שֵׁן דְּחָלָב, כָּתַב רַחֲמָנָא ״עַיִן״. וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״עַיִן״ הֲוָה אָמִינָא, מָה עַיִן שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ – אַף כֹּל שֶׁנִּבְרָא עִמּוֹ, אֲבָל שֵׁן – לָא. צְרִיכָא.

שן דחלב, שן של ילד שעתידה ליפול ותצמח אחרת במקומה, על כן כתב רחמנא [כתבה תורה] ״עין״, לומר שהוא דווקא דבר שאינו חוזר כמו עין. ו להיפך, אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] רק ״עין״ הוה אמינא [הייתי אומר] מה עין שהיא דבר שנברא עמו מלידתו — אף כל דבר שנברא עמו בדווקא, אבל שן כיון שצומחת רק לאחר זמן — לא ייצא בה לחירות אם הפילה האדון, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

וְאֵימָא: ״כִּי יַכֶּה״ – כְּלָל; ״שֵׁן וְעַיִן״ – פְּרָט. כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, שֵׁן וְעַיִן – אִין, מִידֵי אַחֲרִינָא – לָא!

ושואלים: ואימא [ואמור] שנלמד בדרך זו: מה שנאמר ״וכי יכה״ (שמות כא, כו) הרי זה כלל, ״שן ועין״ — פרט, נמצא שיש לפנינו כלל ופרט ולפי כללי מדרש ההלכה: אין בכלל אלא מה שבפרט, ולכן שן ועין — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

״לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ״ חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – מוּם שֶׁבְּגָלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִים, אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין.

ומשיבים: ״לחפשי ישלחנו״ (שם כז) חזר וכלל, ואם כן יש לפנינו כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה אנו למדים שכללים אלה באים להוסיף, אבל אי אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט שמפורש הוא מום שבגלוי ו דברים שאינן חוזרים — אף כל שהם מומין שבגלוי ואינן חוזרין.

אִי מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי, וּבָטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ, וְאֵינוֹ חוֹזֵר – אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי, וְאֵינוֹ חוֹזֵר, וּבָטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ. אַלָּמָּה תַּנְיָא: תָּלַשׁ בִּזְקָנוֹ וְדִילְדֵּל בּוֹ עֶצֶם – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵירוּת? ״לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ״ רִיבּוּיָא הוּא.

ושואלים: אי [אם כך] נדייק יותר: מה הפרט מפורש — מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו, כלומר, שהאיבר שניזק אינו יכול עוד לשמש בתפקידו, ואינו חוזר — אף כל מומין שבגלוי, ואינו חוזר, ובטל ממלאכתו. אלמה תניא [ומדוע שנויה ברייתא]: תלש בזקנו ו על ידי כך דילדל בו עצם מן הלסת, ששברה ויצאה ממקומה — עבד יוצא בהם לחירות, והרי אין כאן ביטול מלאכה! ומשיבים: ״לחפשי ישלחנו״ — ריבויא [לשון ריבוי] הוא ובא לרבות גם את הדברים שאינן בדיוק כעין הפרט.

וְאִי רִיבּוּיָא הוּא – אֲפִילּוּ הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר נַמִי. אַלָּמָּה תַּנְיָא: הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר – אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהּ לְחֵירוּת? אִם כֵּן שֵׁן וְעַיִן מַאי אַהֲנֵי לֵיהּ?

ושואלים: ואי ריבויא [ואם ריבוי] הוא שבא לרבות גם דברים אחרים, אם כן אפילו הכהו על ידו וצמתה (התייבשה, נשתתקה היד) וסופה לחזור (להתרפא) נמי [גם כן] יצא בכך לחפשי, אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור — אין עבד יוצא בה לחירות? ומשיבים: אם כן היית אומר שגם דבר שסופו לחזור בכלל — שן עין מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? שנמצא שאין אנו למדים דבר משן ועין שנזכרו במפורש. ולכן אין לרבות אלא כעין הפרט.

תָּנוּ רַבָּנַן: בְּכוּלָּם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צָרִיךְ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: צָרִיךְ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כשהכהו האדון והזיקו, בכולם, בכל ראשי איברים, עבד יוצא בהם לחירות, וצריך לקבל מאדוניו גט שחרור, אלו דברי ר׳ שמעון. ר׳ מאיר אומר: אינו צריך גט שחרור. ר׳ אליעזר אומר: צריך. ר׳ טרפון אומר: אינו צריך. ר׳ עקיבא אומר: צריך.

הַמַּכְרִיעִים לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן בְּשֵׁן וְעַיִן, שֶׁהַתּוֹרָה זָכְתָה לוֹ, וְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁאָר אֵבָרִים, הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא. קְנָס הוּא?! קְרָאֵי קָא דָּרְשִׁינַן! אֶלָּא, הוֹאִיל וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא.

המכריעים לפני חכמים שדנו בדברים הללו אומרים בדרך פשרה (״הכרעה״): נראין דברי ר׳ טרפון בשן ועין, ש כן ביחס להם התורה זכתה לו את שיחרורו במפורש, ולכן אינו צריך שטר, שהרי שחרורו מפורש בתורה, ו נראים דברי ר׳ עקיבא בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא. ותוהים: קנס הוא?! הלא קראי קא דרשינן [כתובים אנו דורשים] ומן התורה אנו למדים! אלא, יש לתקן: הואיל ומדרש חכמים הוא שאינו מפורש בתורה — לכן צריך לתת לו גם שטר שחרור.

מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? יָלֵיף שִׁילּוּחַ שִׁילּוּחַ מֵאִשָּׁה; מָה אִשָּׁה בִּשְׁטָר – אַף עֶבֶד נַמִי בִּשְׁטָר. וְרַבִּי מֵאִיר: אִי כָּתַב ״חָפְשִׁי״ לְבַסּוֹף – כִּדְקָאָמְרַתְּ. הָשְׁתָּא דְּכָתַב ״לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ״ – הֲוָה לֵיהּ חָפְשִׁי מֵעִיקָּרָא.

ומעתה דנים, מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ שמעון — יליף [לומד] הוא בגזירה שווה ״שילוח״ ״שילוח״ מאשה. מה אשה אין יציאתה מבעלה אלא בשטר — אף עבד נמי [גם כן] אינו יוצא מתחת יד אדונו אלא בשטר בלבד. ור׳ מאיר אומר: אי כתב [אילו היה כותב] בתורה ״חפשי״ לבסוף (״ישלחנו חפשי״) — הייתי מפרש כדקאמרת [כפי שאתה אומר], שצריך פעולת שילוח שטר קודם שיהיה חופשי. השתא דכתב [עכשיו שכתוב] ״לחפשי ישלחנו״ משמעו — הוה ליה חפשי מעיקרא [הריהו חפשי מתחילה] ואינו צריך מעשה נוסף של שילוח.

תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִמְּאָהּ, עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשָׁהּ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. נֶגֶד עֵינוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֶה, כְּנֶגֶד אָזְנוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ – אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. אֲמַר רַב שֶׁמֶן לְרַב אַשִׁי: לְמֵימְרָא דְּקָלָא לָאו כְּלוּם הוּא?

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכהו על עינו וסמאה (עיוור אותה), על אזנו וחרשה — עבד יוצא בהן במומים אלה לחירות. ואם הכהו לא ממש על עינו אלא נגד (בצד) עינו ו גרם לו שאינו רואה, או הכהו כנגד אזנו ו כתוצאה מכך אינו שומע — אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שמן לרב אשי: למימרא דקלא [האם תאמר שקול] הגורם נזק לאו כלום הוא?

וְהָתָנֵי רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל: תַּרְנְגוֹל שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי זְכוּכִית, וְתָקַע בּוֹ וּשְׁבָרוֹ – מְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, אָמְרִי בֵּי רַב: סוּס שֶׁצָּנַף, וַחֲמוֹר שֶׁנָּעַר, וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת – מְשַׁלְּמִים חֲצִי נֵזֶק!

והתני [והרי שנה] רמי בר יחזקאל ברייתא זו: תרנגול שהושיט ראשו לאויר (לחלל של) כלי זכוכית, ותקע (השמיע קול) בו, ו מחמת הקול שברו — משלם בעליו נזק שלם, כשאר נזקים שהוא עושה כדרכו. ואמר רב יוסף, אמרי בי [אומרים החכמים בבית מדרשו] של רב: סוס שצנף (השמיע קול) וחמור שנער, ושברו על ידי כך כלים בתוך הבית — משלמים חצי נזק. ואף שיש חילוק במקרים הש ונים אם משלם נזק שלם או חצי נזק — ברור שקול נחשב לדבר של ממש, שמתחייבים על נזקיו!

אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי אָדָם, דְּכֵיוָן דְּבַר דַּעַת הוּא – אִיהוּ מִיבְעִית נַפְשֵׁיהּ. כִּדְתַנְיָא: הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. כֵּיצַד? תָּקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ – פָּטוּר; אֲחַזָהוּ וְתָקַע בְּאָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ – חַיָּיב.

אמר ליה [לו]: שאני [שונה] אדם, שכיון שבר דעת הוא — איהו מיבעית נפשיה [הוא שמפחיד את עצמו], כלומר, לא הקול כאמצעי חומרי הוא שגרם לנזק, אלא הנזק נגרם לו מחמת הפחד ודבר זה תלוי בדעתו של האדם שנבהל, ואינו תוצאה מיידית וישירה של המעשה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: המבעית (מפחיד) את חבירו ונגרם לו נזק — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד? תקע באזנו וחרשו — פטור, אבל אם אחזהו ותקע באזנו וחרשו — חייב אף בדיני אדם, שהרי עשה מעשה בגופו.

תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְכָהֲתָה, עַל שִׁינּוֹ וְנָדְדָה, אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַכְשָׁיו – אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, וְאִם לָאו – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. תַּנְיָא אִידָךְ: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ כְּהוּיָה וְסִמְּאָהּ, שִׁינּוֹ נְדוּדָה וְהִפִּילָהּ, אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּבָר – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, וְאִם לָאו – אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכהו על עינו וכהתה שלא נתעוורה לגמרי אלא נתמעט כוח הראיה שלה, או הכהו על שינו ונדדה (שהיא עכשיו מתנועעת), אם יכול להשתמש בהן עכשיו — אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו שאינו יכול להשתמש בהן כלל — עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הרי שהיתה עינו של העבד כהויה מקודם ו האדון סמאה לגמרי, היתה שינו נדודה והפילה, אם יכול היה להשתמש בהן כבר קודם לכן, לפני שהכהו — עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו — אין עבד יוצא בהן לחירות.

וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא – מִשּׁוּם דְּמֵעִיקָּרָא נְהוֹרָא בָּרִיא וְהָשְׁתָּא נְהוֹרָא כְּחִישָׁא, אֲבָל הָכָא דְּמֵעִיקָּרָא נַמִי נְהוֹרָא כְּחִישָׁא – אֵימָא לָא.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו הדברים בשתי הברייתות, למרות שלכאורה דין אחד הוא — שעין כהויה אינה נחשבת לפגם; דאי אשמועינן הך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק ברייתא זו הראשונה] הייתי אומר משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא [שמתחילה היה מאור עיניו בריא וחזק ועכשיו מאור עיניו קלוש] משום כך הוא זכאי לשחרור. אבל הכא דמעיקרא נמי נהורא כחישא [כאן, בברייתא השניה שמתחילה גם כן היה מאור עיניו קלוק] — אימא [אמור] שלא ישתחרר אם סימא אותה לגמרי, שהרי עין זו מתחילה לא שימשה היטב.

וְאִי אַשְׁמוּעִינַן הָא – מִשּׁוּם דְּסָמְיָא לְגַמְרֵי, אֲבָל הָתָם דְּלָא סָמְיָא לְגַמְרֵי – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.

ו להיפך, אי אשמועינן הא [אם היה השמיע לנו רק ברייתא זו האחרונה], הייתי אומר משום דסמיא [שעיוור אותו] לגמרי — יוצא לחירות, אבל התם [שם] שלא סמיא [עיוור אותו] לגמרי אימא [אמור] שלא יצא בו, אף שהכהה מקצת את מאור עיניו, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה רַבּוֹ רוֹפֵא וְאָמַר לוֹ לִכְחוֹל לוֹ עֵינוֹ וְסִמְּאָהּ, לַחֲתוֹר לוֹ שִׁינּוֹ וְהִפִּילָהּ – שִׂיחֵק בָּאָדוֹן, וְיָצָא לְחֵירוּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״וְשִׁחֲתָהּ״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לְשַׁחֲתָהּ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שהיה רבו (אדוניו) של העבד רופא, ואמר לו העבד לכחול לו את עינו לריפוי וסמאה בתוך כך, או שביקש ממנו לחתור (לקדוח) לו את שינו הכואבת והפילה האדון — נמצא ששיחק העבד באדון שגרם לו שישחררנו, ויצא לחירות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מה שנאמר ״ושחתה״ (שמות כא, כו), כוונתו: עד שיתכוין האדון לשחתה. ובמקום שנתכוון לריפוי, גם אם לבסוף גרם נזק — אין העבד יוצא בכך לחפשי.

וְרַבָּנַן, הַאי ״וְשִׁחֲתָהּ״ מַאי עָבְדֵי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי שִׁפְחָתוֹ וְסִימֵּא עוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – פָּטוּר. מַאי טַעֲמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וְשִׁחֲתָהּ״ – עַד שֶׁיְּכַוֵּין לְשַׁחֲתָהּ.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [כתוב זה] ״ושחתה״, מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? שהרי אינם למדים ממנו דבר. ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [צריכים הם אותו לכפי ששנינו בברייתא], ר׳ אלעזר אומר: הרי שהושיט ידו למעי שפחתו לסייע לה בלידתה וסימא עובר שבמעיה — פטור ואין העובר הזה משתחרר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שאמר קרא [הכתוב] ״ושחתה״ — עד שיכוין לשחתה, וכאן לא נתכוון כלל לנגוע בעינו של העובר.

וְאִידָךְ: מִ״וְשִׁחֵת״ ״שִׁחֲתָהּ״ נָפְקָא. וְאִידָךְ: ״שִׁחֵת״ ״שִׁחֲתָהּ״ לָא דָּרֵישׁ.

ואידך [והאחר], רבן שמעון בן גמליאל — מ מה שהיה יכול לומר ״ושחת״ ונאמר ״שחתה״ (כלומר, שחת אותה) נפקא [יוצא] הדבר, שאין העבד משתחרר אלא אם כן עשה זאת האדון לשם השחתה, וגם שתהיה כוונתו למעשה זה. ואידך [והאחר, חכמים] — את ההבדל בין ״שחת״ ל״שחתה״ לא דריש [אינו דורש], שאינם סבורים שיש לכך משמעות להלכה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ סְמוּיָה וְחִטְּטָהּ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. מַאי טַעֲמָא? מְחוּסַּר אֵבֶר הוּא.

אמר רב ששת: הרי שהיתה עינו של העבד סמויה ו האדון חטטה (עקר אותה) לגמרי — עבד יוצא בהן לחירות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שכעת העבד מחוסר אבר הוא, ודבר זה חמור יותר ממצבו קודם לכן.

וְתָנָא תּוּנָא: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת.

ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו במשנה]: יש דין תמות שהקרבן יהיה תמים ו דין זכרות שיהיה הקרבן זכר רק ב קרבנות בהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, שלא נאמר בתורה שיש להקפיד על כך.

יָכוֹל יָבְשָׁה גַּפָּהּ, נִקְטְעָה רַגְלָהּ, נֶחְטְטָה עֵינָהּ – תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הָעוֹף״ – וְלֹא כָּל הָעוֹף.

יכול שאם הביא ציפור שיבשה גפה (כנפה) או שנקטעה רגלה, או נחטטה עינה שתהיה כשירה לקרבן? תלמוד לומר: ״ואם מן העוף עולה קרבנו..." (ויקרא א, יד), ״מן העוף״ בא למעט — ולא כל העוף. שחסרון גדול כאיבר אינו נחשב לכל העוף. ומכאן שהוצאת עין נחשבת לחסרון גדול יותר מאשר עיוורון בלבד. ולכן, אם הוציא את עינו העיוורת של העבד צריך לשחררו.

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: הָיְתָה לוֹ

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: היתה לו, לעבד