לְמַטָּה.

למטה שיש גבול זמן תחתון, שבפחות מגיל זה גם אם הביאו סימנים אין הם נחשבים.

דְּתַנְיָא: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – שׁוּמָא; מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד עַד בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְעוֹדָן בּוֹ – שׁוּמָא. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סִימָן. בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד – דִּבְרֵי הַכֹּל סִימָן.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בן תשע שנים שהביא שתי שערות — לכל הדעות אין הן נחשבות לסימן בגרות, אלא הריהן כשערות הגדלות בשומא (יבלת), מבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד ו אפילו עודן בו, שלא נשרו — הרי היא שומא, ואילו ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: סימן הוא לבגרות. בן שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות — דברי הכל סימן.

מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה מַעֲנִיקִים לָהֶם, שְׁלֹשָׁה בְּאִישׁ וּשְׁלֹשָׁה בְּאִשָּׁה. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד – לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִים בְּאִישׁ, וְאֵין רְצִיעָה בְּאִשָּׁה.

מתיב [מקשה] רב ששת: שנינו שר׳ שמעון אומר: ארבעה אופנים שונים של שחרור עבדים יש, ובזמן השחרור מעניקים להם, למשוחררים. שלשה אופנים באיש (עבד עברי), ושלשה באשה (אמה עבריה) ואי (ואין) אתה יכול לומר ארבעה ב אף אחד מהם, לפי שאין שחרור על ידי סימנים באיש, ואין שחרור על ידי רציעה באשה, ולכן יש בכל אחד מהם רק שלוש דרכי שחרור.

וְאִם אִיתָא: נִיתְנֵי נַמִי מִיתַת אָב! וְכִי תֵּימָא: הָכָא נַמִי תָּנֵי וְשִׁיֵּיר – וְהָא אַרְבָּעָה קָתָנֵי! וְכִי תֵּימָא: תַּנָּא, דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה – קָתָנֵי, וְדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה – לָא קָתָנֵי, וְהָא סִימָנִין דְּאֵין לָהֶם קִצְבָּה וְקָתָנֵי!

ואם איתא [ואם יש] מקום לדברי ריש לקיש ניתני נמי [שישנה גם כן] מיתת אב באמה עבריה! וכי תימא [ואם תאמר] הכא נמי תני [כאן גם כן שנה] ושייר אופן נוסף והא [והרי] ארבעה קתני [שנה] משמע שקובע מספר מדוייק! וכי תימא [ואם תאמר] שהתנא, דבר שיש לו קצבה קתני [שנה] ודבר שאין לו קצבה לא קתני [שנה] — והא [והרי] סימנין שאין להם קצבה, ו בכל זאת קתני [ושנה] אותם!

וְכִי תֵּימָא: הָכָא נַמִי כִּדְרַב סָפְרָא – וְהָאִיכָּא מִיתַת אָדוֹן דְּאֵין לָהֶם קִצְבָּה, וְקָתָנֵי! מִיתַת אָדוֹן נַמִי לָא קָתָנֵי.

וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כאן גם כן] תפרש כ מו שאמר רב ספרא שיש להם קצבה למטה, והאיכא [והרי יש] מיתת אדון, שאין להם קצבה וקתני [ושנה], ואם כן אין להסביר את דברי ר׳ שמעון בדרך זו! ומשיבים: מיתת אדון נמי [גם כן] לא קתני [שנה] ואין אופן שחרור זה נמנה בין ארבעת דרכי השחרור שהוזכרו.

וְאֶלָּא אַרְבָּעָה מַאי נִיהוּ? שָׁנִים, וְיוֹבֵל, וְיוֹבֵל שֶׁל רְצִיעָה, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִים.

ושואלים: ואלא אם אין אתה מונה מיתת אדון, אם כן, ארבעה מאי ניהו [מה הם]? ומשיבים: שנים, שעבד ואמה יוצאים לאחר שש שנים, ו יוצאים ביובל אף אם חל בתוך שש השנים, ו כן יובל של רציעה, של עבד נרצע, ואמה העבריה שיוצאה בסימנים.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד מֵהֶם – לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִים בְּאִישׁ, וְאֵין רְצִיעָה בְּאִשָׁה. וְאִם אִיתָא – בְּאִשָּׁה מִיהָא מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ אַרְבָּעָה. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של הברייתא: אי (אין) אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם, לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה. ואם איתא [ואם ישנה] גם מיתת האדון, אם כן באשה מיהא משכחת לה [לפחות מוצא אתה] ארבעה דרכי שחרור (שנים, יובל, סימנים, מיתת האדון), ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

מְתִיב רַב עַמְרָם: וְאֵלּוּ מַעֲנִיקִים לָהֶם: הַיּוֹצֵא בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת הָאָדוֹן, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִים. וְאִם אִיתָא – נִיתְנֵי נַמִי מִיתַת אָב! וְכִי תֵּימָא: תָּנָא וְשִׁיֵּיר – וְהָא ״אֵלּוּ״ קָתָנֵי.

מתיב [מקשה] גם רב עמרם על דברי ריש לקיש ממה ששנינו: ואלו מעניקים להם: היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה היוצאה בסימנים. ואם איתא [ואם יש] מקום לדברי ריש לקיש אם כן ניתני נמי [שישנה גם כן] מיתת אב! וכי תימא [ואם תאמר] כי תנא [שנה] ושייר, והא [והרי] ״אלו״ קתני [שנה], לומר שדווקא אלו, ולא יותר!

וְכִי תֵּימָא: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה קָתָנֵי, דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה לָא קָתָנֵי – וְהָא סִימָנִין דְּאֵין לָהֶם קִצְבָּה, וְקָתָנֵי. וְכִי תֵּימָא הָכָא נַמִי כִּדְרַב סָפְרָא – הָאִיכָּא מִיתַת אָדוֹן. תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! תְּיוּבְתָּא.

וכי תימא [ואם תאמר] שרק דבר שיש לו קצבה קתני [שנה] ואילו דבר שאין לו קצבה לא קתני [לא שנה], והא [והרי] סימנין שאין להם קצבה וקתני [ושנה] אותם כאן. וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כאן גם כן] כ דברי רב ספרא שיש להם קצבה למטה, האיכא [הרי יש] מיתת אדון ולכך אין קצבה! ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ריש לקיש! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה] היא ונדחו דבריו.

וְהָא רֵישׁ לָקִישׁ קַל וָחוֹמֶר אֲמַר! קַל וָחוֹמֶר פְּרִיכָא הִיא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּסִימָנִין – שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַגּוּף, תֹּאמַר בְּמִיתַת אָב – שֶׁכֵּן לֹא נִשְׁתַּנָּה הַגּוּף.

ושואלים: כיצד אתה סותר את דבריו והא [והרי] ריש לקיש קל וחומר אמר, וכיצד דוחים נימוק זה? ומשיבים: קל וחומר פריכא היא [שבור, רעוע הוא], שאין לו בסיס. משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך אותו] ולטעון כך: מה לסימנין — שנשתנה הגוף, ואפשר לומר שעכשיו היא נחשבת כאישיות אחרת ולכן היא יוצאת לחירות, תאמר במיתת אב — שכן לא נשתנה הגוף.

תָּנֵי חֲדָא: עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי לְעַצְמוֹ, וְעֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה לְעַצְמָהּ. וְתַנְיָא אִידָךְ: עֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה וּמְצִיאָתָהּ – לְאָבִיהָ, וְאֵין לְרַבָּהּ אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָה בִּלְבַד.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: ענק (הענקה) שנותנים לעבד עברי כשמשתחרר — לעצמו, וענק של אמה העבריה — לעצמה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ענק אמה העבריה ומציאתה שייכים לאביה, ואין לרבה (אדוניה) אלא שכר בטלה בלבד, כלומר, מה שיכול היה להשתכר מעבודתה בזמן שהגביהה את המציאה.

מַאי לָאו, הָא – דְּנָפְקָא בְּסִימָנִים, וְהָא – דְּנָפְקָא לָהּ בְּמִיתַת אָב?

מאי לאו [האם לא] ההבדל בין שתי הברייתות הוא הא — דנפקא [זו שמענקה לאביה היא זו שיוצאת] בסימנים, שכיון שהיא נערה ועודנה ברשות אביה לכמה דברים, לכן הוא המקבל את המענק, והא [וזו] שמענקה לעצמה היא זו דנפקא לה [שיוצאת] במיתת אב ומכיון שאין לה אב — המענק הוא לעצמה. וכדברי ריש לקיש, ובניגוד למסקנה שדחתה את דבריו!

לָא, אִידִי וְאִידִי דְּנָפְקָא לָהּ בְּסִימָנִין. וְלָא קַשְׁיָא; הָא – דְּאִיתֵיהּ לָאָב, הָא – דְּלֵיתֵיהּ לָאָב.

ודוחים: לא, אידי ואידי [זו וזו], שתי הברייתות, עוסקות באמה דנפקא [שיוצאת] לה בסימנין, ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא דאיתיה לאב [ברייתא זו היא במקרה שישנו האב] ואז הוא המקבל את המענק, הא דליתיה לאב [וברייתא זו במקרה שהאב איננו], שמת בינתיים לפני שהביאה סמנים ואז היא מקבלת את המענק.

בִּשְׁלָמָא עֶנֶק אָמָה הָעִבְרִיָּה לְעַצְמָהּ – לְמַעוּטֵי אַחִין, דְּתַנְיָא: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״, אוֹתָם לִבְנֵיכֶם – וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם. מִכָּאן שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת בִּתּוֹ לִבְנוֹ.

שואלים: בשלמא [נניח] מה שאמרנו ענק של אמה העבריה לעצמה — הרי זה בא למעוטי [למעט] אחין של האמה, שהם אינם מקבלים את המענק לאחר מיתת האב. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם״ (ויקרא כה, מו) מדייקים: אותם, את העבדים הגויים, אתם מורישים לבניכם, ולא את בנותיכם לבניכם. מכאן שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.

אֶלָּא עֶנֶק עֶבֶד עִבְרִי לְעַצְמוֹ פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְמַאן? אֲמַר רַב יוֹסֵף: יוֹ״ד קֶרֶת קָא חָזֵינָא הָכָא.

אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא [פשוט] שכן הוא! אלא למאן [למי יתנו אותו]? אמר רב יוסף: יו״ד קרת קא חזינא הכא [יו״ד קטנה שנעשתה עיר גדולה אני רואה כאן], כלומר, התנא לא היה צריך לשנות זאת, ואמר את הדברים משום גרר הלשון, ואין בהם כל חידוש.

אַבַּיֵי אֲמַר: הָכִי אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא מַנִּי – תּוּטָאי הוּא. דְּתַנְיָא, תּוּטָאי אוֹמֵר: ״לוֹ״ – וְלֹא לְבַעַל חוֹבוֹ.

אביי אמר, הכי [כך] אמר רב ששת: הא מני [זו הברייתא כשיטת מי היא] — כשיטת החכם תוטאי הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], תוטאי אומר: מה שנאמר ״העניק תעניק לו״ הכוונה — ולא לבעל חובו. שגם אם העבד חייב כסף — אין המענק עובר לבעל החוב.

גּוּפָא, אֵלּוּ מַעֲנִיקִים לָהֶם: הַיּוֹצֵא בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת אָדוֹן, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִין. אֲבָל בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגֵרְעוֹן כֶּסֶף – אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בּוֹרֵחַ – אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ, וְיוֹצֵא בְּגֵרְעוֹן כֶּסֶף – מַעֲנִיקִים לוֹ.

גופא [לגופה] של הלכה שהזכרנו. שנינו, אלו מעניקים להם עת שחרורם: עבד היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת אדון, ואמה העבריה היוצאת בסימנין. אבל הבורח מאדוניו ו כן היוצא בגרעון כסף — אין מעניקים לו. ר׳ מאיר אומר: בורח אין מעניקין לו, ויוצא בגרעון כסף — מעניקים לו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַרְבָּעָה מַעֲנִיקִים לָהֶם, שְׁלֹשָׁה בְּאִישׁ וּשְׁלֹשָׁה בְּאִשָּׁה, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר אַרְבָּעָה בְּאֶחָד מֵהֶן, לְפִי שֶׁאֵין סִימָנִין בְּאִישׁ וּרְצִיעָה בְּאִשָּׁה.

ר׳ שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם, שלשה באיש ושלשה באשה, ואי (ואין) אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן לפי שאין סימנין באיש ו אין רציעה באשה.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲנִיקִים אֶלָּא לְיוֹצֵא בְּשֵׁשׁ. מִנַּיִן לְרַבּוֹת יוֹצֵא בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן, וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בְּסִימָנִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּשַׁלְּחֶנּוּ״ ״וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ״.

ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? ומבארים: דתנו רבנן [ששנו חכמים]: יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש, מנין לרבות שמעניקים גם לזה שיוצא ביובל ובמיתת האדון, ואמה העבריה היוצאה בסימנין? תלמוד לומר: שכתוב פעמיים ״תשלחנו״ ״וכי תשלחנו״ (דברים טו, יג), שבאו לרבות שבכל אופן שמשחררים את העבד צריכים להעניק לו.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגֵרְעוֹן כֶּסֶף – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ״, מִי שֶׁשִּׁילּוּחוֹ מֵעִמְּךָ – יָצָא בּוֹרֵחַ וְיוֹצֵא בְּגֵרְעוֹן כֶּסֶף, שֶׁאֵין שִׁילּוּחוֹ מֵעִמְּךָ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בּוֹרֵחַ – אֵין מַעֲנִיקִין לוֹ, דְּאֵין שִׁילּוּחוֹ מֵעִמְּךָ, אֲבָל יוֹצֵא בְּגֵרְעוֹן כֶּסֶף, שֶׁשִּׁילּוּחוֹ מֵעִמְּךָ.

יכול שאני מרבה אף את ה בורח ויוצא בגרעון כסף — תלמוד לומר: ״וכי תשלחנו חפשי מעמך״ (שם) מי ששילוחו הוא מעמך, כלומר, מרצונך ולפי דעתך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך. ר׳ מאיר אומר: בורח אין מעניקין לו לפי שאין שילוחו מעמך אלא הוא מעצמו ברח, אבל יוצא בגרעון כסף ששילוחו מעמך שהדבר צריך להיעשות בהסכמת האדון המקבל את הכסף.

בּוֹרֵחַ הַשְׁלָמָה בָּעֵי, דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְבוֹרֵחַ שֶׁחַיָּיב לְהַשְׁלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד״.

ותוהים על עצם הענין: בורח, השלמה בעי [צריך], כלומר, צריך הוא להשלים את השנים שהיה מחוייב לעבוד. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין לבורח שחייב להשלים — תלמוד לומר: ״שש שנים יעבד״ (שמות כא, ב) ולא בפחות מזה, ואם ברח באמצע — חייב הוא להשלים עבודת שש שנים.