לִמְסוּלַיִם שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב! אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא ״נַעַל״. מַאי ״הַנָּעַל״? שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

למסולים (מין סנדל) שאין לו עקב, שאינו קרוי נעל! ומשיבים: אם כן שרק לצורך זה נאמרה המלה ניכתוב קרא [שיאמר הכתוב] ״נעל״, מאי [מה הטעם] בהדגשה ״הנעל״ — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים].

מתני׳ עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר, וְקוֹנֶה עַצְמוֹ בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְגֵרְעוֹן כֶּסֶף. יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין. הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן.

עבד עברי נקנה לאדוניו בכסף ובשטר, וקונה את עצמו (משתחרר) בשנים כשגומר את שש שנות עבודתו, וביובל, כשמגיעה שנת היובל, ובגרעון כסף, שיכול לפדות בכסף את יתרת שנות עבודתו שנותרו לו עד מלאת שש שנים לתחילת עבדותו. יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה גם בסימנין, שאם מביאה סימני בגרות יוצאה לחפשי. העבד הנרצע אחרי שעבד שש שנים, נקנה להיות עבד עולם ברציעה, וקונה את עצמו להיות חפשי ביובל, ובמיתת האדון.

גמ׳ עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֶה בְּכֶסֶף. אַשְׁכַּחַן עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנָכְרִי הוֹאִיל וְכָל קִנְיָנוֹ בְּכֶסֶף.

שנינו במשנה שעבד עברי נקנה בכסף ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] ״מכסף מקנתו״ (ויקרא כה, נא) — מלמד שנקנה בכסף. ושואלים: אשכחן [מצאנו, למדנו] מכתוב זה שעבד עברי הנמכר לגוי נקנה בכסף, אבל אין מכאן ראיה לנמכר לישראלי, שאפשר לומר הואיל וכל קנינו של גוי אינו אלא בכסף לכן קונה הוא גם את העבד העברי בכסף, ואולם עבד עברי ה

נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְהֶפְדָּהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַת פִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה.

נמכר לישראל מנלן [מניין לנו] שנקנה אף הוא בכסף? — אמר קרא [הכתוב] באמה עבריה ״והפדה״ (שמות כא, ח) — מלמד ש אם השיגה כסף ורצונה להשתתחרר טרם זמנה, הריהי מגרעת פדיונה, שמפחיתה מכסף מכירתה את תמורת השנים שכבר עבדה ומשלמת את השאר ויוצאה לחפשי, ואגב כך למדנו שאמה העבריה נקנית בכסף, והוא הדין לגבי עבד עברי.

אַשְׁכַּחַן אָמָה הָעִבְרִיָּה, הוֹאִיל וּמִיקַּדְּשָׁה בְּכֶסֶף – מִיקְנְיָא בְּכֶסֶף. עֶבֶד עִבְרִי מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ – מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה.

ומקשים: אמנם אשכחן [מצאנו] דין זה באמה העבריה, אבל ממנה אין ללמוד כי אפשר לומר שדווקא אמה העבריה הואיל ומיקדשה [והיא מתקדשת] בדרך כלל בכסף — מיקניא [נקנית] גם כן לאמה בכסף, ואולם עבד עברי מנלן [מניין לנו] שאף הוא נקנה בכסף? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] ״כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים״ (דברים טו, יב) מקיש (משווה) הכתוב עברי לעבריה לומר שדרך קניינם אחת.

אַשְׁכַּחַן מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין, הוֹאִיל וְנִמְכָּר בְּעַל כּוֹרְחוֹ. מוֹכֵר עַצְמוֹ מְנָלַן?

ועדיין שואלים: אשכחן [מצאנו] בכתוב זה מקור לעבד שמכרוהו בית דין, שמפרשים אותו במי שגנב ואין ביכולתו לשלם את דמי הגניבה, ואז מוכרים אותו לעבד ובכסף זה משלם את חובו, ואפשר לומר שיש לו דין מיוחד הואיל ונמכר בעל כורחו, ואולם זה המוכר עצמו מנלן [מניין לנו] שגם הוא נקנה בכסף?

יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״. הָנִיחָא לְמַאן דְּיָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״. אֶלָּא לְמַאן דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שווה ״שכיר״ הנאמר במוכר עצמו (״כשכיר כתושב יהיה עימך״. ויקרא כה, מ) מ״שכיר״ הנאמר במכרוהו בית דין (״כי משנה שכר שכיר עבדך״. דברים טו, יח). ושואלים: הניחא למאן דיליף [זה נוח לדעת מי שלומד] גזירה שווה זו של ״שכיר״ ״שכיר״ שמלה זו אמורה גם במוכר עצמו וגם בנמכר על ידי בית דין אלא למאן דלא יליף [לדעת מי שאיננו לומד] גזירה שווה ״שכיר״ ״שכיר״, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מהיכן הוא לומד?

אָמַר קְרָא: ״וְכִי תַשִּׂיג״ – מוּסָף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, וְיִלָּמֵד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן.

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בפתיחת פרשת הנמכר לגוי: ״וכי תשיג״ (ויקרא כה, מז) בוא״ו החיבור, לומר שדבר זה הוא מוסף על ענין ראשון, פרשת המוכר עצמו לישראל ומחבר את שניהם, ו משום כך ילמד עליון (המוקדם), דין המוכר עצמו לישראל הנאמר קודם, מתחתון (המאוחר), מדין הנמכר לגוי שנכתב אחריו. שכמו שנמכר לגוי נקנה בכסף, כך גם מוכר עצמו לישראל נמכר בכסף.

וּמַאן תַּנָּא דְּלָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״? הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ – נִמְכָּר לְשֵׁשׁ וְיָתֵר עַל שֵׁשׁ, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ.

ומעירים: ומאן [ומי הוא] התנא דלא יליף [שאינו לומד] גזירה שווה של ״שכיר״ ״שכיר״ — האי [זה] התנא הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר עצמו לעבד נמכר לשש שנים, ו אם רוצה — אף יתר על שש שנים, ואילו זה שמכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש שנים בלבד.

הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ – אֵינוֹ נִרְצָע, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – נִרְצָע. מוֹכֵר עַצְמוֹ – אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ, מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – מַעֲנִיקִים לוֹ. הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ – אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית; מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין – רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.

והבדלים נוספים: המוכר עצמו אינו נרצע, ואילו זה שמכרוהו בית דין — נרצע. מוכר עצמו אין מעניקים לו בעליו מענקים כשיוצא לחפשי, ואילו זה שמכרוהו בית דין — מעניקים לו. המוכר עצמו אין רבו (אדוניו) מוסר לו שפחה כנענית לשם אישות כדי שיעמיד ולדות לצורך עבדות, ואילו זה שמכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ, זֶה וְזֶה נִרְצָע, וְזֶה וְזֶה מַעֲנִיקִים לוֹ, וְזֶה וְזֶה רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא לָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״, וְרַבִּי אֶלְעָזָר יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״?

ואילו ר׳ אלעזר אומר אין כל הבדל ביניהם אלא: זה וזה אינו נמכר אלא לשש שנים, זה וזה נרצע, וזה וזה מעניקים לו, וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואם כן, מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], שהתנא קמא [הראשון] לא יליף [לומד] גזירה שווה של ״שכיר״ ״שכיר״, ולכן בכל אחד מהמקרים הוא דן רק לפי ההלכות המפורשות בו, ו אילו ר׳ אלעזר יליף [לומד] גזירה שווה ״שכיר״ ״שכיר״ ולומד דינים האמורים בזה מדינים האמורים באחר?

אֲמַר רַב טַבְיוּמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָלֵיף ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״. וְהָכָא בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי; מַאי טַעֲמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר: מוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְשֵׁשׁ וְיָתֵר עַל שֵׁשׁ? מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין: ״וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ – זֶה, וְלֹא מוֹכֵר עַצְמוֹ.

אמר רב טביומי משמיה [משמו] של אביי: דכולי עלמא [לדעת הכל] יליף [לומדים] גזירה שווה של ״שכיר״ ״שכיר״, והכא [וכאן] במחלוקת זו בברייתא בהאי קרא קמיפלגי [בכתוב זה נחלקו]: מאי טעמא מה הטעם של התנא קמא [הראשון] שאמר שהמוכר עצמו נמכר לשש שנים ויתר על שש? — לדעתו מיעט רחמנא [מיעטה התורה] לגבי מכרוהו בית דין, שנאמר ״ועבדך שש שנים״ (דברים טו, יב) לומר שזה בלבד עובד רק שש שנים, ולא מוכר עצמו, שאם התנה כך הריהו עובד גם יתר על שש שנים.

וְאִידָךְ: ״וַעֲבָדְךָ״ – לְךָ וְלֹא לְיוֹרֵשׁ.

ואידך [והאחר], ר׳ אלעזר, לומד מן ההדגשה הזו דבר אחר: ״ועבדך״ כוונתו עובד הוא לך, ולא ליורש שאינו עובר בירושה לא לבת ולא לאח אם אין לו בנים כשאר נכסים, ואולם אם יש לו בן, הריהו יורש אף את עבדו העברי.

וְאִידָךְ: ״וַעֲבָדְךָ״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידָךְ: הַהוּא לְהַרְצָאַת אָדוֹן הוּא דַּאֲתָא.

ושואלים: ואידך [והאחר] התנא הראשון, כיצד יודע הוא הלכה זו שאינו עובר בירושה? ומשיבים: ש״ועבדך״ אחרינא כתיב [אחר, פעם נוספת, נאמר] וממנו לומד הוא דין זה. ושואלים: ואידך [והאחר] מה הוא עושה בכתוב זה, שלדעתו הוא מיותר? ומשיבים: לדעתו הכתוב ההוא להרצאת (לריצוי, לפיוס) האדון הוא דאתא [שבא], כדי שלא יירע בעיניו הדבר שצריך לשחררו כעבור שש שנים שעבדו.

מַאי טַעֲמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע? מִדְּמִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ״ – אָזְנוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא אָזְנוֹ שֶׁל מוֹכֵר עַצְמוֹ.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאמר שהמוכר עצמו אינו נרצע? ומשיבים: מדמיעט רחמנא [משום שלדעתו מיעטה התורה] לגבי מכרוהו בית דין שנאמר ״ורצע אדניו את אזנו במרצע״ (שמות כא, ו) לומר: אזנו שלו, של עבד זה ולא אזנו של עבד אחר, המוכר עצמו.