אִי נַמִי ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״, תָּנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״.

אי נמי [או גם כן] ראיה שלקיחת שדה בכסף נקראת ״קנין״, מן הכתוב ״שדות בכסף יקנו״ (ירמיה לב, מד). ומשום שרצה לשנות דין קידושי אשה בכסף לכן תני [שנה] והשתמש בלשון ״האשה נקנית״.

וְנִיתְנֵי הָתָם ״הָאִישׁ קוֹנֶה״! מֵעִיקָּרָא תָּנֵי לִישָּׁנָא דְּאוֹרַיְיתָא, וּלְבַסּוֹף תָּנֵי לִישָּׁנָא דְּרַבָּנַן. וּמַאי לִישָּׁנָא דְּרַבָּנַן? דְּאָסַר לָהּ אַכּוּלֵּי עָלְמָא כְּהֶקְדֵּשׁ.

ושואלים: דבר זה מסביר מדוע במשנתנו נאמר ״האשה נקנית״, ואולם עדיין יש לשאול: וניתני התם [ונשנה גם שם] בפרק הבא ״האיש קונה״! ומסבירים: מעיקרא תני לישנא דאורייתא [בתחילה שנה במשנה לשון התורה] ובלשון תורה קנין נקרא ״לקיחה״, ולבסוף בפרק הבא תני לישנא דרבנן [שנה לשון חכמים], ומאי לישנא דרבנן [ומה טעמה של לשון זו של חכמים] שקוראים ללקיחת אשה ״קידושין״? — משום דאסר לה אכולי עלמא [שאוסר אותה בעלה בקידושיה על כל העולם] כהקדש, ולכן משתמשים בלשון ״קידושי״ אשה.

וְנִיתְנֵי הָכָא ״הָאִישׁ קוֹנֶה״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא ״וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ״, בְּדִידָהּ – תָּנָא נַמִי רֵישָׁא בְּדִידָהּ.

ושואלים שאלה נוספת על ההבדל בנוסח שתי המשניות: וניתני הכא [ונשנה גם כאן] כמו בפרק הבא ״האיש קונה״! ומדוע שנה ״האשה נקנית״ שהאשה היא נושא המשפט? ומשיבים: משום דקא בעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף המשנה] ״וקונה את עצמה״ שמדובר בדידה [בה], שהיא נושא המשפט, תנא נמי רישא בדידה [שנה גם תחילתה בה].

וְנִיתְנֵי ״הָאִישׁ קוֹנֶה וּמַקְנֶה״! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מִיתַת הַבַּעַל, דְּלָאו אִיהוּ קָא מַקְנֵי, מִן שְׁמַיָּא הוּא דְּמַקְנֵי לָהּ.

על כך שואלים: אם משום כך, אפשר היה לשנות הכל בצורה אחרת וניתני [וישנה] ״האיש קונה ומקנה״! ומשיבים: אי אפשר להשתמש בסוף המשנה בלשון ״מקנה״ משום דאיכא [שיש] בין הדרכים שבהן האשה נקנית גם מקרה של מיתת הבעל דלאו איהו קא מקני [שלא הוא מקנה] אלא מן שמיא [השמים] הוא דמקני [שמקנים] לה את עצמה, ולכן אין מקום לומר באופן כללי שהאיש מקנה מדעתו.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אִי תָּנָא ״קוֹנֶה״ – הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ בְּעַל כָּרְחָהּ, תָּנָא ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, דְּמִדַּעְתָּהּ – אִין, שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – לָא.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: אי תנא [אילו היה שונה] ״האיש קונה את האשה״, הוה אמינא [הייתי אומר] שיכול לקנותה אפילו בעל כרחה, כפי שמשמע בלשון ״קונה״ שהכל בא מצד הבעל, ואינו צריך לשאול את דעתה, לכן תנא [שנה] ״האשה נקנית״, ללמדנו שמדעתה — אין [כן], יכול הוא לקנותה לאשה, ואולם שלא מדעתה — לא.

וּמַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״שָׁלֹשׁ״? לִיתְנֵי ״שְׁלֹשָׁה״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי ״דֶּרֶךְ״; וְ״דֶרֶךְ״ לְשׁוֹן נְקֵבָה הוּא, דִּכְתִיב: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ״.

ועוד שאלה לגבי לשון המשנה: ומאי איריא דתני [ומה שייך, מדוע דווקא, שנה] ״שלש דרכים ", ליתני [שישנה] ״שלשה דרכים "! ומסבירים: משום דקא בעי למיתני [שרצה לשנות] ״דרך״ (״שלש דרכים״) ו״דרך״ לשון נקבה הוא, דכתיב [שנאמר]: ״והודעת להם את הדרך ילכו בה״ (שמות יח, כ).

וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב, נִיתְנֵי ״שֶׁבַע״! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי ״דֶּרֶךְ״, וְאַשְׁכַּחַן ״דֶּרֶךְ״ דְּאִיקְרִי לְשׁוֹן זָכָר, דִּכְתִיב: ״בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ״. אִי הָכִי קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, וְקַשְׁיָא נַמִי מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי!

ומקשים: ואלא הא דתניא [זו ששנינו] ״בשבעה דרכים בודקין את הזב״, ניתני [שישנה] ״שבע דרכים ״בלשון נקבה! ומשיבים: משום דקא בעי למיתני [שרצה לשנות שם] ״דרך״ ואשכחן [ומצאנו] בדרך דאיקרי [שהיא קרויה] לשון זכר, דכתיב [שנאמר]: ״בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך״ (דברים כח, ז). ושואלים: אי הכי קשו קראי אהדדי [אם כך קשים הכתובים זה על זה], שבמקום אחד ״דרך״ הוא לשון זכר ובמקום שני ״דרך״ היא לשון נקבה! ועוד: וקשיא נמי מתניתין אהדדי [וקשות גם כן המשניות זו על זו], שבאחת נקט ״דרך״ בלשון זכר ובשניה בלשון נקבה!

קְרָאֵי אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין. הָכָא דִּבְתוֹרָה קָאֵי, וְתוֹרָה אִיקְרֵי לְשׁוֹן נְקֵבָה, דִּכְתִיב: ״תּוֹרַת ה׳ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ״ – כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה. הָתָם דִּבְמִלְחָמָה קָאֵי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה – כָּתַב לָהּ בִּלְשׁוֹן זָכָר.

ומתרצים: קראי אהדדי לא קשיין [הכתובים זה על זה אינם קשים]: הכא [כאן] בפסוק ״הדרך ילכו בה״ שבתורה קאי [עומד, עוסק] הכתוב, שהרי ״דרך״ זו דרך התורה היא ותורה איקרי [נקראת] לשון נקבה דכתיב [שנאמר]: ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״ (תהלים יט, ח), לכך כתב לה [אותה], את המלה ״דרך״, בלשון נקבה. התם [שם] (״בדרך אחד יצאו אליך״) שבמלחמה קאי [הוא עומד, עוסק], ומכיון שדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה מתאימה לשון זכר ולכן כתב לה [אותה] את המלה ״דרך״ בלשון זכר.

מַתְנִיתִין אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין. הָכָא דִּלְגַבֵּי אִשָּׁה קָאֵי – קָתָנֵי לָהּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה; הָתָם דִּלְגַבֵּי אִישׁ קָאֵי, דְּדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לִיבָּדֵק וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִיבָּדֵק, דְּהָא אִשָּׁה נַמִי בְּאוֹנֶס מִיטַּמְּאָה – תָּנֵי לְשׁוֹן זָכָר.

וכן מתניתין אהדדי לא קשיין [המשניות אינן קשות זו על זו]; הכא [כאן] שלגבי אשה קאי [הוא עומד, עוסק] קתני לה [שנה אותה], את המלה ״דרך״, בלשון נקבה. התם [שם] בבדיקת הזב שלגבי איש קאי [הוא עומד, עוסק], ומדוע באיש דווקא — שכן דרכו של איש ליבדק לענין הזיבה, אם הזיבה אינה נובעת מסיבה אחרת, ואין דרכה של אשה ליבדק, דהא [שהרי] אשה, שלא כבאיש, נמי [גם כן] באונס מיטמאה, שגם אם יצא ממנה הדם מחמת כל אונס אחר ולא מחמת מחלה הריהי טמאה ואין איפוא מקום לבדיקה בה, ומשום שהוא עוסק באיש לכן תני [שנה] ״דרך״ בלשון זכר.

מַאי טַעֲמָא תָּנֵי ״שָׁלֹשׁ״? מִשּׁוּם ״דְּרָכִים״, נִיתְנֵי ״דְּבָרִים״, וְנִיתְנֵי ״שְׁלֹשָׁה״! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי בִּיאָה, וּבִיאָה אִיקְרֵי ״דֶּרֶךְ״, דִּכְתִיב: ״וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת״.

ושואלים שאלה נוספת על לשון המשנה: כפי שהסברנו מאי טעמא תני [מה טעם שנה] ״שלש״ בלשון נקבה — משום שרצה לשנות ״דרכים״, מדוע לא ניתני [ישנה] לשון ״דברים״ (״בשלושה דברים אשה נקנית״) וניתני [ושישנה] ״שלשה״ ולא ״שלוש״! ומשיבים: משום דקבעי למיתני [שרצה לשנות] אחר כך בין אלה גם ביאה, וביאה איקרי [נקראה] בכתוב ״דרך״, דכתיב [שכן נאמר]: ״ודרך גבר בעלמה כן דרך אשה מנאפת״ (משלי ל, יט–כ) לכן אמר ״דרכים״ ולא ״דברים״.

הָא תֵּינַח בִּיאָה, כֶּסֶף וּשְׁטָר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִשּׁוּם בִּיאָה.

ומקשים: הא תינח [זה נוח] לענין ביאה שנקראה ״דרך״, אבל כסף ושטר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי בהם אפשר היה לומר ״דברים״! ומשיבים: משום שהיה צורך להזכיר איתם ביאה הנקראת ״דרך״, לפיכך השתמש בכולם בלשון ״דרך״.

וְתָנֵי תַּרְתֵּי אַטּוּ חֲדָא? הָנָךְ נַמִי צוֹרֶךְ בִּיאָה נִינְהוּ.

ומקשים: ותני תרתי אטו חדא [וכי היה שונה שני דברים בגלל אחד]? וכיון שלשון ״דרך״ מתאימה רק למקרה אחד מתוך שלושה, מדוע לא אמר בלשון ״דברים״ מפני האחרים? ומשיבים: הנך נמי [אלה גם כן] צורך ביאה נינהו [הם] שהיא הצד המיוחד בקנין הנישואין, ולכן ראה ענין זה כעיקר.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״ וְלֹא כָּתַב ״כִּי תִּלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ״? מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה, וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל אִישׁ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵידָה. מִי חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵידָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵידָתוֹ.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ שמעון היא, וכפי דתניא [ששנינו בברייתא], ר׳ שמעון אומר: מפני מה אמרה תורה ״כי יקח איש אשה״ (דברים כב, יג) ולא כתב ״כי תלקח אשה לאיש״? — מפני שדרכו של איש לחזר על (לחפש אחר) אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש. וטעמו של דבר: משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי? הרי בעל אבידה מחזר על אבידתו ולא להיפך. וכיון שהאשה נבראה מצלעו של האדם ואבדה לו, כדרך העולם, ככל בעל אבידה, הוא המחפש את אבידתו. וכיון שכך — כל עיקרם של נישואין (בכל צורה) הוא ענין של ״דרך״, דרכו של עולם, ולכן, אף המשנה נקטה לשון זו.

וְהָא דִּתְנַן: בְּשִׁבְעָה דְּרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב, לִיתְנֵי ״דְּבָרִים״! הָתָם הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּדַרְכָּא דְּמֵיכְלָא יְתֵירָא לְאַתּוּיֵי לִידֵי זִיבָה, וְדַרְכָּא דְּמִישְׁתַּיָּא יְתֵירָא לְאַתּוּיֵי לִידֵי זִיבָה.

ושואלים: ו אולם הא דתנן [וזו ששנינו במשנה] ״בשבעה דרכים בודקין את הזב״ מדוע שונה כך? ליתני [שישנה] שם ״דברים״ ולא ״דרכים״! ומשיבים: התם הא קא משמע לן [שם דבר זה השמיע לנו]: דדרכא דמיכלא יתירא לאתויי [שדרכה של אכילה יתירה להביא] לידי זיבה ודרכא דמישתיא יתירא לאתויי [ודרכה של שתיה יתירה להביא] לידי זיבה ולכן מדבר על ״שבעה דרכים״, משום שהם הדרכים המובילות לזיבה.

וְהָא דִּתְנַן: אֶתְרוֹג שָׁוֶה לְאִילָן בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים, לִיתְנֵי ״דְּבָרִים״! מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן מַתְנֵי סֵיפָא ״וּלְיָרָק בְּדֶרֶךְ אֶחָד״. סֵיפָא נַמִי נִיתְנֵי ״דָּבָר״!

ו שואלים עוד: הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, ליתני [שישנה שם] ״שלושה דברים״! ומשיבים: משום דבעינן מתני סיפא [שרצה לשנות בסוף] שהאתרוג שווה לירק בדרך אחד, לכן שנה גם בתחילה לשון ״דרכים״ ולא דברים. ומקשים: סיפא נמי ניתני [בסוף גם כן שישנה] ״דבר״ ולא ״דרך״!