Kiddushin 23.a

חזור

קידושין

דף כג.

לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, עֶבֶד כְּנַעֲנִי מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּיטּוֹ מִיַּד רַבּוֹ? כֵּיוָן דְּגָמַר ״לָהּ״, ״לָהּ״ מֵאִשָּׁה – כְּאִשָּׁה.

לר׳ שמעון בן אלעזר, עבד כנעני מהו שיעשה (שימנה) שליח לקבל את גיטו (שטר שחרורו) מיד רבו? האם כיון דגמר [שלמד] לגבי עצם השחרור בשטר של עבד בגזירה שווה ״לה״ ״לה״ מאשה, הרי הוא כאשה ורשאי למנות שליח,

רש"י

לר׳ שמעון בן אלעזר דאמר עבד אינו מקבל גיטו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו:

גמר לה לה מאשה ועושה שליח:

כאשה דמי ועושה שליח לקבלה כאשה דנפקא לן (לקמן קידושין דף מא.) מושלחה מביתו מלמד שהאשה עושה שליח והיינו דקאמר על ידי אחרים:

תוספות

מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו יש מפרשים דהכי קמיבעיא ליה היכא דאמר העבד לאחר לקבל ליה גיטו מיד רבו מהני קבלתו או לא דכי לא א״ל לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני דאמרינן במתניתין (לעיל קידושין דף כב:) ובשטר ע״י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא ויש מפרשים דהכי קמיבעיא ליה מהו שיעשה שליח הא דאמר ר׳ שמעון בן אלעזר בשטר ע״י אחרים בתורת שליחות קאמר כלומר צריך שהעבד יעשה שליח לקבל גיטו משום דגמר לה לה מאשה ולמ״ד זכות הוא לו יכול לקבל גיטו שלא מדעתו כל זמן שאינו מוחה ולמ״ד חוב הוא לו צריך לעשות מדעתו שיתרצה וא״כ אם הוא עומד וצווח לא מהני קבלתו או דילמא לאו בתורת שליחות קאמר דלא דמי לאשה דדוקא אשה דאיהי מקבלת גיטה שליח נמי מצי משויא אבל עבד לר׳ שמעון בן אלעזר כיון דאיהו לא מצי מקבלו שליח נמי לא מצי לשוויי ואם כן בשטר על ידי אחרים דקאמר היינו אפילו עומד וצווח כיון דאינו מטעם שליחות:

אוֹ דִּילְמָא: אִשָּׁה, דְּאִיהִי מָצֵי מְקַבֶּלֶת גִּיטָּהּ – שָׁלִיחַ נַמִי מָצֵי מְשַׁוְיָא, עֶבֶד דְּאִיהוּ לָא מְקַבֵּל גִּיטֵּיהּ – שָׁלִיחַ נַמִי לָא מָצֵי מְשַׁוֵּי! בָּתַר דְּבָעֲיָא הֲדַר פָּשְׁטָא: ״לָהּ״, ״לָהּ״ מֵאִשָּׁה – כְּאִשָּׁה.

או דילמא [שמא] אשה דאיהי מצי [שהיא יכולה] להיות מקבלת גיטה בעצמה — שליח נמי מצי משויא [גם כן יכולה לעשות]. אבל עבד דאיהו לא מקבל גיטיה [שהוא עצמו אינו מקבל את שטרו] לשיטת ר׳ שמעון בן אלעזר — שליח נמי לא מצי משוי [גם כן אינו יכול לעשות]. בתר דבעיא הדר פשטא [אחר ששאל את השאלה חזר ופתרה]: כיון שלמד גזירה שווה ״לה״ ״לה״ מאשה דינו לכל דבר כאשה ויכול לעשות שליח.

רש"י

או דילמא כו׳ וע״י אחרים דקאמר שיזכה לו רבו גיטו על ידי אחרים או הם עושים שלא מדעתו:

גמר לה לה מאשה ועושה שליח:

וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָנֵי כָּהֲנֵי שְׁלוּחֵי דְּרַחֲמָנָא נִינְהוּ. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שְׁלוּחֵי דִּידָן נִינְהוּ – מִי אִיכָּא מִידֵי דַּאֲנַן לָא מָצֵינַן עָבְדִינַן וְאִינְהוּ מָצֵי עָבְדֵי?

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הני כהני [הכהנים הללו] שלוחי דרחמנא נינהו [הקדוש ברוך הוא הם], שעבודתם היא כשליחותו של הקדוש ברוך הוא. דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו [שאם עולה על דעתך לומר ששלוחים שלנו הם], מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי [האם יש דבר שאנו המשלחים איננו יכולים לעשות והם השליחים יכולים לעשות]? וכיון שאסור לישראל לעבוד במקדש ככהנים — משמע שאין הכהנים נחשבים שליחי ישראל!

רש"י

הני כהני לענין הקרבת קרבנות:

שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו והא מילתא איבעיא לן בנדרים בפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:):

תוספות

דאמר רב הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו פירש בקונטרס דמיירי לענין הקרבת קרבנות ונפקא מינה לענין מודר הנאה מן הכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו תימה דמשמע הכא דפשיטא ליה ובמסכת נדרים בפרק אין בין המודר (נדרים דף לה:) בעי הני כהני שלוחי דרחמנא הוו או שלוחי דידן ולא איפשיטא ואמאי לא מייתי התם הך מילתא דרב הונא בריה דרב יהושע למיפשטא ויש לומר דאורחיה דגמרא הוא בכמה דוכתי דלא מיפשטא אלא ממשנה או מברייתא אע״ג דמצי למיפשט מדברי אמוראי אי נמי יש לומר דהתם הכי קמיבעיא ליה הני כהני שלוחי דרחמנא דוקא נינהו ולא שלוחי דידן כלל או דילמא הוו נמי שלוחי דידן ונפקא מינה שאם היה כהן מקריב שלא לדעת הבעלים אי שלוחי דרחמנא [נמי] נינהו הוי קרבן כשר ואי הוו [דוקא] שלוחי דידן אינו כשר כיון שהקריב שלא מדעת הבעלים:

וְלָא? וְהָא עַבְדָּא, דְּאִיהוּ לָא מָצֵי מְקַבֵּל גִּיטֵּיהּ, וְשָׁלִיחַ מָצֵי מְשַׁוֵּי!

ויש לשאול: ולא?! והאם אין דבר ששליח יכול לעשות אף שאין המשלח יכול לעשותו?! והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטיה [והרי לפי מסקנת רבא יש כגון זה בעבד, שהוא עצמו אינו יכול לקבל את גיטו] ושליח לקבל את גיטו מצי משוי [יכול הוא לעשות, למנות]!

רש"י

והא עבד כו׳ והיכי יליף רב הונא מהאי טעמא היתר בהקרבה למודר הנאה:

וְלֹא הִיא. יִשְׂרָאֵל לָא שַׁיְכֵי בְּתוֹרַת קָרְבָּנוֹת כְּלָל; עֶבֶד שַׁיָּיךְ בְּגִיטִּין. דְּתַנְיָא: נִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהָעֶבֶד מְקַבֵּל גִּיטּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֲבָל לֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁלּוֹ.

ודוחים: ולא היא, אין זו קושיה שהרי ישראל לא שיכי [אינם שייכים] בתורת קרבנות כלל, שאינם רשאים להקריב קרבנות בשום אופן, ואילו עבד שייך בצד מסויים בגיטין (בשטרות שחרור). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נראין הדברים שהעבד מקבל את גיטו (שטר שחרורו) של חבירו מיד רבו של חבירו, אבל לא מיד רבו שלו אם רוצה לשחרר על ידי כך עבד אחר שלו. כי אין כאן קנין, שהרי לא יצא השטר מרשות הבעלים, שרשות העבד היא כרשות רבו. וכיון שכל עבד ראוי לקבל שטר שחרור (לפחות עבור עבד אחר) אפשר לומר שיש לו שייכות לדיני שטרות, ורשאי למנות שליח לכך שיקבל בשבילו שטר שחרור.

רש"י

בתורת קרבנות שיהיו הן עובדים את העבודה:

שייך בגיטין אם אינו מקבל גיטו משום דלא יצא הגט מרשות רבו מקבל הוא גט לחברו שאינו עבדו של רבו אלא של איש אחר דהא יצא הגט לרשות שאינו שלו:

אבל לא מיד רבו שלו אם היו שניהם של איש אחד:

״וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים״. נֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: אֵין קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ, וְאֵין קִנְיָן לְאִשָּׁה בְּלֹא בַּעְלָהּ, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ, וְיֵשׁ קִנְיָן לְאִשָּׁה בְּלֹא בַּעְלָהּ?

שנינו במשנה כי לדעת ר׳ מאיר עבד כנעני נפדה בכסף על ידי אחרים ולדעת חכמים על ידי עצמו, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. ומציעים: נימא [האם נאמר] כי בהא קמיפלגי [בעניין זה חלוקים הם]: שר׳ מאיר סבר [סבור]: אין קנין לעבד בלא רבו, שאין לו קנין פרטי, והרב זוכה מיד בכל מה שקונה העבד, ו כן אין קנין לאשה בלא בעלה, ומשום כך לעולם לא יכול העבד לקבל כסף שבו יפדה את עצמו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש קנין לעבד בלא רבו, ויש קנין לאשה בלא בעלה.

רש"י

דר״מ דאמר בכסף ע״י אחרים סבר אין קנין לעבד בלא רבו אם נתנו לו במתנה זכה בו רבו הילכך אע״ג דהוי כסף משל אחרים אי אפשר שיקבלנו הוא ויתן לרבו:

ורבנן סברי יש קנין אם נתנו לו מתנה הואיל ודעת אחרת מקנהו ונותן זה לא גמר בלבו שיזכה בו הרב הויא דעבד ומיפריק ביה על ידי עצמו:

קנין דאשה ובעלה בעלמא איצטריכא לן ואשה כי עבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה וכי היכי דפליגי לענין מתנה בעבד איכא למשמע דה״ה באשה:

אֲמַר רַבָּה אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ וְאֵין קִנְיָן לְאִשָּׁה בְּלֹא בַּעְלָהּ. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאַקְנֵי לֵיהּ אַחֵר מָנֶה, וַאֲמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבְּךָ רְשׁוּת בּוֹ״.

אמר רבה אמר רב ששת: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין קנין לעבד בלא רבו, ואין קנין לאשה בלא בעלה. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים], — במקרה מיוחד, וכגון דאקני ליה [שהקנה לו] אדם אחר מנה, והוסיף ואמר ליה [לו] ״על מנת שאין לרבך רשות בו״.

רש"י

דכ״ע אין קנין אי יהבי ליה סתמא:

רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כִּי אָמַר לֵיהּ ״קְנֵי״ – קָנֵי עֶבֶד, וְקָנֵי רַבֵּיהּ. וְכִי אֲמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת״ – לָא כְלוּם קָאָמַר לֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: כֵּיוָן דַּאֲמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת״ – אַהֲנֵי לֵיהּ תְּנָאֵיה.

ר׳ מאיר סבר: כי אמר ליה ״קני״ [כאשר אומר לו האחר ״קנה״] את הכסף — קני [קונה] העבד ו מיד על ידי כך קני רביה [קונה רבו]. וכי אמר ליה [וגם כאשר אומר לו] נותן הכסף את תנאי ההגבלה בנוסח ״על מנת״ — לא כלום קאמר ליה [אומר הוא לו], שאין בתנאו זה ממש. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כיון שאמר ליה [לו] ״על מנת״ — אהני ליה תנאיה [הועיל לו תנאו] וקנה העבד בלבד, ואין לרבו קנין במנה זה ויש לעבד כסף שבו יוכל לפדות את עצמו.

רש"י

אהני ליה תנאה דמעיקרא אדעתה דתנאה אקניה:

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר: כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָנֵי עֶבֶד וְקָנֵי רַבֵּיהּ. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַקְנֵי לֵיהּ אַחֵר מָנֶה, וַאֲמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְחֵירוּת״.

ור׳ אלעזר אמר: כל כי האי גוונא [כל כגון זה] דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דקני [שקונה] העבד וקני רביה [וקונה רבו] מה שקנה העבד, והכא במאי עסקינן [וכאן, במחלוקת ר׳ מאיר וחכמים, במה אנו עוסקים] — כגון דאקני ליה [שהקנה לו] אחר מנה ואמר ליה [לו] ״על מנת שתצא בו לחירות״.

תוספות

ורבי אלעזר אומר כל כי האי גוונא כו׳ אומר רבינו תם דהלכה כר׳ מאיר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ואליבא דרב ששת דמוקי פלוגתא כי מקני ליה אחר ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו דמשמע אבל אי אמר ליה על מנת שתצא בו לחירות אפילו ר״מ מודה דאהני ליה תנאיה וכן משמע פרק בתרא דנדרים (דף פח.) דתנן התם המדיר חתנו הנאה ממנו והוא רוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי מעות האלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך וקאמר עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אבל אי אמר לה מה שתרצי תעשי קני יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי עשי לא קני יתהון בעל ומסיק כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר״מ וקיימא לן (בכורות דף מט:) הילכתא כוותיה דרב באיסורי ואע״ג דפליגי נמי לענין ממון מכל מקום לענין איסורא איתשיל משמע דהלכה כרבי מאיר דהא רב קאי כוותיה והיינו ע״כ אליבא דרב ששת דאילו לר״א אליבא דר״מ אפי׳ מה שאת נותנת לפיך קנה יתהון בעל כמו שאין מועיל ע״מ שתצא לחירות אלא ע״כ כרב ששת ולא כר״א סבירא להו לרב ושמואל ש״מ דלרב ששת ע״מ שתצא בו לחירות מועיל לכ״ע כמה שאת נותנת לפיך דמועיל אפילו לר״מ ואומר ר״ת דמשמע מהתם דהלכה כרב ששת ולא כר״א ועוד מייתי ראיה דהלכה כרב ששת מפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עא.) דאמרינן התם בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו ופריך בגמרא אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני כשנתנו לה אחרים ע״מ שאין לבעלה רשות בהן והשתא בשלמא לרב ששת מכל מקום אתי לכל הפחות מיהא כרבנן אלא לר׳ אלעזר לא אתיא דהתם לא כר׳ מאיר ולא כרבנן עוד מייתי ראיה מההיא דפסחים פרק האשה (דף פח:) גבי האומר לעבדו שחוט עלי פסח ושכח מה אמר לו רבו כו׳ ופריך בגמרא מה שקנה עבד קנה רבו ומשני כגון דאקני ליה ע״מ שאין לרבו רשות בו והיינו כרב ששת אבל לר״א הוה צריך לאוקמי שאמר לו ע״מ שתצא ידי פסח אך ר״י אומר דאין ראיה לומר דהלכה כרב ששת מההיא דנדרים ומפרק בן סורר דהתם מיתוקמא שפיר אפי׳ לר״א דיש לחלק בין אשה לעבד ומצינו למימר אפילו לר״א דאמר לר״מ אפילו אמר לו ע״מ שתצא בו לחירות קנה רבו יכול להיות דבאשה לא קנה הבעל שהרי אינם שוים שאין יד האשה כיד הבעל כמו שיד העבד כיד רבו ותדע דאילו אם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת הבתים (ב״ב דף נא:) ואילו אם נתן מתנה לעבדו לא קנה העבד כלל ועוד תדע שאינן שוים שהרי אם נתנו אחרים מתנה לעבד סתמא זכה הרב בין בגוף בין בפירות דאין קנין לעבד בלא רבו היינו שאין קנין לעבד כלל ויש לרב גוף ופירות ואם נתנו אחרים מתנה לאשה אין לבעלה כי אם פירות אבל הגוף שלה דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות אבל הגוף לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דאע״ג דמציאת האשה לבעלה לגמרי אין לדמות מציאה למתנה וכן משמע בירושלמי דכתובות פ׳ מציאת האשה דקאמר התם מפני מה מציאת האשה לבעלה שמא תגנוב זהובים ותאמר מציאה מצאתי ופריך הגע עצמך מתנה כלומר במתנה עצמה ניחוש להא שמא תגנוב ותאמר נתנו לי מתנה ומשני מתנה יש לה קול ואי במתנה הוי הגוף נמי לבעל מה היתה מרווחת לומר ניתנו לי במתנה אלא ש״מ דבמתנה שנתנו לה אחרים אין לבעל אלא פירות אבל הגוף לאשה ואילו בעבד אם נתן לו אחד מתנה קנה האדון הפירות והגוף וא״ת לפר״ת דלרב ששת מועיל ע״מ שתצא בו לחירות אפילו לר״מ א״כ אמאי קאמר ר״מ במתני׳ בכסף ע״י עצמו לא הא ע״י עצמו נמי משכחת לה באומר ע״מ שתצא בו לחירות וי״ל דכה״ג ע״י אחרים מקרי ולא על ידי עצמו כיון דלא קנה אותם העבד לגמרי ולא נתנו לו אלא ע״מ שיצא בו לחירות ואע״ג דלר׳ אלעזר דמוקי פלוגתייהו בע״מ שתצא בו לחירות מיקרי ע״י עצמו היינו משום דלר׳ אלעזר אית ליה דקניה עבד וקנה רביה אבל לרב ששת דאית ליה לא קניה רביה מיקרי ע״י אחרים דמחמת שאין העבד קונהו אלא לצאת בו לא קניה ליה רביה וע״י אחרים מיקרי ומיהו קשה אליבא דר״א דמוקי פלוגתייהו באומר ע״מ שתצא בו לחירות אם כן היאך מצינו לרבנן דר׳ מאיר בכסף ע״י עצמו הואיל ולא הקנו לו אלא ע״מ שיצא בהם לחירות ע״י אחרים הוא כדבעינן למימר לר׳ מאיר אליבא דרב ששת וי״ל דרבנן ע״י עצמו דר׳ מאיר קיימי דאמר בכסף ע״י אחרים אין ע״י עצמו לא ולר׳ אלעזר אליבא דר׳ מאיר אפילו הקנו לו ע״מ שיצא בהם לחירות קנה עבד קנה רבו ואין יוצא בו לחירות ומקרי שפיר ע״י עצמו ואהא קיימי רבנן ואהכי קאמר וחכ״א בכסף במה שאתה קורא ע״י עצמו דקאמרת דאינו יוצא אפילו אם נתנו לו ע״מ שיצא בו לחירות אנו אומרים שיצא בו לחירות דכה״ג אשכחן בהנזקין (גיטין דף נא:) ובשבועות (דף מב.) ובפ״ב דכתובות (דף יח.) דאמר ר׳ אליעזר בן יעקב פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו דהיינו מה שאתם קורין טענת עצמו:

רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כִּי אֲמַר לֵיהּ ״קְנֵי״ – קָנֵי עֶבֶד וְקָנֵי רַבֵּיהּ, וְכִי אֲמַר לֵיהּ ״עַל מְנָת״ – לָא כְלוּם קָאָמַר לֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לְדִידֵיהּ נַמִי הָא לָא קָא מַקְנֵי לֵיהּ, דְּהָא לָא אֲמַר לֵיהּ אֶלָּא ״עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְחֵירוּת״.

ר׳ מאיר סבר: כי אמר ליה ״קני״ [כאשר אומר לו ״קנה״] — קני [קונה] העבד וקני רביה [וקונה רבו] מידו את המנה והוא שייך מיד לאדון. וכי אמר ליה [וכאשר אומר לו] ״על מנת״ — לא כלום קאמר ליה [אומר הוא לו], שאין ממש בדבריו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לדידיה נמי הא [לו, לעבד עצמו, הרי] לא קא מקני ליה [מקנה הוא לו] דהא [שהרי] לא אמר ליה [לו] אלא ״על מנת שתצא בו לחירות״, ולכן אם מתקיים תנאי זה ויוצא העבד לחירות — יש כאן מתנה, ואם לא — אין כאן מתנה כלל.

רש"י

לא כלום אמר ליה דכיון דקנה עבד קנה רבו:

שתצא בו לחירות שתתנהו לרבך בפדיונך:

וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר, וְרָמֵי דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן. דְּתַנְיָא:

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] בין דברי ר׳ מאיר על דברי ר׳ מאיר, ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדרבנן אדרבנן [מדברי חכמים על דברי חכמים] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: