הַהוּא לְקוֹבְעוֹ חוֹבָה, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

ההוא [אותו] פסוק בא לקובעו חובה לגאול אותו, ואפילו ל דעת ר׳ יהושע שאין חובת גאולה בקרקעות, הרי במקרה זה חובה על הקרובים לגאול כדי שלא יטמע בין הגויים.

תָּא שְׁמַע מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״ ״יִגְאָלֶנּוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים? לְרַבּוֹת כָּל הַגְּאוּלּוֹת שֶׁנִּגְאָלוֹת כַּסֵּדֶר הַזֶּה. מַאי לָאו בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְעֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל? לָא, בָּתֵּי חֲצֵרִים וּשְׂדֵה אֲחוּזָּה. בָּתֵּי חֲצֵרִים בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ ״עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְקָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מה תלמוד לומר ״יגאלנו״ ״יגאלנו ״יגאלנו״ שלש פעמים — לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה. מאי לאו [האם אין] הכוונה בריבוי זה לבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל שנגאלים בקרובים? ודוחים: לא, הכוונה היא לבתי חצרים ושדה אחוזה. ותוהים: בתי חצרים בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] ״על שדה הארץ יחשב״! אמר רב נחמן בר יצחק: ל למד שלענין מצוה זו קרוב קרוב קודם, שכל הקרוב יותר קודם למצוה זו. וזהו המקום שבו אמר רב נחמן בר יצחק את דבריו אלה.

״וְהַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה״. דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ״ וגו׳.

וחוזרים שוב לפירושה של המשנה. שנינו שהעבד הנרצע נקנה ברציעה. ומקור הדבר — דכתיב [שנאמר] ״ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם

״וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן״. דִּכְתִיב: ״וַעֲבָדוֹ״ – וְלֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. ״לְעֹלָם״ – לְעוֹלָמוֹ שֶׁל יוֹבֵל.

"(שמות כא, ו). עוד שנינו שקונה הנרצע את עצמו ביובל ובמיתת האדון ומקור הדבר — דכתיב [שנאמר] ״ועבדו״ ואנחנו מדייקים מלשון הכתוב שהוא עובד רק את האדון, ולא את הבן ולא את הבת. ומה שנאמר שם ״לעלם״ הכוונה היא לעולמו של יובל, שאין הכוונה לעולם = לנצח, אלא למסגרת זו של עולם, הכוללת את שנות היובל בלבד.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״מַרְצֵעַ״. אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל וְהַסִּירָא וְהַמַּחַט וְהַמַּקְדֵּחַ וְהַמַּכְתֵּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״ – לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר שֶׁנִּקָּח בְּיָד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״מרצע״, אין לי שיכול לנקב את אזנו של העבד הנרצע אלא במרצע בלבד, מנין לרבות גם את הסול (עץ מחודד) והסירא (הקוץ) והמחט, והמקדח, והמכתב שחורטים בו על שעווה, שאפשר לרצוע גם בהם — תלמוד לומר: ״ולקחת את המרצע״ (דברים טו, יז), לרבות כל דבר שנקח (שנלקח) ביד, אלו דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה.

רַבִּי אוֹמֵר: מַה מַּרְצֵעַ מְיוּחָד – שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כָּל – שֶׁל מַתֶּכֶת. דָּבָר אַחֵר ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא הַמַּרְצֵעַ הַגָּדוֹל.

רבי אומר: אין לרבות את כל הכלים הללו, אלא רק חלק מהם, שכן מה מרצע מיוחד בכך שהוא של מתכת — אף כל כלי שהוא של מתכת, להוציא דברים שאינם של מתכת, שבהם אין לרצוע את אזנו. דבר אחר: מה שנאמר ״ולקחת את המרצע״ הרי זה להביא (לרבות) את המרצע הגדול שאפשר לרצוע בו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִים אֵין רוֹצְעִים אֶלָּא בְּמֵילְתָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם. וְאִם תֹּאמַר בְּמֵילְתָא הֵם רוֹצְעִים – הֵיאָךְ עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן יֵעָשֶׂה בַּעַל מוּם? הָא אֵין נִרְצָע אֶלָּא בְּגוֹבַהּ שֶׁל אֹזֶן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?

אמר ר׳ אלעזר: יודן בריבי (ר׳ יהודה הגדול) כך היה דורש: כשהן רוצעים אין רוצעים אלא במילתא, בחלק הרך של האוזן. וחכמים אומרים: אין הרציעה בחלק זה, שכן הדין הוא שאין עבד עברי כהן נרצע כלל, מפני שנעשה ברציעה בעל מום ונפסל בכך לעבודה במקדש, ואם תאמר כי במילתא, בחלק הרך של האוזן הם רוצעים — היאך עבד עברי כהן יעשה ברציעתו בעל מום? והרי פצע בחלק הרך של האוזן איננו נחשב למום. הא [הרי] אתה למד מכאן שאין נרצע אלא בגובה של אזן, בחלק הסחוס שבה. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון חלוקים] רבי ור׳ יוסי בר׳ יהודה?

דְּרַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. ״וְלָקַחְתָּ״ – כְּלָל; ״מַרְצֵעַ״ – פְּרָט; ״בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כָּל – שֶׁל מַתֶּכֶת.

ומשיבים: שרבי דריש [דורש] את התורה בשיטת כללי ופרטי [כללים ופרטים] וכאן כך הוא לומד: ״ולקחת״ — הרי זה כלל לכל דבר שאפשר לרצוע בו, ״מרצע״ — הרי זה פרט, ״באזנו ובדלת״ — חזר וכלל, ולפי שיטת כלל ופרט וכלל — אי אתה דן ומוסיף דברים נוספים אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש מרצע, שהוא של מתכת — אף כל דבר שרוצעים בו יהיה של מתכת.

רַבִּי יוֹסֵי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי; ״וְלָקַחְתָּ״ – רִיבָּה; ״מַרְצֵעַ״ – מִיעֵט; ״בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל.

ואילו ר׳ יוסי דריש [דורש] את התורה בשיטת ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], וכך היא דרך דרשתו כאן: ״ולקחת״ — הרי ריבה כל דבר הנלקח ביד, ״מרצע״ — מיעט, ״באזנו ובדלת״ — חזר וריבה, ולפי שיטת ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל חוץ מדבר אחד, ולענייננו כאן

מַאי רַבֵּי? רַבֵּי כָּל מִילֵּי. מַאי מִיעֵט? מִיעֵט סַם.

מאי רבי [מה ריבה] — רבי [ריבה] כל מילי [הדברים] הנוקבים אוזן, מאי [מה] מיעט רק את הדבר הרחוק ביותר ממרצע — שהוא סם, שאין דין רציעה על ידי סם העושה נקב.

אָמַר מָר: ״הַמַּרְצֵעַ״ – לְהָבִיא מַרְצֵעַ הַגָּדוֹל. מַאי מַשְׁמַע? כְּדַאֲמַר רָבָא ״הַיָּרֵךְ״ – הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ. הָכָא נַמִי – ״הַמַּרְצֵעַ״ – מְיוּחָד שֶׁבַּמַּרְצְעִין.

אמר מר [החכם] בברייתא: ״המרצע״ — להביא מרצע הגדול. ושואלים: מאי משמע [מה משמעות הדברים] כיצד מובן מכאן שמדובר במרצע גדול? ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רבא שפירוש הכתוב ״גיד הנשה אשר על כף הירך״ (בראשית לב, לב) כוונתו המיומנת שבירך, שה״א הידיעה באה ללמד שמדובר פה בדבר בולט וניכר, הכא נמי [כאן גם כן] ״המרצע״ כוונתו למיוחד שבמרצעין.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוּדָן בְּרִיבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִין אֵין רוֹצְעִין אֶלָּא בְּמֵילְתָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם. וְיֵעָשֶׂה בַּעַל מוּם! אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: אָמַר קְרָא: ״וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ״ – לְמוּחְזַק שֶׁבְּמִשְׁפַּחְתּוֹ.

ועוד שנינו בברייתא: אמר ר׳ אלעזר, יודן בריבי היה דורש: כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילתא, וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום. ושואלים: ומדוע באמת לא יירצע ויעשה בעל מום וייפסל! אמר רבה בר רב שילא: אמר קרא [הכתוב]: ״ושב אל משפחתו״ (ויקרא כה, מא) כוונתו למוחזק שבמשפחתו, שחוזר לכל הדברים שמשפחתו החזיקה בהם קודם. ואם בזמן עבדותו נעשה הכהן בעל מום, נמצא שכאשר הוא משתחרר אינו י כול לחזור למשפחתו ולחזקת עבודתו במקדש כפי שהיה קודם.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן מַהוּ שֶׁיִּמְסוֹר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית? חִידּוּשׁ הוּא, לָא שְׁנָא כֹּהֲנִים וְלָא שְׁנָא יִשְׂרָאֵל,

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: עבד עברי כהן, מהו שימסור לו רבו (אדוניו) שפחה כנענית? וצדדי השאלה: האם נאמר כי עצם העובדה שעבד עברי מותר בשפחה כנענית חידוש הוא שחידשה תורה בענין זה להתיר שפחה לאדם מישראל, וכיון שהוא חידוש לא שנא [אינו שונה] דינם של כהנים ולא שנא [ואינו שונה] דינם של ישראל זה מזה שכולם מותרים,

אוֹ דִּילְמָא שָׁאנֵי כֹּהֲנִים, הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת? רַב אֲמַר: מוּתָּר. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אָסוּר.

או דילמא [שמא] נאמר: שאני [שונים] כהנים מישראל הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות משאר ישראל, ולכן יש לאסור גם כאן שפחה לכהן, למרות שלישראל היא מותרת. בתשובתה של שאלה זו נחלקו אמוראים, רב אמר: מותר עבד עברי כהן בשפחה כנענית, ושמואל אמר: אסור.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב עָנָן: כִּי הָוֵיתוּ בֵּי מָר שְׁמוּאֵל בְּאִיסְקוּמַדְרִי אִיטַּלְלִיתוּ?! מַאי טַעֲמָא לָא תֵּימְרוּ לֵיהּ מֵהָא: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּעַל מוּם.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ענן: כי הויתו בי [כאשר הייתם בביתו] של מר שמואל ולמדתם אצלו, באיסקומדרי איטלליתו [בכלבלבים שיחקתם]? כלומר, וכי לא למדתם ברצינות? מאי טעמא לא תימרו ליה מהא [מדוע אין אתם אומרים לו ראיה מכאן] שכן שנינו, וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום.

וְאִם תֹּאמַר: אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית – תֵּיפּוֹק לִי דְּבָעֵינָא ״אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי״ וְלֵיכָּא. תּוּ לָא מִידֵי.

ואם תאמר שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית — אם כן לא שייך בכלל שעבד כהן יירצע, כי תיפוק לי [תצא לו] הלכה זו שאינו נרצע מטעם אחר — דבעינא [שצריך] שיתקיים בו ״אהבתי את אדני את אשתי השפחה ואת בני״ (שמות כא, ה) וליכא [ואין] הדבר יכול להתקיים בכהן אם אין אדוניו מוסר לו שפחה כנענית, תו לא מידי [ואין עוד דבר] לענות על הוכחה זו. ואף מן הטעם שנתנו חכמים מוכח שאף לעבד שהוא כהן נותנים שפחה כנענית.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: כֹּהֵן מַהוּ בִּיפַת תּוֹאַר? חִידּוּשׁ הוּא, לָא שְׁנָא כֹּהֵן וְלָא שְׁנָא יִשְׂרָאֵל, אוֹ דִּילְמָא: שָׁאנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן מִצְוֹת יְתֵרוֹת? רַב אֲמַר: מוּתָּר. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אָסוּר.

בדומה לכך איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: כהן שיצא למלחמה, מהו שיהא מותר ב ביאת אשת יפת תואר? האם נאמר כי היתר זה ביפת תואר — חידוש הוא שחידשה תורה לבוא על הגויה, ולכן לא שנא [אינו שונה] דינו של כהן ולא שנא [ואינו שונה] דינו של ישראל זה מזה, והכל מותרים, או דילמא [שמא] שאני [שונים] כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? בתשובתה של שאלה זו נחלקו אמוראים, רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור.

בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא – לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי, דְּלֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע.

ומעירים: בביאה ראשונה שבא היוצא למלחמה על יפת התואר דכולי עלמא לא פליגי דשרי [שהכל אינם חלוקים שמותר], שהרי לא דברה תורה כשהתירה לבוא על יפת תואר אלא כנגד יצר הרע שלא יבוא עליה באיסור, ולענין זה בודאי שיצרו של כהן תוקפו כמו לישראל.

כִּי פְּלִיגִי – בְּבִיאָה שְׁנִיָּה. רַב אֲמַר: מוּתָּר. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אָסוּר. רַב אֲמַר: מוּתָּר, הוֹאִיל וְאִישְׁתָּרְיָא – אִישְׁתְּרֵי. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אָסוּר, דְּהָא הָוְיָא לָהּ גִּיּוֹרֶת, וְגִיּוֹרֶת לְכֹהֵן לָא חַזְיָא.

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה בביאה שניה, האם יהא מותר לכהן להביאה לביתו לגיירה ולשאתה לאשה; רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור. וטעמיהם: רב אמר: מותר, הואיל ואישתריא [והותרה לו] בפעם הראשונה — כבר אישתרי [הותרה] לגמרי. ושמואל אמר: אסור, דהא הויא לה [שהרי היא] על כל פנים גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא [אינה ראויה].

אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִירָא, דְּהָוְיָא לָהּ גִּיּוֹרֶת. כִּי פְּלִיגִי – בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה. רַב אֲמַר: מוּתָּר, דְּהָא לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אָסוּר, כָּל הֵיכָא דְּקָרֵינָא בֵּיהּ ״וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ – קָרֵינָא בֵּיהּ ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״; כָּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ״ – לָא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את מחלוקתם בדרך אחרת: בביאה שניה — כולי עלמא לא פליגי דאסירא [הכל אינם חלוקים שהיא אסורה] מהטעם דהויא לה [שהרי היא] גיורת ואסורה לכהן. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בביאה ראשונה. רב אמר: מותר, דהא [שהרי] לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ושמואל אמר: אסור, שכן כל היכא דקרינא ביה [בכל מקום שאנו קוראים בו] ויכולים לקיים גם את ההמשך ״והבאתה אל תוך ביתך״ (דברים כא, יב) — קרינא ביה [קוראים אנו בו] גם את ההתחלה ״וראית בשביה... וחשקת בה ולקחת לך לאשה״ (שם יא). כל היכא דלא קרינא ביה [כל מקום שאין אנו קוראים בו] ״והבאתה אל תוך ביתך״, שאינו רשאי לעשות זאת — לא קרינא ביה [אין אנו קוראים בו] ״וראית בשביה״.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה״ – בִּשְׁעַת שִׁבְיָה; ״אֵשֶׁת״ – וַאֲפִילּוּ אֵשֶׁת אִישׁ; ״יְפַת תּוֹאַר״ – לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע, מוּטָב שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּשַׂר

בדין אשת יפת תואר תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר ״וראית בשביה״ — כוונתו בשעת שביה, שנתן עיניו בה מתחילה, כבר בשעת השבי. ומה שנאמר לשון ״אשת״ הרי זה בא להדגיש: ואפילו היא אשת איש, שאף זו הותרה. ״יפת תואר״, מכאן מוכיחים שלא דברה תורה בענין זה אלא כנגד יצר הרע, שכיון שהיא יפת תואר חושק בה. ומדוע התירה התורה את הדבר? מוטב שיאכלו ישראל בשר