Kiddushin 19.a

חזור

קידושין

דף יט.

וְכִי מְשַׁיֵּיר בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה וּמְיַיעֵד – הָווּ קִידּוּשִׁין, הָכָא נַמִי לָא שְׁנָא.

וכי משייר [וכאשר משאיר] בה, בעבודה, שוה פרוטה ומייעד אותה — הוו [הריהם] קידושין, ונמצא שמקדש אותה בהלוואה (בחובתה לעבוד) שיש עליה משכון, הכא נמי [כאן גם כן] בכל מקרה כגון זה לא שנא [אינו שונה], שהלוואה שיש עליה משכון אפשר לקדש בה.

רש"י

וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושין אלמא הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן מדעתיה הוה והוה ליה כאומר לה קבלי קידושיך:

לאו לקידושין ניתנו ואינו מקדשה אלא ע״י גרעון שיש לו עליה דהוה מלוה שהרי היא חייבת לו או הם או שוויים והיא עצמה משכון:

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מִצְוַת יֵעוּד? אוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״ ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת לִי״, אֲפִילּוּ בְּסוֹף שֵׁשׁ, וַאֲפִילּוּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְנוֹהֵג בָּהּ מִנְהַג אִישׁוּת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּהּ מִנְהַג שִׁפְחוּת. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מצות יעוד? אומר לה בפני שנים ״הרי את מקודשת לי״, או ״הרי את מאורסת לי״ אפילו אמר לה כן בסוף שש השנים של עבודתה, ואפילו סמוך לשקיעת החמה של היום האחרון לעבודתה. ו לאחר שיעדה נוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה עוד מנהג שפחות. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: אם יש שהות ביום כדי לעשות (לעבוד) עמו עבודה בשווי שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — אינה מקודשת.

רש"י

אפילו בסוף שש ביום השלמתם:

מָשָׁל לָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי מֵעַכְשָׁיו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וּבָא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – שֶׁמְּקוּדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן. מָשָׁל לְמַאן?

משל לאומר לאשה ״התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום״ ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום — שמקודשת לראשון. ומבררים: משל זה למאן [לדעת מי] הוא נאמר?

רש"י

משל לאומר לאשה כלומר מכאן אתה למד לאומר לאשה כו׳:

מעכשיו ולאחר שלשים יום מקודשת לראשון דה״ק לה מעתה נתחלו אי בעינא בהו לאחר שלשים יום:

משל למאן מדברי מי אנו למידין:

תוספות

משל למאן פי׳ בקונטרס מדברי מי אנו למידין הא אם יש שהות ביום כו׳ אלמא השתא הוא דמתחלי קדושין בגרעון שיש לו עליה לרבנן מדברי חכמים אנו למידין דאמרי אפילו אין שהות ביום דקסברי לכך ניתנו מעות הראשונות דאי בעינן ליעודי יהיה ייעוד מעכשיו דאי לאו מההוא שעתא מתחלי במאי מיקדשה השתא ופריך פשיטא דמצינו למילף ומשני מהו דתימא הא לא אמר ליה לאב מעכשיו ותילף מיניה דאפי׳ לא פירש מעכשיו אלא הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום תהא מקודשת לראשון קמ״ל האי תנא דאמר אנו למידין המשל מדברי רבנן דאי אמר מעכשיו אין ואי לא לא וקשה דבכוליה גמרא המשל בא ללמד על הדבר כמו משל למה הדבר דומה ועוד איך נאמר דמייעוד נלמוד באשה שתהא מקודשת לראשון והא לא איירי רבנן כלל כשבא אחר וקידש בתוך ימי המכירה לכך פירש ר״י שהמשל בא ללמד ולומר דכי היכי דפשיט לן התם באומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשי׳ יום ובא וקידשה אחר בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון ה״ה גבי ייעוד שאם בא אחר וקדשה אחר המכירה קודם הייעוד דאינה מקודשת דמעות הראשונות לקידושין ניתנו והכי קאמר משל למאן על מי מלמד המשל אילימא לרבי יוסי בר׳ יהודה והאמר אם יש שהות ביום וכו׳ ואם כן לא דמי לאומר שהרי בעינן שיתן לה שום דבר בסוף אלא משל לרבנן המשל בא ללמד לנו על דברי רבנן שאם בא אחר וקידשה אחר המכירה קודם היעוד אינה מקודשת ופריך פשיטא דכיון שאמר לאשה כך הוא הדין ה״נ גבי ייעוד כך הוא לרבנן ומשני מהו דתימא הא לא אמר מעכשיו ואפילו לרבנן נמי תהא מקודשת לאחר שקדשה קודם הייעוד דלא דמי לאומר לאשה דהתם אמר לה מעכשיו קמ״ל דכיון דכל מכירה ע״מ לייעד כמאן דאמר לה מעכשיו דמי:

אִילֵימָא מָשָׁל לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה – הָא אִם יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו – לָא!

אילימא [אם תאמר] משל ל דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה — הא [הרי] אמר: אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו [לא] — לא!

רש"י

הא אם יש שהות ביום כו׳ אלמא השתא הוא דמתחלי קידושין בגרעון שיש לו עליה:

תוספות

משל לרבי יוסי ברבי יהודה פי׳ בקונטרס מדר״י ברבי יהודה אנו למידין משום דלא פירש מעכשיו אע״ג דהוי ליה לקדשה בהו לאחר זמן מיהו כי קדמו אחר הוו קידושין ה״נ לא שנא מהו דתימא הא לא א״ל בשעת מתן מעות ע״מ שתייעד לי לסוף שש ומשום הכי אמר רבי יוסי דמקודשת לשני אבל היכא דאמר התקדשי לי לאחר שלשים יום אימא אע״ג דלא אמר לה מעכשיו חיילא מהשתא ומקודשת לראשון אם ירצה בסוף שלשים קמ״ל דדמי להדדי דכיון דתלה הכתוב ייעוד במעות הללו לאחר זמן מעיקרא כי יהבינהו להכי יהבינהו שאם ירצה לייעד מייעד ואפ״ה כיון דלא אמר מעכשיו מקודשת לשני גם פי׳ זה לא נהירא שהרי בכולי גמרא המשל בא ללמד על הדבר ופירש רבינו יצחק מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר שלשים יום וכיון דלא פריש נימא דדעתיה שיחולו הקידושין מעכשיו דמהני טפי מה שלא הזכיר שלשים יום שהרי כל שעה ושעה בידו ליעדה כל זמן שירצה ואם קידשה אחר אינה מקודשת קא משמע לן כיון דלא אמר מעכשיו בהדיא מקודשת לשני:

אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: מָשָׁל לְרַבָּנַן. פְּשִׁיטָא!

נמצא שלדעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה אינה נחשבת כמקודשת על תנאי מתחילת קנייתה (״מעכשיו״) אלא רק מזמן שייעדה ומשום כך צריך שישאר זמן לעבודה שיש בה שווה פרוטה ובשווי זה הריהי מתקדשת. אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: משל זה הוא לרבנן [לדעת חכמים] האומרים שמזמן קנייתה הרי זה כאילו קידש מעכשיו על תנאי שבמשך שש שנים כשירצה האדון בה תהיה מקודשת למפרע. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, ואין צורך להסביר את הדבר!

רש"י

לרבנן מדברי חכמים אנו למידין דאמרי אפי׳ אין שהות דקסברי לכך ניתנו מעות הראשונות דאי בעינן לייעודי יהא יעוד מעכשיו דאי לאו מההיא שעתא מתחלי במאי מקדשה השתא:

פשיטא דמצינו למילף:

מַהוּ דְּתֵימָא: הָא לָא אֲמַר לֵיהּ ״מֵעַכְשָׁיו״. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הא [הרי] לא אמר ליה [לו] לאב בזמן הקניה שהיא מקודשת לו ״מעכשיו״, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשל שדווקא אם אמר ״מעכשיו״ מקודשת.

רש"י

מהו דתימא הא לא א״ל לאב האי אדון מעכשיו ותילף מיניה דאפי׳ לא פירש מעכשיו אלא הרי את מקודשת לי לאחר שלשים תהא מקודשת לראשון:

קמ״ל האי תנא דאמר למידין המשל מדברי רבנן דאי אמר מעכשיו אין אי לא לא:

תַּנְיָא אִידָךְ: הַמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְהָלַךְ וְקִידְּשָׁהּ לְאַחֵר – שִׂיחֵק בָּאָדוֹן, וּמְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם רָצָה לְיַיעֵד – מְיַיעֵד.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: המוכר את בתו, ו אחר כך הלך וקידשה לאחר — הרי זה שיחק באדון, שלמרות שמכרה לו הוא מוציא אותה מרשות האדון, ונמצא שמצחק בו. ומקודשת לשני, אלו דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה. וחכמים אומרים: אם רצה האדון לייעד — מייעד ובטלים קידושי השני.

מָשָׁל לָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וּבָא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – שֶׁמְּקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. מָשָׁל לְמַאן?

משל לאומר לאשה ״הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום״ (ולא אמר ״מעכשיו״) ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום ש היא מקודשת לשני, שהרי בתוך שלושים הימים הללו לא היתה מקודשת לראשון, וחלים קידושי השני. ושואלים: משל זה למאן [לדעת מי] הוא?

רש"י

משל לאומר כו׳ כלומר מכאן אתה למד לאומר לאשה כו׳:

משל למאן מדברי מי אנו למידים:

אִילֵימָא לְרַבָּנַן – הָאָמְרִי רַבָּנַן אִם רָצָה לְיַיעֵד מְיַיעֵד!

אילימא לרבנן [אם תאמר לדעת חכמים] האמרי רבנן [הרי אומרים חכמים] שאם רצה האדון לייעד מייעד ואין חלים קידושי שני!

רש"י

אֶלָּא אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: מָשָׁל לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. פְּשִׁיטָא!

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: משל זה הוא ל דעת ר׳ יוסי בר׳ יהודה. ושואלים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שכן הוא!

רש"י

לרבי יוסי בר׳ יהודה דמשום דלא פירש מעכשיו אע״ג דה״ל לקדושי בהו לאחר זמן כי קדמו אחר הוו קידושין ה״נ לא שנא:

פשיטא דמצינו למילף:

מַהוּ דְּתֵימָא: הָא לָא אֲמַר לָהּ ״לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: הא [הרי] לא אמר לה בשעת קנייה ״לאחר שלשים יום״ והרי זה כאילו קידשה מעכשיו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שתחילת הייעוד היא רק משעה שירצה לייעדה בפירוש ולא מזמן הקנייה.

רש"י

מהו דתימא הא לא אמר לה בשעת מתן מעות על מנת שתתייעד לי לאחר זמן ומשום הכי א״ר יוסי דמקודשת לשני אבל היכא דאמר התקדשי לי לאחר שלשים אע״ג דלא אמר מעכשיו חיילי השתא ומקודשת לראשון אם ירצה בסוף שלשים:

קמ״ל דדמו אהדדי דכיון דתלה הכתוב יעוד במעות הללו לאחר זמן מעיקרא כי יהבינהו להכי יהבינהו שאם ירצה לייעד מייעד ואפילו הכי כיון דלא אמר מעכשיו מקודשת לשני:

תַּנְיָא אִידָךְ: הַמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ וּפָסַק עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְיַיעֵד – נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם רָצָה לְיַיעֵד – מְיַיעֵד, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תְּנָאוֹ בָּטֵל.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: המוכר את בתו, ופסק (קבע, הסכים) עם הקונה על מנת שלא לייעד אותה — נתקיים התנאי, כלומר, מקיימים את התנאי כמות שהוא, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: אם רצה האדון לייעד אותה — מייעד, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, שהרי תנאי זה הוא נגד האמור בתורה שיש באמה דין ייעוד וכל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל.

וּלְרַבִּי מֵאִיר תְּנָאוֹ קַיָּים? וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁאֵין לָךְ עָלַי שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וּתְנָאוֹ בָּטֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן תְּנָאוֹ קַיָּים!

ושואלים: ו האם ל דעת ר׳ מאיר בכגון זה תנאו קיים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לאשה ״הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי (שאין אני מחוייב לך) בשאר (מזונות) כסות ועונה״ — הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: בדבר שבממון, כגון שאר וכסות — תנאו קיים. הרי שר׳ מאיר סבור שאינו יכול להתנות כלל על הכתוב בתורה!

רש"י

ולר״מ תנאו קיים בתמיה:

בדבר שבממון דניתן למחילה הוי תנאי קיים אבל עונה דצערא דגופא הוא לא איתיהיב למחילה:

תוספות

לרבי מאיר תנאו קיים וכו׳ מדרבנן אדרבנן לא קשיא דיעוד לא הוי דבר שבממון:

אֲמַר חִזְקִיָּה: שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא ״לְאָמָה״ – פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ מוֹכְרָהּ אֶלָּא לְאָמָה בִּלְבַד.

אמר חזקיה: שאני הכא [שונה כאן] שאמר קרא [הכתוב] והדגיש ״וכי ימכור איש את בתו לאמה״ (שמות כא, ז), לומר: פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד, ולא לשם נישואין. משמע שאין ייעוד האמה העבריה בגדר חובה מן התורה, אלא רק רשות, ולכן יכול לבטלם על ידי תנאי, ואין בכך משום מתנה על מה שכתוב בתורה.

וְרַבָּנַן, הַאי ״לְאָמָה״ מַאי עָבְדֵי לֵיהּ? הַאי מִיבָּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״לְאָמָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרָהּ לִפְסוּלִים.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [ביטוי זה] ״לאמה״ מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: האי מיבעי להו לכדתניא [כתוב זה צריכים הם לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר ״לאמה״ — הרי זה מלמד שמוכרה לפסולים כגון לממזר, שאסור לו לשאת אותה.

רש"י

מלמד שמוכרה לפסולים ממזר ונתין שאין רשאי לייעד ואינה נמכרת להם אלא לשפחות בלבד:

וַהֲלֹא דִּין הוּא: אִם מְקַדְּשָׁהּ לִפְסוּלִים – לֹא יִמְכְּרֶנָּה לִפְסוּלִים? מַה לִּמְקַדְּשָׁהּ לִפְסוּלִים – שֶׁכֵּן אָדָם מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה; יִמְכְּרֶנָּה לִפְסוּלִים – שֶׁאֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָמָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין.

ושואלים: ו לכאורה הלא דין הוא שמובן מן הסברה, ואין הדבר צריך לימוד מן הכתוב, שהרי אם אביה מקדשה לפסולים, שהלא קידושין לפסולים (כגון חייבי לאוין) תופסים, אף שאינם מותרים — וכי לא ימכרנה לפסולים? ומשיבים: יש צורך בלימוד מיוחד שכן מה למקדשה לפסולים — שכן אדם מקדש את בתו אפילו כשהיא נערה, וכי אפשר ללמוד מזה שגם ימכרנה לפסולים? — ש הרי אין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ונמצא שגדול כוח האב בקידושין, יותר מאשר במכירה. לכן תלמוד לומר מן הכתוב: ״לאמה״ — מלמד ש אכן יכול למוכרה לפסולין.

רש"י

אם מקדשה לפסולין דקידושין תופסין בחייבי לאוין:

לא ימכרנה לפסולין בתמיה:

מה למקדשה לפסולין כלומר מה לי לקנתר על מקדשה לפסולין הרי מצינו שהקידושין מסורין בידו לדבר גדול מזה שאפילו בשהביאה סימנין מקדשה כדילפינן לעיל (קידושין דף ד:) מויצאה חנם אין כסף:

ימכרנה לפסולין בתמיה והלא אין המכירה מסורה בידו כל כך שהרי אינו מוכרה כשהיא נערה כדדרשינן ק״ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר במסכת ערכין (דף כט:):

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ״ – שֶׁרָעָה בְּנִישּׂוּאֶיהָ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָמָה״? מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרָהּ

ר׳ אליעזר אומר: אם ללמד שמוכרה לפסולין אינו צריך — הרי כבר נאמר ״אם רעה בעיני אדניה אשר לו יעדה״ (שם כא, ח), לומר שרעה בנישואיה, שהנישואין האלה יש בהם איסור, ומכל מקום המכירה קיימת. אם כן מה תלמוד לומר ״לאמה״ — מלמד שמוכרה

רש"י

שרעה בנישואיה שאסורה לו מיהא תפסי ליה בה קדושין כדכתיב (שמות כא) אשר לא יעדה מכאן שמוכרה לפסולין: