מִי כְּתִיב ״וּפָרָצוּ״? ״פָּרָצוּ״ כְּתִיב.

אמר רב אשי שתי תשובות בדבר: חדא [אחת] — שיבם לא איקרי [נקרא] אחר שאינו איש זר לה. ועוד כתיב [נאמר]: ״ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת... או כי ימות האיש האחרון״ (שם כד, ג) ואיתקש [והוקש] בכתוב זה דין מיתה לגירושין, מה גירושין שריא [מתיר] את האשה לכל, וגומרת, כלומר, משלימה את הפירוד ואין עליה שום איסור להינשא לאחר, אף מיתה שריא [מתירה] וגומרת ומשלימה את ההיתר הזה להינשא לכל אדם.

הֲדוּר יָתְבִי וְקָאָמְרִי, הָא דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וּמֵתָה – יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהִפְרִישָׁתָהּ מֵחַיִּים, אֲבָל לֹא הִפְרִישָׁתָהּ מֵחַיִּים – לֹא.

שנינו במשנה שהיבמה נקנית בביאה כו׳. ושואלים: בביאה מנלן [מניין לנו] שהיא נקנית? — אמר קרא [הכתוב]:

אַלְמָא קָסָבַר: שִׁיעְבּוּדָא לָאו דְּאוֹרַיְיתָא. אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁה מֵחַיִּים. אַלְמָא קָסָבַר: שִׁיעְבּוּדָא הֲוָה דְּאוֹרַיְיתָא.

מי כתיב [האם נאמר] ״ופרצו״, בו״ו החיבור, לכלול את כל שאר העבירות כיחידה אחת? הלא ״פרצו״ כתיב [נאמר], לומר שעל כל אחת ואחת מעבירות אלה יש עונש זה.

וְהָא פְּלִיגִי בָּהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה – אֵינָהּ גּוֹבָה מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת, וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין בֵּין מִן הַלָּקוֹחוֹת!

הדור יתבי וקאמרי [חזרו ישבו ואמרו] עוד שמועות בשם רב אסי: הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: האשה היולדת שהביאה קרבן חטאתה לטהרה מטומאת יולדת ומתה — יביאו יורשין קרבן עולתה, להשלים את חובותיה בקרבנות. אמר רב יהודה אמר שמואל: ו דין זה הוא דווקא כש כבר הפרישתה האשה עצמה את העולה הזו מחיים (בחייה). אבל אם עדיין לא הפרישתה מחיים — לא חייבים היורשים להביא קרבן עולה.

צְרִיכָא. דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהַךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם דְּלָא מִלְוֶה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה הִיא, אֲבָל בְּהַךְ – אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְרֵישׁ לָקִישׁ.

ומסיקים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי שיעבודא לאו דאורייתא [שיעבוד נכסים אינו מן התורה], שאין אומרים שמכיון שהיתה עליה חובה להקריב גם עולה נשתעבדו לכך נכסיה, וחובה זו מוטלת איפוא על הנכסים אף לאחר מותה של האשה, גם אם לא הופרשה העולה על ידי האשה בפועל. ועל שיטה זו יש חולקים, אמר רב אסי אמר ר׳ יוחנן: אף על גב [אף על פי] שלא הפרישה את העולה מחיים. ומכאן מסיקים אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: שיעבודא הוה דאורייתא [שיעבוד הוא מן התורה].

וְאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּמִלְוֶה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, אֲבָל בְּהַךְ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. צְרִיכָא.

ותוהים: והא פליגי [והרי כבר נחלקו] חכמים אלו בה, בבעיה זו, חדא זימנא [פעם אחת], שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה שאין עימו שטר שיעבוד קרקעות, אם מת הלווה — אינה גובה את החוב מן היורשין ולא מן הלקוחות, אף שברור שהיה מלוה, ואין החייבים מכחישים זאת. ו ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה גובה בין מן היורשין, בין מן הלקוחות. משמע שנחלקו כבר אותם חכמים בשאלה האם השיעבוד עצמו, בלי שטר, הוא מן התורה או לא, ומדוע נשנית המחלוקת פעמיים?

אֲמַר רַב פַּפָּא: הִילְכְתָא, מִלְוֶה עַל פֶּה – גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת. גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין – שִׁיעְבּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת – דְּלֵית לֵיהּ קָלָא.

ומשיבים: צריכא [נצרך] הדבר להיאמר בשני המקרים; דאי איתמר בהא [שאילו היה נאמר רק בזו], בענין הלוואה, היינו אומרים: בהך קאמר [בזו בלבד אומר] שמואל שאין כאן שיעבוד, משום שלא מלוה כתובה בתורה היא, שהרי ההלוואה הזו לא היתה אלא הסכם פרטי בין שני אנשים, אבל בהך [בההיא], בענין חובת היולדת בקרבן עולה — אימא מודה להו [אמור שמודה הוא להם], לר׳ יוחנן ולריש לקיש, שכיון שהתחייבות זו שצריכה להביא עולה כתובה בתורה — יש לומר שהיא יוצרת שיעבוד אף שלא נכתבה בשטר.

״וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל״. בִּשְׁלָמָא גֵּט – דִּכְתִיב: ״וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת״.

ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואם היה משמיע לנו רק בזו], בענין קרבן עולה של יולדת, היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בזו אומר] ר׳ יוחנן שהשיעבוד מן התורה, ומדוע — שמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא [היא נחשבת], אבל בהך [בזו], במלוה פרטי — אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לשמואל שאין השיעבוד מן התורה, על כן צריכא [צריך] שתיאמר מחלוקתם בשני המקרים.

אֶלָּא מִיתַת הַבַּעַל מְנָלַן? סְבָרָא הוּא: הוּא אֲסָרָהּ וְהוּא שָׁרְתָהּ.

אמר רב פפא: הילכתא [הלכה] למעשה היא זו: מלוה על פה גובה מן היורשין, ואינו גובה מן הלקוחות וטעמו של דבר: גובה מן היורשין — משום שאנו מקבלים את השיטה ששיעבודא דאורייתא [שיעבוד נכסים להלוואה הוא מן התורה], ואינו גובה מן הלקוחות — משום דלית ליה קלא [שאין לו, למלוה על פה קול], שאינו מתפרסם ברבים ואין אנשים נזהרים מלקנות מנכסיו של הלווה ולכן אין לחייב את הלקוחות להתחשב בשיעבוד שלא היה ידוע לרבים.

וְהָא עֲרָיוֹת, דְּאָסַר לְהוּ וְלָא שָׁרֵי לְהוּ! אֶלָּא: מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא יְבָמָה שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה – הָא יֵשׁ לָהּ בָּנִים – מוּתֶּרֶת.

שנינו במשנה שהאשה קונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. ושואלים: בשלמא [נניח] גט — דכתיב [שכן נאמר]: בתורה במפורש ״וכתב לה ספר כריתת...

וְדִילְמָא: אֵין לָהּ בָּנִים – אֲסוּרָה לְעָלְמָא וְשַׁרְיָא לַיָּבָם, וְיֵשׁ לָהּ בָּנִים – לְכוּלֵּי עָלְמָא נַמִי אֲסוּרָה! אֶלָּא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל אֲסוּרָה, הָא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט – שַׁרְיָא.

והלכה והיתה לאיש אחר״ (דברים כד א–ב), משמע שהגט מתיר לאשה להינשא למי שתרצה לאחר הגירושין, אלא מיתת הבעל מנלן [מנין לנו] שמתירה את האשה? ומשיבים: דבר זה סברא הוא: הוא, הבעל, אסרה לכל אדם והוא שרתה [התיר אותה], שכיון שאינו קיים עוד בעולם, אין מי שיאסרנה.

וְדִילְמָא: לְכֹהֵן גָּדוֹל – בְּלָאו, לְכוּלֵּי עָלְמָא – בַּעֲשֵׂה. הַאי עֲשֵׂה מַאי עֲבִידְתֵיהּ? אִי דְּאַהֲנְיָא מִיתַת הַבַּעַל – תִּישְׁתְּרֵי לְגַמְרֵי. אִי דְּלָא אַהֲנְיָא מִיתַת הַבַּעַל – תּוֹקְמָהּ בְּמִילְּתָא קַמַּיְיתָא.

ומקשים: והא [והרי] עריות דאסר להו ולא שרי להו [שהוא אוסר אותן ואינו מתיר אותן במיתתו], כגון אשת האב שגם אחרי שמת האוסר — אין האשה הזו מותרת למי שנאסרה עליו בחייו! אלא יש ללמוד זאת מדאמר רחמנא [ממה שאמרה תורה] ביבמה שמת בעלה שאין לה בנים שאסורה להינשא לכל אדם מלבד ליבם, ונסיק מכאן: הא [הר י] זו שיש לה בנים — מותרת להינשא.

אַלָּמָּה לָא? אַפֵּיקְתָהּ מִמִּיתָה וְאוֹקִימְתָהּ עַל עֲשֵׂה, מִידֵי דַּהֲוָה אַפְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים;

ומקשים: ודילמא [ושמא] נפרש אחרת: אשה שאין לה בנים — אסורה לעלמא [לכל] ושריא [ומותרת] ליבם, ו זו שיש לה בנים — לכולי עלמא נמי [לכל העולם, לכל האחרים, גם כן] אסורה! אלא, יש ללמוד זאת מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] אלמנה לכהן גדול אסורה, ומכאן נבין: הא [הרי] לכהן הדיוט היא שריא [מותרת] וכל שכן לישראל.

דְּמֵעִיקָּרָא אִית בְּהוּ מְעִילָה, וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה. פָּרְקִינְהוּ, מְעִילָה – לֵית בְּהוּ; בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה – אֲסִירִי.

ומקשים: ודילמא [ושמא] נאמר כי לכהן גדול אסורה היא בלאו [באיסור לא תעשה] ואילו לכולי עלמא [לכל העולם] אסורה היא רק בעשה. על כך תוהים: האי עשה מאי עבידתיה [עשה זה מה מעשיו, מה טעמו]? אי דאהניא [אם שהועילה] מיתת הבעל להתירה תישתרי [שתותר] לגמרי, אי [אם] שלא אהניא [הועילה] מיתת הבעל להתירה תוקמה במילתא קמייתא [שתישאר בעניינה הראשון] בחיי בעלה ויהיה בה איסור מיתת בית דין!

אֶלָּא מִדְּאָמַר קְרָא: ״פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה״. מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אֵימָא מַאן ״אַחֵר״ – יָבָם.

ומשיבים: אין זו קושיה, אלמה [ומדוע] לא? אפשר לומר שמיתת הבעל אפיקתה [הוציאה אותה] מ איסור מיתה ואוקימתה [והעמידה אותה] על איסור עשה, מידי דהוה אפסולי [כמו שהוא על פסולי] המוקדשים, בהמות שהוקדשו לקרבן ונפסלו מחמת מום,

אֲמַר רַב אַשִׁי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא: דְּיָבָם לָא אִיקְרֵי ״אַחֵר״. וְעוֹד כְּתִיב: ״וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת…אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״. וְאִיתְקַשׁ מִיתָה לְגֵירוּשִׁין. מַה גֵּירוּשִׁין – שַׁרְיָא וְגוֹמֶרֶת, אַף מִיתָה – שַׁרְיָא וְגוֹמֶרֶת.

דמעיקרא [שמתחילה] כשהיו תמימים אית בהו [יש בהם] מעילה, ואם נהנה מהם — הרי זה מועל בקדשים ומתחייב על כך, ואסירי [ואסורים] בגיזה (של צמרם) ועבודה בהם. ולאחר שנפל בהם מום, כאשר פרקינהו [פדה אותם] — דין מעילה לית בהו [אין בהם], אבל עדיין בגיזה ועבודה הם אסירי [אסורים] וכך אפשר לומר גם לגבי מיתת הבעל שאין היא מתירה לגמרי את האשה, ועדיין לא מצאנו מקור להתירה לנישואין.

״וְהַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה״ כו׳. בְּבִיאָה מְנָלַן? אָמַר קְרָא.

אלא יש לומר שהמקור להיתר באלמנה מדאמר קרא [ממה שאמר הכתוב] ״פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה״ (דברים כ, ז) ומכאן למדים שיכול אדם אחר לשאת את האלמנה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אימא [אמור] ותפרש שם: מאן [מיהו] אותו איש אחר זה שנזכר בכתוב — יבם.