חזור
קידושין
דף יא.וַהֲרֵי טַעֲנָה, דִּכְתִיב: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר״, וּתְנַן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין, הַטַּעֲנָה – שְׁתֵּי כֶסֶף; וְהַהוֹדָאָה – שָׁוֶה פְּרוּטָה?
והרי דין זה של טענה שטוען אדם על חבירו שחייב לו כסף אם משום שלא החזיר לו את פקדונו או הלוואתו, וחבירו מודה לו רק במקצת הטענה, דכתיב [שנאמר]: ״כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש..." (שמות כב, ו), "...עד האלהים יבוא דבר שניהם״ (שם, ח) ופירושו שדין זה בא לפני הדיינים, ומשביעים את הנתבע. ותנן [ושנינו במשנה] בדין מודה מקצת הטענה: שבועת הדיינין, כלומר, שבועה זו שהדיינים משביעים את זה שהודה במקצת היא כאשר הטענה (התביעה) היא על שתי מעות כסף לפחות, וההודאה שמודה הנתבע אפילו בשוה פרוטה. ואם כל ״כסף״ האמור בתורה הוא כסף צורי, כיצד הגיעו חכמים לסכום זה של שתי מעות דווקא?
רש"י
והרי טענה שאדם טוען את חבירו ומשביעין אותו אם הודה במקצת דכתיב כי יתן איש וגו׳ ועליו כתיב אשר יאמר כי הוא זה דילפינן מינה (ב״ק דף קז.) שהמודה מקצת ישבע דונקרב בעל הבית התם כתיב ודרשי׳ ליה לשבועה:
ותנן שבועת הדיינין אינה בפחות מטענת שתי מעות כסף ופליגי בה רב ושמואל רב אמר כפירה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר בה אלא פרוטה או הודה בפרוטה חייב מ״מ מדקתני שתי כסף ש״מ קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירש כמה לא מסרו הכתוב אלא לחכמים ולא קים להו לרבנן לאשבועיה בבציר מהכי דאי קרא דוקא כסף כתיב נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו:
תוספות
והרי טענה וכו׳ פ״ה מדקתני שתי כסף ש״מ קרא לאו דוקא קאמר כסף אלא אממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירש כמה לא מסרו אלא לחכמים ולא קים להו לאשבועיה בבציר מהכי דאי קרא כסף דוקא קאמר נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו ומשני מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כלומר שיהיו שוין שתי כסף ולאפוקי ממ״ד טענו שני מחטין חייב בהודאת אחת מהן לכן יצאו כלים למשהו כלומר שיתחייב עליהן בכל שהוא ורבותינו מפרשים שהדינר הוי מטבע הפחות שבצורי ופריך מדקתני שתי כסף שהם מעות ולא קתני שני דהוי משמע שני דינרין ותירץ מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ומעה דבר חשוב ולדידי קשה בה טובא חדא א״כ דכל כסף האמור בתורה הוא דינר היכי אתיא הך היקישא ומפיק לה הא כי אתא היקישא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים הוא דאתא ועוד מאי קאמר מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמר לכך יצאו כלים למשהו אלמא לא חשיבי מחטין ועוד בהדיא אמר התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכסף כי אתא להך דרשה אתא עכ״ל ור״י הקשה על פי׳ רש״י כיון דמטבע פחות שבצורי היא מעה היכי שייך כלל למימר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר ה״ל למימר אמעה שהוא מטבע פחות שבצורי דבשלמא לקמן (קידושין דף יב.) דאמר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר היינו בתר דאשכחנא דפרוטה הוי שפיר כסף לגבי אמה העבריה וכיון דאפיקתיה מפרוטה דהוי כסף אוקמוה אדינר דהוי דבר חשוב אבל השתא דאמר דבצורי ליכא פרוטה אלמא מטבע פחות שלהן היינו מעה נהי נמי דאפיקתיה מפרוטה אדינר אמאי מוקמת ליה אמעה הוה לן לאוקמא ועוד קשה דפי׳ דאתא לאפוקי ממ״ד טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן דחייב דהא בפ׳ שבועת הדיינים (שבועות דף לט:) משמע דהך דרשה דמה כסף דבר חשוב אתי אליבא דשמואל דלרב סבירא ליה כסף כי אתא לכפירה הוא דאתא לכן נראה לר״י כמו שפי׳ בשם רבותיו דדינר הוי מטבע הפחותה שבצורי ומה שהקשה רש״י דאי כל כסף האמור בתורה דינר היכי אתיא הקישא ומפקא ליה הא כי אתא הקישא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים אתא נראה דלא קשה ליה מידי דהא אין היקש למחצה וכי היכי דגמרינן מיניה שנים גמרינן מיניה נמי דבר חשוב ומה שהקשה וכי מחט דבר חשוב הוא הא אמרי׳ התם לכך יצאו כלים למשהו הא נמי לא קשה דאפי׳ מחט יש בו חשיבות גדול שראוי לעשות בו מלאכה גדולה והא דקאמר התם יצאו כלים למה שהן לאו דוקא למה שהן אלא לאפוקי דלא בעינן שיהא הכלי שוה מעה אך שיהא שוה פרוטה ומ״מ חשיבות גדול יש שראוי לעשות בו מלאכה גדולה ומה שהקשה דבשבועות גרסי׳ איפכא הא נמי לא קשיא מידי דהתם היינו לשמואל דלא איצטריך ליה כסף למידי אחרינא ודריש ליה התם ללמד על כלים דבעינן דבר חשוב אבל הכא אתא אליבא דרב דמוקי כסף לכפירה ולדידיה תרוייהו דרשות נפקי מכלים שנים ודבר חשוב ומיהו לפי׳ זה דאמר דבצורי ליכא מעה קשה דהא כתיב (ויקרא כז) עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין אלמא היתה מעה בימי משה בכסף שבתורה ואומר ר״ת דגרה לא הוי מעה אלא משקל היה בימי משה שהיה שוה מעה ושוב עשו ממנו מטבע וקראוהו מעה:
הָתָם דּוּמְיָא דְּכֵלִים; מַה כֵּלִים – שְׁנַיִם, אַף כֶּסֶף – שְׁנַיִם. וּמַה כֶּסֶף דָּבָר חָשׁוּב – אַף כֵּלִים דָּבָר חָשׁוּב.
ודוחים: התם [שם] יש לימוד מיוחד בגלל ההיקש, ש״כסף״ שנזכר שם הוא דומיא [בדומה] לכלים, מה כלים משמע לפחות שנים — אף כסף שנים, ומה כסף הוא דבר חשוב — אף בכלים מדובר דווקא בדבר חשוב.
רש"י
הכי גרסי׳ ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב שיהו שוים שתי כסף ולאפוקי ממ״ד התם טענו שני מחטין חייב בהודאת אחת מהן לכך יצאו כלים למה שהן כלומ׳ שיתחייב בכלים בכל שהו. ורבותינו מפרשים שהדינר הוא מטבע הפחותה שבצורי ופירכא מדקתני שתי כסף שהן מעות ותירוצא מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ומעה דבר חשוב הוא ולדידי קשיא ביה טובא חדא דא״כ דכל כסף האמור בתורה דינר הוא היכי אתיא הך היקישא ומפקא ליה הא כי אתא היקישא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים הוא דאתא ועוד מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמרינן התם לכך יצאו כלים למשהו אלמא לא חשיבי מחטים ועוד בהדיא אמרינן התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכסף כי אתא להך דרשא אתא:
וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, וּתְנַן: הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי! ״כֶּסֶף״ ״הַכֶּסֶף״ רִיבָּה.
ומקשים: והרי מעשר דכתיב [שנאמר] בו, בפדיונו ״וצרת הכסף בידך״ (דברים יד, כה) ותנן [ואף על פי כן שנינו במשנה]: הפורט סלע ממעות מעשר שני, משמע שאפשר לפרוט את כסף המעשר אף לפרוטות נחושת, ולאו דווקא מעות כסף! ומשיבים: כיון שלא נאמר ״כסף״ אלא ״הכסף״ הה״א היתירה ריבה, שהיא באה ללמדנו שאפשר לפדותו בכל מיני כסף, ואף בפרוטות של נחושת.
רש"י
הפורט סלע ממעות מעשר שני מסקנא ב״ש אומר בכל הסלע מעות כו׳ ומיהו שמעינן מינה שחילל תחילה המעשר בפרוטות של נחושת ועתה בא לפרוט בהן סלע:
וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְחוּלָּל! הָתָם נַמִי ״כֶּסֶף״ ״כֶּסֶף״ יָלֵיף מִמַּעֲשֵׂר.
ומקשים: והרי הקדש דכתיב [שנאמר] בו ״ונתן הכסף וקם לו״ (ראה ויקרא כז, יט) ואמר שמואל: הקדש, אפילו היה שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה — מחולל! והרי, ״כסף״ נאמר במקרא, ובכל אופן יוצא ידי חובה בפרוטות נחושת! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לימוד מיוחד המלמד דין זה, שכן ״כסף״ ״כסף״ יליף [למד] בגזירה שווה ממעשר, ולכן גם שם מדובר בכסף (ממון) כלשהו.
רש"י
ונתן הכסף וקם לו דכתיב ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו:
שחללו על הפרוטה מחולל דאין אונאה להקדש דכתיב (ויקרא כ״ה:י״ד) איש את אחיו ואשמועינן שמואל דכי היכי דאימעיט מאונאה אימעיט נמי מביטול מקח:
כסף כסף גמר פדיון הקדש מפדיון מעשר אבל שאר כסף שבתורה לא יליף מיניה דלא דמו ועוד דהכא כספים יתירא כתיבא:
וַהֲרֵי קִידּוּשֵׁי אִשָּׁה, דִּכְתִיב: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ״ וְגָמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן, וּתְנַן: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה, נֵימָא רַב אַסִי דַּאֲמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?!
ומקשים: והרי קידושי אשה דכתיב [שנאמר] בהם ״כי יקח איש אשה ובעלה״ (דברים כד, א) וגמר [ולמד] קידושי כסף בגזירה שווה ״קיחה״ ״קיחה״ משדה עפרון, ושם נזכר ״כסף״, ו בכל זאת תנן [שנינו במשנה], בית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. ואם כן נימא [האם נאמר] שרב אסי שאמר שכל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי הוא שאמר כבית שמאי דווקא?!
אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִי: כָּל כֶּסֶף קָצוּב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם – כֶּסֶף מְדִינָה.
אלא יש לדחות את כל מה שאמרנו ולפרש כך: אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר]: אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל סכום כסף קצוב (שמפורש בו סכום מסויים) האמור בתורה הריהו כסף צורי, ו כסף של דבריהם — כסף מדינה.
רש"י
כסף קצוב הוי כסף צורי וכסף קדושין אינו קצוב ולא איירי ביה רב אסי כלל:
קצוב שנאמר בו כמה כגון חמשים של קנס ושלשים של עבד ומאה של מוציא שם רע שנאמר בהן שקלים ונאמר חשבונו:
מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, שְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד, חֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, מֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע – כּוּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקּוֹדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי!
ומקשים: אם כן הוא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? הלא תנינא [שנינו] כל דינים אלה במפורש: תשלומי חמש סלעים של פדיון הבן, שלשים של עבד שנהרג על ידי שור שמשלם בעל השור, חמשים של אונס ושל מפתה, מאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקודש, במנה צורי, הרי שכל המקומות שנאמר בהם בתורה סכום קצוב כבר פורשו כאן ומה השמיע לנו רבי אסי!
רש"י
בשקל הקודש במנה צורי שקל הקדש שיש בכ״ה שקלים מנה צורי:
״וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם כֶּסֶף מְדִינָה״ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן. דְּתַנְיָא: הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ נוֹתֵן לוֹ סֶלַע. וְלָא תֵּימָא: מַאי סֶלַע – אַרְבַּע זוּזֵי, אֶלָּא מַאי סֶלַע – פַּלְגָּא דְּזוּזָא, דַּעֲבִידֵי אֱינָשֵׁי דְּקָרוּ לְפַלְגָּא דְּזוּזָא אִיסְתֵּירָא.
ומשיבים: מה שאמר ושל דבריהם כסף מדינה איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שלא תנן [שנינו] כלל זה במשנה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: התוקע (מכה) לחבירו בדרך בזיון — נותן לו כקנס סלע, שכך קבעו חכמים. ולא תימא [ואל תאמר] מאי [מה פירוש] סלע שהוא סלע צורי שהוא ארבע זוזי (ארבעה דינרים) אלא מאי [מה פירוש] סלע — סלע מדינה ששוויו פלגא דזוזא [חצי זוז], דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא [שעשויים אנשים לקרוא לחצי זוז גם כן סלע].
רש"י
ושל דבריהם איצטריכא ליה דלא תנן כמה הוי ואשמועינן דהוא כסף מדינה:
כדתנן התוקע כו׳ כלומר היכא מצינו כסף דבריהם כדתנן כו׳:
התוקע לחבירו באזנו לשון רבינו הלוי ורבינו הזקן למדנו שהכהו אצל האוזן:
נותן לו סלע כך שיערו דמי בושתו לאדם בינוני ואשמועינן רב אסי דלא תימא האי סלע ד׳ זוזי סלע צורי אלא פלגא דזוזא שמיני שבסלע צורי:
איסתירא סלע פלגא דזוזא והוא סלע מדינה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: טַעֲמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי כִּדְחִזְקִיָּה. דְּאָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וְהֶפְדָּהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַת מִפִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה.
ר׳ שמעון בן לקיש אומר הסבר אחר: טעמייהו [טעמם] של בית שמאי שקידושי אשה הם בדינר, כ דברי חזקיה. שאמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב] באמה העבריה (שהיא אמנם שפחה, אלא שברשות האדון גם לעשותה לאשתו): ״והפדה״ (שמות כא, ח) — מלמד שמגרעת (מנכה) מפדיונה, שאם הגיע לידה כסף הריהי משלמת לאדון בניכוי שווי העבודה שעשתה ויוצאה טרם זמנה.
רש"י
כדחזקיה לקמן בפירקין (קידושין דף יד:) דקתני גבי עבד עברי קונה את עצמו בגירעון כסף שמחשב עם אדוניו כשבא לפדות את עצמו בכך וכך לקחתני ולא היה לך לשעבדני אלא שש שנים נמצאת קונה עבודתי לשנה בכך וכך חשוב כמה שנים עבדתיך וצא מכסף מקנתי דמי עבודת שנים הללו וטול השאר ואמרינן מנא ה״מ ואמר חזקיה והפדה ולא כתיב ונפדית משמע שאף אדוניה מסייע בפדיונה וזהו שמגרעת פדיונה ויוצאת אלמא אין אמה העבריה נקנית בפחות מדינר:
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דִּיהַב לָהּ דִּינָר הַיְינוּ דִּמְגָרְעָה וְאָזְלָה עַד פְּרוּטָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּיהַב לָהּ פְּרוּטָה – מִפְּרוּטָה מִי מְגָרְעָה? וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: הֵיכָא דִּיהַב לָהּ דִּינָר – תִּיגְרַע עַד פְּרוּטָה; הֵיכָא דִּיהַב לָהּ פְּרוּטָה – לָא תִּיגְרַע כְּלָל!
אי אמרת בשלמא דיהב [אם נניח אתה אומר שהוא נותן] לה בשעת קנייתה דינר לפחות, היינו דמגרעה ואזלה [זהו שהיא מגרעת מהסכום הזה והולכת] עד כדי פרוטה, אלא אי אמרת דיהב [אם אתה אומר שהוא נותן] לה פרוטה בקנין ראשון כשקנה אותה לשפחה, מפרוטה מי מגרעה [האם יכולה היא לגרוע]? והרי פרוטה הוא השיעור הקטן ביותר של כסף! ודוחים: ודלמא הכי קאמר רחמנא [ושמא כך אמרה תורה], זה כוונת העניין: היכא דיהב [במקום שנתן] לה דינר — תיגרע את הסכום הזה עד פרוטה, היכא דיהב [במקום שנתן] לה פרוטה — לא תיגרע כלל! ובמקרה זה לא יתקיים דין ״והפדה״.
רש"י
אי אמרת בשלמא וכו׳ מפרוטה מאי מגרעה שתתן לו שוב כלום ולקמיה מסיק מילתיה ואמר וקידושי אשה לב״ש מאמה העבריה נפקא ליה וכו׳ אלא דפרכי׳ גמרא ולא שבקי׳ לאסוקי למילתי׳: