִין.

אמר רב חסדא: שיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא, שאמר: נזירות חדשה של טהרה — מ יום השביעי של טהרתו הוא דחיילא עליה [שחלה עליו]. ומשכחת לה [ולפיכך מוצא אתה אותה] שנטמא טומאות הרבה, כלומר, שחלה עליו נזירות ונטמא, ושוב חלה עליו נזירות ונטמא — כגון שנטמא ב יום השביעי לטהרתו, ונטהר שבעה ימים, וחזר ונטמא בשביעי, וכיון שבכל פעם שחזר ונטמא עדיין לא יצא שעה הראויה להקריב בה קרבן, שהוא היום השמיני לטהרתו — אינו חייב אלא קרבן אחד.

מתני׳ הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, חָזְרָה וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה,

דאי [שאם] כשיטת רבי, כיון שאמר רבי: נזירות של טהרה עד שמיני לא חיילא עליה [חלה עליו], לא ייתכן שיביא קרבן אחד על טומאות הרבה, שהרי אי [אם] במקרה שנטמא בשביעי ונטהר וחזר ונטמא בשביעי לטהרתו — כולה טומאה אריכתא [ארוכה] היא, שלא יצא עדיין מטומאתו הראשונה;

וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים.

אי [אם] במקרה שנטמא בשמיני ונטהר וחזר ונטמא בשמיני לטהרתו השניה, כיון שיצאת שעה שראוייה להקריב בה קרבן — מחייב [חייב] על כל אחת ואחת! אלא שמע מינה [למד מכאן] ששיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה היא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשְּׁנִיָּה, מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי.

ומאי [ומה היא] שאמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בנזיר שנטמא ונטהר ״וקדש את ראשו ביום ההוא״ (במדבר ו, יא), שמתחיל למנות נזירותו מחדש — הרי זה ביום הבאת קרבנותיו, היום השמיני, דברי רבי.

גמ׳ מְנָלַן? דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: ״זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד עַל וְלָדוֹת הַרְבֵּה; יָכוֹל אַף עַל הַלֵּידָה וְעַל הַזִּיבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״.

ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: ביום תגלחתו, שהוא היום השביעי.

קָתָנֵי: יָכוֹל עַל הַלֵּידָה וְעַל הַזִּיבָה אֵינָה מְבִיאָה אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד; אֶלָּא מֵעַתָּה, אָכְלָה דָּם וְיָלְדָה, הָכִי נַמִי דְּאֵין מְבִיאָה אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד?

ועוד ברשימת המביאים קרבן אחד על עבירות הרבה: המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, שאם אמר לה שלא תיסתר עם פלוני ועם פלוני, ונסתרה עמהם, כשנבדקת במים המאררים — מביא מנחת סוטה אחת על כולם. ו כן מצורע שנתנגע נגעים הרבה, שהיה בו נגע צרעת ונטהר, וקודם שהביא קרבנותיו חזר ונצטרע.

אֵימָא הָכִי: יָכוֹל עַל הַלֵּידָה שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת וְעַל הַלֵּידָה שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״.

הביא שתי ציפרין ביום הראשון לטהרתו (ויקרא יד, ד—ז), ו קודם שהביא קרבנותיו ביום השמיני נתנגע שוב — לא עלו לו הציפורים הללו עד שיביא חטאתו, ר׳ יהודה אומר: עד שיביא אשמו.

״הִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים״ כו׳. כְּשֶׁתִּמְצֵי לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה – וָלָד רִאשׁוֹן גּוֹרֵם וּמִוָּלָד רִאשׁוֹן מוֹנָה, לְדִבְרֵי חֲכָמִים – וָלָד שֵׁנִי גּוֹרֵם וּמִוָּלָד שֵׁנִי מוֹנָה.

שנינו במשנה שהמקנא לאשתו על יד אנשים הרבה מביא קרבן אחד. ומבררים: מנלן [מנין לנו] דין זה? דכתיב [שנאמר]: ״זאת תורת הקנאת״ (במדבר ה, כט), בלשון רבים — תורה אחת לקנויין הרבה.

כְּשֶׁתִּמְצֵי לוֹמַר? פְּשִׁיטָא, הָכִי אִיתָא! מַפֶּלֶת תְּאוֹמִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא: בְּמַפֶּלֶת תְּאוֹמִים מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לְרַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנינו: מצורע שנתנגע נגעים הרבה מביא קרבן אחד. ומבררים, מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: ״זאת תהיה תורת המצורע״ (ויקרא יד, ב), לומר: תורה אחת למצורעים הרבה, כלומר, גם למי שנצטרע פעמים הרבה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ:

שנינו: הביא ציפרין ונתנגע — לא עלו לו עד שיביא חטאתו, ר׳ יהודה אומר: עד שיביא אשמו, והניסוח ״לא עלו לו״ משמעו שאם חזר ונתנגע קודם שהביא חטאתו, לכשיירפא מצרעתו צריך לחזור ולהביא ציפורים נוספות גם על הפעם הראשונה.