חזור
קידושין
דף כ:זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ.
אמר ליה [לו]: לאו אמרת התם [האם לא אמרת שם] בנמכר בגניבתו (לשלם מה שגנב) ״ו נמכר״ (שמות כב, ב) כוונתו — כולו ולא חציו, שאם שווה אלף וחייב בגניבתו חמש מאות אינו נמכר, הכי נמי [כך בנמכר לגוי גם כן] ״נגאל״ כוונתו כולו ולא חציו.
רש"י
זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות:
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם – הָא אַהַדְרֵיהּ קְרָא, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְהָלַךְ זֶה וְנַעֲשָׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, אֵימָא: לִידְחֵי אֶבֶן אַחַר הַנּוֹפֵל – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ״.
אמר אביי: אם תימצי לומר [מוצא אתה לומר] שנגאל לחצאין — משכחת לה לקולא ולחומרא [מוצא אתה בה צדדים להקל ולהחמיר]; כיצד? לקולא [להקל] יש בו צד זה: אם זבניה [קנה אותו] במאה, יהב ליה חמשין, פלגא דדמי [נתן לו הגואל חמישים, שהם חצי דמיו], ו אחר כך אשבח [והשביח] העבד וקם על מאתן [ועומד מחירו עכשיו על מאתיים]; אי אמרת [אם אומר אתה] שנגאל לחצאין, הרי שנגאל כבר חציו, ואם כן יהיב ליה [נותן לו] מאה שהם חצי דמיו ונפיק [ויוצא], ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאין נגאל לחצאין — יהיב ליה מאה וחמשין ונפיק [נותן לו מאה וחמישים ויוצא] שהרי מה ששילם לו קודם לא היה אלא כתשלום ראשון, ועכשיו מחירו מאתיים.
רש"י
הא אהדריה קרא לכל ישראל לרחם עליו:
לידחי אבן אחר הנופל אדחה אבן שלא תהא לו גאולה:
וְאֵימָא: ״גְּאוּלָּה תִּהְיֶה לּוֹ״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיטַּמַּע בֵּין הַנָּכְרִים, הָא לְעִנְיַן פִּדְיוֹן – נַחְמִיר עֲלֵיהּ, מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא!
ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] נתרבה כספו (עלה ערכו — דנים בו בכל מקרה ״מכסף מקנתו״ כלומר כערכו בזמן הקניה אפילו כשהוא נמוך יותר! ומשיבים: עוסקים אנו במקרה כגון שבתחילה אוקיר [התייקר] ונמכר במאתיים ו אחר כך זל [והוזל] מחירו למאה ו שוב אוקיר [התייקר] וחזר ערכו כמו שהיה בתחילה.
אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי; כְּתִיב: ״אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים״, וּכְתִיב: ״וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים״. וְכִי יֵשׁ שָׁנִים מְרוּבּוֹת וְיֵשׁ שָׁנִים מוּעָטוֹת? אֶלָּא: נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״; נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ – ״כְּפִי שָׁנָיו״.
וממשיכים לבאר כיצד משכחת לה לחומרא [מוצא אתה אותה להחמיר] אם זבניה במאתן [קנה אותו במאתיים] יהיב [נתן] הגואל מאה, פלגי דדמי [נתן הגואל מאה, שהם חצי דמיו], ואיכסף וקם [והתקלקל ירד ערכו של העבד ועמד] על מאה; אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא נגאל לחצאין — יהיב ליה חמשין ונפיק [נותן לו חמישים ויוצא], ואי אמרת [ואם אומר אתה] אין נגאל לחצאין לפיכך הנך [אותם] מאה שנתן לו פקדון נינהו גביה [הם אצלו] יהיב להו ניהליה ונפיק [נותן לו אותם בשעת פדיון ויוצא], ואינו צריך להוסיף שהרי עכשיו הוא שווה מאה.
רש"י
רבות בשנים משמע שיהא רבוי בשנים וכי אפשר להיותן מרובות על שש או מועטות:
אלא ה״ק אם יש רבוי בדמיו שנתרבה בתוך שנים הללו כגון שהשביח מכסף מקנתו חשוב כמשעת קנייה להקל:
נתמעט כספו בתוך שנים הללו חשוב אותו כפי דמי שניו של עכשיו:
וְאֵימָא, הָכִי קָאָמַר: הֵיכָא דַּעֲבַד תְּרֵי וּפַשׁ לֵיהּ אַרְבַּע – נֵיתִיב לֵיהּ אַרְבַּע ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״. עֲבַד אַרְבַּע וּפָשׁוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי – נֵיתִיב תַּרְתֵּי ״כְּפִי שָׁנָיו״?
שאלה אחרת בנושא דומה בעא מיניה [שאל אותו] רב הונא בר חיננא מרב ששת: המוכר בית בבתי ערי חומ ה שיכול בעליהם לפדותם מיד הקונה רק במשך השנה הראשונה למכירתם, האם נגאל לחצאין, או אינו נגאל לחצאין? ושאלה זו מבוססת על הספק בהבנת הכתוב: האם נאמר כי ״גאלתו״ ״גאלתו״ משדה אחוזה גמר [למד] בגזירה שווה, ונאמר: מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין — אף האי נמי [זה גם כן] אינו נגאל לחצאין,
רש"י
ניתיב ליה דמי ארבע שנים ולא איירי קרא לא בהשביח ולא בהכסיף:
תוספות
גאולתו גאולתו גמר נראה לר״ת דלאו ג״ש גמורה היא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דאי ג״ש גמורה היא א״כ מאי קאמר או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן הא כיון דהוי ג״ש בין לקולא בין לחומרא אית לן למילף דאין ג״ש למחצה וכן משמע לקמיה גבי בתי ערי חומה קאמר היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי ואי ג״ש היא אפילו היכא דלא גלי נמי:
אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״אִם עוֹד רַבּוֹת שָׁנִים״ ״אִם מְעַט נִשְׁאַר שָׁנִים״. מַאי ״בַּשָּׁנִים״? נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״; נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים – ״כְּפִי שָׁנָיו״. אֲמַר רַב יוֹסֵף: דָּרְשִׁינְהוּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְהָנֵי קְרָאֵי כְּסִינַי.
או דילמא [שמא] נאמר כך: היכא דגלי [במקום שגילה הכתוב במפורש שכך הדין] — גלי [גילה], שהרי כך כתוב בגואל שדה אחוזה: ״והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו״ (ויקרא כה, כו), כלומר, כל שוויו ולא חציו, היכא [ובמקום] שלא גלי — לא גלי [גילה], ויגאל לחצאין?
(סִימָן: עבד בית חצאין בית עבד קרובים.) בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנָכְרִי נִגְאָל לַחֲצָאִין אוֹ אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין?
אמר ליה [לו]: ממדרשו של (מן המדרש שדרש) ר׳ שמעון נשמע (נלמד) ש בבתי ערי חומה לוה וגואל, ו כן גואל לחצאין. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב במקדיש שדהו: ״ואם גאל יגאל״ (ויקרא כז, יט) — מלמד שלוה וגואל, וגואל לחצאין.
רש"י
לחצאין הגיע ידו לדמי חצי גרעונו יתנם וימעט חצי שניו מעליו:
או אין נגאל כלל אלא א״כ מצא כדי גאולתו:
״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר; מַה שְּׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין – אַף הַאי נַמִי אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין. אוֹ דִּילְמָא: לְקוּלָּא – אָמְרִינַן, לְחוּמְרָא – לָא אָמְרִינַן?
אמר ר׳ שמעון: מה טעם הלכה זו בתורה — לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת האחוזה לבעליה ביובל בלי שישלם, לפיכך הורע כחו של המוכר שאינו לוה וגואל אלא צריך שתשיג ידו מעצמו, ו אינו גואל לחצאין.
רש"י
שדה אחוזה כתיב בה ומצא כדי גאולתו ולא לחצאין והכא כתיב ישיב גאולתו ולא כתיב כדי:
או דילמא לקולא אמרינן דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמיה והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל והיכא דהוי חומרא אמרינן דאינו נגאל כדאמר קרא גבי השביח והכסיף דאזלינן לקולא:
אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמְרַתְּ הָתָם: נִמְכָּר – כּוּלּוֹ וְלֹא חֶצְיוֹ; הָכִי נַמִי – ״נִגְאָל״ – כּוּלּוֹ וְלֹא חֶצְיוֹ.
אבל מקדיש את שדהו שהורע כחו, ש כן אם הגיע יובל ולא נגאלה בינתיים, ומכרה הגיזבר לאחרים — יוצאה האחוזה ל היות רכוש כהנים ביובל ושוב אינה חוזרת לבעליה, יפה הכתוב כחו, ש גם לוה וגואל ו גם גואל לחצאין. הרי שכנגד חומרה שהחמירו בדין הקדש שאינו חוזר ביובל יש קולה כנגדה שלווה וגואל וגואל לחצאין.
רש"י
לאו אמרת לעיל (קידושין דף יח.) גניבו חמש מאות ושוה אלף לדברי הכל אינו נמכר אלמא ונמכר כולו ולא חציו משמע הכא נמי דכתיב (ויקרא כ״ה:מ״ט) או השיגה ידו ונגאל כולו ולא חציו משמע:
אֲמַר אַבַּיֵי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר נִגְאָל לַחֲצָאִין – מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ לְקוּלָּא וּלְחוּמְרָא; לְקוּלָּא: זַבְּנֵיהּ בְּמֵאָה, יָהַב לֵיהּ חַמְשִׁין, פַּלְגָּא דְּדָמֵי, וְאַשְׁבַּח וְקָם עַל מָאתָן. אִי אָמְרַתְּ נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ מֵאָה וְנָפֵיק. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁין וְנָפֵיק.
ואם כן לפי סברה זו הא י [זה] המוכר בית בבתי ערי חומה נמי [גם כן] הואיל והורע כחו, שאם מלאה לו שנה תמימה ולא נגאלה נחלט (נשאר לצמיתות) הבית לקונה — לכן יפה כחו מצד אחר שלוה וגואל, ו גם גואל לחצאין.
רש"י
משכחת לה לקולא דהויא לה הגאולה קולא גביה לטובתו ומשכחת לה לרעתו:
זבניה במאה קנאו במנה ויהיב ליה האי עבד בתר הכי חמשים בגאולת חציו אי אמרת הויא גאולה כי אייקר תו לא ברשות דמריה אייקר אלא פלגיה ואם בא עכשיו לגמור פדיונו יהיב ליה מאה ונפיק:
או אין נגאל כלל אלא א״כ מצא כדי גאולתו:
ואי אמרת אינו נגאל אייקר כוליה ברשות דמריה ויהיב ליה מאה וחמשין:
וְהָאָמְרַתְּ: נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״! כְּגוֹן דְּאוֹקִיר וְזָל וְאוֹקִיר.
איתיביה [היקשה לו] רבא בר חיננא ממה ששנינו בברייתא: נאמר במקדיש שדהו ״אם גאל יגאל״ (שם) — מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין.
רש"י
והא אמרת נתרבה כו׳ דהיכא דנשבח אין מחשבים לו אלא כשעת מקנתו:
דאייקר וזל ואייקר שקנהו במאתים והוזל ועמד על מנה וחשיב ליה כפי שניו ונתן לו חמשים ולא הספיק לגמור פדיונו עד שהוקר ועמד על מאתים:
תוספות
איתיביה פי׳ מסיפא דקתני מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין ואם תאמר מאי פריך לרבי שמעון דילמא הך ברייתא אתיא כוותיה דרבי שמעון והא דקאמר לעיל גבי בתי ערי חומה שלוה וגואל וגואל לחצאין היינו בתר דרבי לן קרא במקדיש אם גאל יגאל אבל הך ברייתא דקאמר דאינו לוה וגואל וגואל לחצאין מיירי אם לא נכתב אם גאל יגאל דה״נ קאמר לעיל שיכול וי״ל דמשמע ליה כל שיטת הברייתא אף לפי האמת לבתר דכתיב נמי אם גאל יגאל דאי לאו הכי אמאי נקט כל שיטה זו שאינה קיימת הוה מצי למינקט ק״ו מע״ע מה ע״ע שיפה כחו שיוצא ביובל אפ״ה אינו לוה וגואל וגואל לחצאין כדבסמוך מקדיש שהורע כחו אם הגיע יובל אינה נגאלת ומתחלקת לכהנים אינו דין שאין לוה וגואל וגואל לחצאין ועל ק״ו זה ליכא למיפרך מידי אלא פשיטא דהאי יוכיח מיירי אף לפי האמת בתר דכתב אם גאל יגאל וא״ת מ״מ אמאי לא נקט האי ק״ו מע״ע כיון דליכא למיפרך מידי עילויה וי״ל דשדה משדה עדיפא ליה למילף:
מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ לְחוּמְרָא: זַבְּנֵיהּ בְּמָאתָן, יָהֵיב מֵאָה, פַּלְגֵּי דְּדָמֵי, וְאִיכְסַף וְקָם עַל מֵאָה. אִי אָמְרַתְּ נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ חַמְשִׁין וְנָפֵיק. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין נִגְאָל לַחֲצָאִין – הָנָךְ מֵאָה פִּקָּדוֹן נִינְהוּ גַבֵּיהּ, יָהֵיב לְהוּ נִיהֲלֵיהּ וְנָפֵיק.
שיכול היית לומר: והלא דין הוא אפשר ללמוד מסברה להיפך: ומה מוכר שדה אחוזה שיפה כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעליה ביובל — ובכל זאת הורע כחו שאין לוה וגואל ו אין גואל לחצאין, מקדיש שדה שהורע כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל — אינו דין שהורע כחו שאין לוה וגואל ו אין גואל לחצאין?
רש"י
ה״ג במסקנא ואי אמרת אינו נגאל לחצאין הני מאה פקדון נינהו גביה יהיב ליה ניהליה ונפיק ול״ג והא אמרת נתמעט כספו כו׳. ואי אמרת אינו נגאל לחצאין לא קנאן האדון בתורת גאולה ועכשיו שהכסיף הוא עומד כוליה לפדותו והנך זוזי הוו פקדון גביה ויהיב להו ניהליה ונפיק:
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, נִגְאָל לַחֲצָאִין אוֹ אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין? ״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר; מַה שְּׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינָהּ נִגְאֶלֶת לַחֲצָאִין – אַף הַאי נַמִי אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין,
ודוחים: מה למוכר שדה אחוזה שכן הורע כחו ליגאל מיד, שאינו יכול לגאול מיד אלא צריך להמתין לפחות שנתיים, תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל מיד, שאם יש לו כסף והוא רוצה לגאול — יכול לגאול מיד, ואם כן, אין פה קל וחומר.
רש"י
המוכר בית בעיר חומה שהוא נגאל עד שנה ולא יותר:
נגאל לחצאין אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה או לא:
שדה אחוזה כתיב בה ומצא כדי גאולתו ולא לחצאין והכא כתיב ישיב גאולתו ולא כתיב כדי:
גאולתו ימים תהיה גאולתו:
אוֹ דִּילְמָא: הֵיכָא דְּגַלֵּי – גַּלֵּי, הֵיכָא דְּלָא גַּלֵּי – לָא גַּלֵּי?
ודוחים: מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, שיפה כחו שיכול ליגאל מיד ובכל זאת אין לוה וגואל ו אין גואל לחצאין. ועל כל פנים מדברי ברייתא מובן להיפך: שמוכר בית בבתי ערי חומה אין גואל לחצאין! השיב רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה]
רש"י
היכא דגלי בכדי גאולתו למימרא דכולה גאולה בעינן גלי:
והיכא דלא כתיב בה כדי לא מייתינן ליה:
אֲמַר לֵיהּ: מִמִּדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמַע שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. דְּתַנְיָא: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.
זה הנמכר לעבודה זרה עצמה שצריך למכור את עצמו להיות שמש לעבודה זרה. ומדברי ברייתא זו יכולים ללמוד שאין אדם מוכר את עצמו לעבד אלא מפני שחטאיו גרמו לו, ושמא צריך להחמיר עליו לענין פדיון, שלא ייפדה בקלות.
רש"י
שלוה אם אין לו לוה מאחרים וגואל מה שאין כן מוכר בשדה אחוזה דבעינן והשיגה ידו (ויקרא כ״ה:כ״ו) משמע נמי שגואל לחצאין:
ואם גאל יגאל במקדיש שדה אחוזה:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל, הוּרַע כֹּחוֹ – שֶׁאֵינוֹ לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.
אמר ליה [לו] אביי: התם, הא אהדריה קרא [שם, הרי החזירו הכתוב] כלומר, שמן המקרא רואים שבכל זאת דואגים לו לזה שנמכר לגוי להחזירו לישראל, דתני דבי [ששנויה ברייתא מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: הואיל והלך זה שמכר את עצמו לעבד ונעשה כומר לעבודה זרה, אימא [אמור]: לידחי [נדחה, נזרוק] אבן אחר הנופל, כלומר, כיון שהגיע לידי כך — לא נדאג לו יותר ונפקירנו — תלמוד לומר: ״אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו״ (ויקרא כה, מח).
רש"י
לפי שמצינו כו׳ ר״ש דריש טעמא דקרא בכל דוכתא (ב״מ דף קטו.) והכא נמי יהיב טעמא לקרא ואשמעינן דהקפידה תורה לחזור שלא תפקע אחוזה מיורשים לפי שיפה כח מוכר שאין נחלתו נפקעת שהרי חוזרת לו ביובל לפיכך לא חש ליפות כחו ללוות ולגאול לחצאין אבל מקדיש לפי שהורע כחו להפסיד נחלתו ביובל כדכתיב (ויקרא כ״ז:כ״א) והיה השדה בצאתו ביובל קדש וגו׳ ומתחלק לכהנים ייפה הכתוב כחו בתחלת פדיונו ללוות ולגאול לחצאין ומהכא אית לן למיגמר נמי מוכר בית בבתי ערי חומה דלוה וגואל וגואל לחצאין שהרי הורע כחו ליחלט בסוף שנה ולא יצא ביובל:
מַקְדִּישׁ, שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, יִפָּה כֹּחוֹ שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.
ועדיין ממשיכים להקשות: ואימא [ואמור] כך: ״גאלה תהיה לו״ דווקא במקרה זה כי היכי [כדי] שלא ליטמע [ייטמע ויאבד] בין הגוים, הא [הרי] לענין פדיון ויציאה לחפשי נחמיר עליה [עליו] מ דברי ר׳ יוסי בר׳ חנינא שנמכר לעבד בגלל העבירות שעבר עליהן!
הַאי מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה נַמִי, הוֹאִיל וְהוּרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם מָלְאָה לוֹ שָׁנָה תְּמִימָה וְלֹא נִגְאֲלָה נֶחְלַט – יִפָּה כֹּחוֹ שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.
אמר רב נחמן בר יצחק: תרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו] בפדיונו של הנמכר לגוי: כתיב [נאמר] ״אם עוד רבות בשנים... מכסף מקנתו״ (שם נא), וכתיב [ונאמר] ״ואם מעט נשאר בשנים... כפי שניו״ (שם נב). ויש לשאול: וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות? והרי אינו עובד יותר משש שנים! אלא כך הכוונה: אם נתרבה כספו שמחירו עלה במשך השנים — פודים אותו לפי ״מכסף מקנתו״ שהיה מועט, ואם נתמעט כספו, שירד ערכו במשך השנים — דנים בו ״כפי שניו״ ולא לפי מחירו הגבוה הקודם.
אֵיתִיבֵיהּ: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.
ושואלים: ואימא הכי קאמר [ואמור שכך אמר]: היכא [במקום] שעבד תרי [במקום שעבד שתי שנים] ופש ליה [ונשארו לו] עוד ארבע (״עוד רבות בשנים״) — ניתיב ליה [ישיב לו] לאדון דמי ארבע שנים שחייב לו ״מכסף מקנתו״, ואם עבד ארבע שנים ופשו ליה תרתי [ונשארו לו שתים] (״מעט נשאר בשנים״) ניתיב תרתי [ישיב דמי שתי שנים] ״כפי שניו״?
רש"י
איתיביה דקתני סיפא מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שאין לוה וגואל וכו׳:
תוספות
עבד ד׳ ופשו ליה תרתי ניתיב ליה תרתי כפי שניו פירש בקונטרס לא איירי קרא לא בהשביח ולא בהכסיף וקשה דא״כ אמאי שני קרא בלישניה נכתוב אידי ואידי מכסף מקנתו או כפי שניו ואומר ה״ר ברוך דה״פ אם עוד רבות בשנים דעבד תרתי ופשו ליה ארבע ליתיב ליה ארבע מכסף מקנתו בין הכסיף ובין השביח משום שהוא סמוך לזמן כניסה טפי מזמן יציאה ואם מעט נשאר בשנים דעבד ארבע ופש תרתי ניתיב ליה כפי שניו שהוא שוה עתה והוא סמוך לזמן יציאה בין הכסיף ובין השביח:
שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא. וּמַה מּוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה, שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל – הוּרַע כֹּחוֹ שֶׁאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין, מַקְדִּישׁ, שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּרַע כֹּחוֹ, שֶׁאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין?
ודוחים: אם כן נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] ״אם עוד רבות שנים״, וכן ״אם מעט נשאר שנים״, מאי [מה] משמעות השינוי בלשון ״בשנים״ — לומר שאם נתרבה כספו ב משך השנים — דנים בו ״מכסף מקנתו״, ואם נתמעט כספו ב משך השנים — דנים בו ״כפי שניו״. אמר רב יוסף כששמע את הדברים: דרשינהו [דרש אותם] רב נחמן בר יצחק להני קראי [לכתובים אלה] כסיני שנראה שכיוון לאמיתה של תורה כפי שניתנה מהר סיני, שכל אחד מהדברים מתיישב יפה.
מַה לְּמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה – שֶׁכֵּן הוּרַע כֹּחוֹ לִיגְאֹל מִיָּד, תֹּאמַר בְּמַקְדִּישׁ – שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ לִיגְאֹל מִיָּד.
(סימן לבעיות הבאות: עבד, בית, חצאין, בית עבד, קרובים). בעא מיניה [שאל אותו] רב הונא בר חיננא מרב ששת: עבד עברי הנמכר לגוי, האם נגאל לחצאין, או אינו נגאל לחצאין? כלומר, האם אפשר לשלם רק חלק ממחירו ולהפחית משנות עבודתו, או לא?
רש"י
מוכר שדה אחוזה הורע כחו ליגאל מיד עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח כדכתיב (שם כה) במספר שני תבואות ימכר לך אין מכירה פחותה משתי שנים מעת לעת ואח״כ גואל בגרעון כסף כדכתיב (שם) לפי רוב השנים וחשב את שני ממכרו וגו׳ כמה שנים הם משלקחה עד היובל שהיה עתיד להחזיר לבעלים עשרים שנה ודמיה עשרים מנה הרי שקניית תבואות כל שנה במנה וכן יגרע לכל שנה שאכלה לפי גאולתו:
מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה יוֹכִיחַ, שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ לִיגְאֹל מִיָּד – וְאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין! לָא קַשְׁיָא.
וצדדי השאלה: האם ״גאלתו״ ״גאלתו״ משדה אחוזה גמר [למד] בגזירה שווה, ונאמר כך: מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין אלא או משלם הכל או שאינו גואל כלל — אף האי נמי [זה העבד גם כן] אינו נגאל לחצאין. או דילמא [שמא] לקולא אמרינן [להקל אנו אומרים] שאינו נגאל לחצאין, לחומרא לא אמרינן [להחמיר אין אנו אומרים] שאינו נגאל?