לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן.

לטמא משכב תחתון כעליון, שהבועל נדה נטמא טומאה חמורה ומטמא כל מה ששוכב עליו גם אם לא נגע בו במישרין.

וְאִם נִישֵּׂאת לְכֹהֵן – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִכָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – מוּמָּתִין עַל יָדָהּ וְהִיא פְּטוּרָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין – פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

ואם נישאת לכהן — הריהי אוכלת בתרומה מאותה שעה, ואם בא עליה אחד מכל עריות שבתורה — הם, האסורים לה מומתין על ידה בעוון זה, והיא פטורה שהרי קטנה היא ואינה בת עונשין. ואם בא עליה אחד מן הפסולין (הפוסלים אשה לכהונה על ידי ביאתם) — פסלה מן הכהונה. עד כאן לשון הברייתא.

קָתָנֵי בִּיאָה, וְקָתָנֵי נִישֵּׂאת. הָכִי קָאָמַר: אִי הָנֵי נִשּׂוּאִין דְּכֹהֵן נִינְהוּ – אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה.

ונדייק: קתני [שנה שם] מתקדשת בביאה, וקתני [ושנה] בנפרד ואם נישאת לכהן, משמע שעצם הביאה אינה עושה נישואין. ודוחים: הכי קאמר [כך אמר]: זו כוונת הברייתא: אי הני [אם אלה] קידושי הביאה נשואין של כהן נינהו [הם] — אוכלת בתרומה. ואין כאן איפוא שני דברים הבאים בזה אחר זה, ואין להוכיח מכאן שביאה אינה עושה נישואין.

תָּא שְׁמַע: וּכְבָר שָׁלַח יוֹחָנָן בֶּן בַּג בַּג אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה לִנְצִיבִין: שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה. שָׁלַח לוֹ: וְאַתָּה אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? מוּחְזַקְנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה בָּקִי בְּחַדְרֵי תוֹרָה, לִדְרוֹשׁ בְּקַל וָחוֹמֶר אִי אַתָּה יוֹדֵעַ?!

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל ר׳ יהודה בן בתירה ל עיר נציבין, וכך שלח לו: שמעתי עליך שאתה אומר ארוסה בת ישראל שנתארסה לכהן אוכלת בתרומה. שלח לו ר׳ יהודה בן בתירה בתשובה: ואתה אי (אין) אתה אומר כן? הלא מוחזקני ויודע אני בך שאתה בקי בחדרי תורה, וכי לדרוש בקל וחומר אי (אין) אתה יודע?!

וּמַה שִּׁפְחָה כְּנַעֲנִית שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה – כַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה, זוֹ שֶׁבִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁכַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה? אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה.

והרי קל וחומר הוא: ומה שפחה כנענית שאין ביאתה שבא עליה כהן מאכילתה ב כך תרומה ואינה מתקדשת לו, ובכל זאת כספה (אם קונה אותה הכהן בכסף) מאכילתה בתרומה. זו הארוסה, שביאתה לכהן מאכילתה בתרומה — אינו דין שכספה (קידושי כסף שקידשה הכהן) מאכילתה בתרומה? ואם כן מן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים: אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי בְּבִיאָה שֶׁעַל יְדֵי חוּפָּה, וְכֶסֶף שֶׁעַל יְדֵי חוּפָּה – בְּתַרְוַיְיהוּ מֵיכַל אָכְלָה.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר פה] בהשוואה בין כסף לביאה? אי [אם] מדובר בביאה שעל ידי (כלומר, שלאחר) חופה, ו קידושי כסף ש הושלמו לנישואין על ידי חופה — הלא בתרוייהו [בצירוף שניהם] כסף וחופה על פי הדין מיכל אכלה [היא אוכלת] בתרומה גם מדברי סופרים?

וְאֶלָּא בְּבִיאָה שֶׁעַל יְדֵי חוּפָּה, וְכֶסֶף שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חוּפָּה – הָכָא תַּרְתֵּי וְהָכָא חֲדָא. אֶלָּא לָאו – בְּבִיאָה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חוּפָּה, וְכֶסֶף שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חוּפָּה.

ואלא באיזה מקרה אמר בן בתירה שיש גזירת חכמים שלא תאכל — בביאה שעל ידי חופה, ו קידושי כסף שלא על ידי חופה. ואומרים: אם כן הוא המקרה הרי אין כאן קל וחומר, כי הכא תרתי [כאן בביאה יש שתי דרכי קנין], ביאה וחופה, והכא חדא [וכאן, בכסף, רק דרך אחת]. אלא לאו [אין זאת אלא] שההשוואה בין כסף לביאה היתה בביאה שלא על ידי חופה, וכסף שלא על ידי חופה.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נִשּׂוּאִין עוֹשָׂה – מִשּׁוּם הָכִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּאַלִּימָא לָהּ בִּיאָה מִכֶּסֶף. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קִדּוּשִׁין עוֹשָׂה – מַאי שְׁנָא הָכָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּמִסַּפְּקָא לֵיהּ?

ומכאן לענייננו: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שביאה בלבד נשואין עושה — משום הכי [כך] פשיטא ליה [פשוט לו] לר׳ יהודה בן בתירה דאלימא לה [שחזקה יותר] ביאה מכסף. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שביאה רק קדושין עושה, אם כן מאי שנא הכא דפשיטא ליה [מה (מדוע) שונה כאן בקידושי ביאה שפשוט לו] שאוכלת בתרומה, ומאי שנא הכא דמספקא ליה [ומה (מדוע) שונה כאן בקידושי כסף שמסופק לו] וצריך ללמוד מקל וחומר, והרי בשני המקרים היא כארוסה בלבד.

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בְּבִיאָה שֶׁעַל יְדֵי חוּפָּה, וְכֶסֶף שֶׁלֹּא עַל יְדֵי חוּפָּה. וּדְקָאָמְרַתְּ: הָכָא תַּרְתֵּי וְהָכָא חֲדָא – קַל וָחוֹמֶר מִיהָא אִיתֵיהּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אימא [אומר] לך שכאן מדובר בביאה שעל ידי חופה וכסף שלא על ידי חופה. ודקאמרת [ומה שאתה אומר] כנגד קל וחומר זה: הכא תרתי והכא חדא [כאן יש שתי דרכי קנין וכאן יש רק אחת] — קל וחומר מיהא איתיה [מכל מקום ישנו].

וְהָכִי שְׁלַח לֵיהּ: וּמַה שִּׁפְחָה כְּנַעֲנִית שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה אֲפִילּוּ עַל יְדֵי חוּפָּה – כַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בְּלֹא חוּפָּה, זוֹ שֶׁבִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה עַל יְדֵי חוּפָּה – אֵינוֹ דִּין שֶׁכַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה בְּלֹא חוּפָּה?

והכי שלח ליה [וכך שלח לו], כך יש להסביר את דברי ר׳ יהודה בן בתירה: ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה אפילו על ידי חופה — בכל זאת כספה מאכילתה בלא חופה, זו, ארוסה בת ישראל, שביאתה מאכילתה בתרומה על ידי חופה — אינו דין שכספה מאכילתה בתרומה אפילו בלא חופה?

אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, מִשּׁוּם דְּעוּלָּא.

אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים: אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום טעמו של עולא שאנו חוששים שמא בבית אביה יאכלו אחיה ובני משפחתה מן התרומה שברשותה.

וּבֶן בַּג בַּג, גַּבֵּי שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית – לָא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנָהּ; הָכָא – שִׁיֵּיר בְּקִנְיָנָהּ.

ובן בג בג מסביר מדוע אין ללמוד קל וחומר זה משפחה כנענית, שכן גבי (אצל) שפחה כנענית כשקונה אותה בכסף לא שייר בקנינה וגמר את כל מעשה הקנין שיכול לחול עליה, אבל הכא [כאן] בקידושין, שייר בקנינה, שקנין האירוסין הוא רק קנין ראשון, ועדיין יש קנין נוסף של נישואין, ואין הדברים דומים.

רָבִינָא אֲמַר: מִדְּאוֹרַיְיתָא – מִיפְשַׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּאָכְלָה, וּמִדְּרַבָּנָן הוּא דִּשְׁלַח לֵיהּ.

רבינא אמר שלדעתו יש להבין את כל הענין באופן אחר, ואפילו אם ביאה אינה עושה נישואין מדאורייתא [מן התורה] — מיפשט פשיטא ליה דאכלה [פשוט לו לר׳ יוחנן בן בג בג שהיא אוכלת] בתרומה גם כשנתקדשה בכסף בלבד, שכן היא ״קנין כספו״ ומדרבנן [ולגבי ההלכה מדברי סופרים] הוא ששלח ליה [לו].

וְהָכִי שְׁלַח לֵיהּ: שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, וְלָא חָיְישַׁתְּ לְסִימְפוֹן. שְׁלַח לֵיהּ: וְאַתָּה אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? מוּחְזַקְנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה בָּקִי בְּחַדְרֵי תוֹרָה, לִדְרוֹשׁ בְּקַל וָחוֹמֶר אִי אַתָּה יוֹדֵעַ?

והכי [וכך] שלח ליה [לו]: שמעתי עליך שאתה אומר הלכה למעשה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, ולא חיישת לסימפון [ואין אתה חושש לביטול הקנין] שמא ימצא בה מום ויתגלה שהיו אלה קידושי טעות ונמצא שאכלה תרומה שלא כדין. ועל כך שלח ליה [לו] ר׳ יהודה בן בתירה: ואתה אי (אין) אתה אומר כן? מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה, לדרוש בקל וחומר אי (אין) אתה יודע?!

וּמַה שִּׁפְחָה כְּנַעֲנִית שֶׁאֵין בִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה – כַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה, וְלָא חָיְישִׁינַן לְסִימְפוֹן. זוֹ שֶׁבִּיאָתָהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁכַּסְפָּהּ מַאֲכִילָתָהּ בִּתְרוּמָה וְלָא נֵיחוּשׁ לְסִימְפוֹן? אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה

וכך תאמר: ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה — בכל זאת כספה מאכילתה בתרומה, ולא חיישינן לסימפון [ואין אנו חוששים לביטול מיקח], זו שביאתה מאכילתה בתרומה שבודאי בדקה קודם הביאה, ואין כאן חשש לביטול — אינו דין שכספה מאכילתה בתרומה, ולא ניחוש לסימפון [נחשוש לביטול מיקח] פה? אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים: ארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה