חזור
קידושין
דף כו.וְלִכְתּוֹב עָלֶיהָ פְּרוֹסְבּוֹל, וְלִקְנוֹת עִמָּהּ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן צְבוּרִים – כָּל שֶׁהוּא לְמַאי חֲזִי?
ו יכול לכתוב עליה המלוה פרוסבול שלא תשמט השנה השביעית את חובותיו, ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. ואי אמרת [ואם אומר אתה] בעינן [צריכים אנו] שיהיו המטלטלין צבורים בה, אם כן קרקע כל שהוא למאי חזי [למה היא ראויה], מה אפשר לצבור בה?
רש"י
ולכתוב עליה פרוסבול דאמרינן במסכת גיטין (דף לז.) אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע ואם יש קרקע כל שהוא ללוה כותבין עליו פרוסבול אף מחוב גדול ושוב לא תשמטנו שביעית דכי תקון הלל פרוסבול אשיעבוד קרקעות תקון דמלוה המצויה היא:
למאי חזי כמה מטלטלין יצבור בה:
תוספות
ולכתוב עליה פרוסבול דאמר במסכת גיטין (דף לז.) אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע אבל אמטלטלין לא מפני שיכול לכלותן אבל אם יש לו קרקע כל שהוא ללוה כותבין עליו פרוסבול אף מחוב גדול ושוב לא תשמטנו שביעית וכי אין לו קרקע אין כותבין עליו משום מלתא דלא שכיח שמלוין לאדם שאין לו קרקע ומלתא דלא שכיח לא עבדו רבנן תקנתא ור״ת פי׳ דהיינו טעמא שכותב פרוסבול על הקרקע משום דראוי לגבות חובו ואע״ג דליכא אלא קרקע כל שהוא חזי לגבות כל חובו כי ההיא דקטינא דאביי דכתובות בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) דגבי והדר גבי:
תַּרְגּוּמָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּיסְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: כְּגוֹן שֶׁנָּעַץ בָּהּ מַחַט. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: קְבַסְתָּן! אִיכְפַּל תַּנָּא לְאַשְׁמוּעִינַן מַחַט?! אֲמַר רַב אַשִׁי: מַאן לֵימָא לָן דְּלָא תָּלָה בָּהּ מַרְגָּנִיתָא דְּשַׁוְויָא אַלְפָא זוּזֵי?
תרגומא [תירגם, הסביר אותה] רב שמואל בר ביסנא קמיה [לפני] רב יוסף: כגון שנעץ בה בקרקע כלשהו מחט ומכרה אגב הקרקע, ואפשר איפוא לקנות משהו גם על ידי קניית קרקע כלשהי. אמר ליה [לו] רב יוסף: קבסתן [אתה מגעיל אותי]! וכי איכפל [טרח] התנא כל כך לאשמועינן [להשמיע לנו] קניית מחט שאותה מוכרים אגב הקרקע? אמר רב אשי: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שלא תלה בה במחט מרגניתא דשוויא אלפא זוזי [מרגלית ששווה אלף זוז] ואפשר לקנות הרבה אגב קרקע זו. ומכל מקום לא נפתרה השאלה.
רש"י
שנעץ בה מחט ואותה מחט היה מוכר לו עם הקרקע:
קבסתן ציערתני:
איכפל תנא הוצרך תנא לטרוח ולהשמיע קנייני מחטין:
תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַעֲשֶׂה בְּמָדוֹנִי אֶחָד שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה, וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה, אָמְרוּ לוֹ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְלָקַח בֵּית סֶלַע סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: צְפוֹנִי זֶה לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת. וּמֵת, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרָיו.
תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, שאמר ר׳ אלעזר: מעשה במדוני אחד (איש מהישוב מדון) שהיה בירושלים שהיו לו מטלטלין הרבה, וביקש ליתנם במתנה והיה הדבר קשה לו, שלא יכול היה להמתין עד שימשכום המקבלים. אמרו לו: אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע. מה עשה? הלך ולקח (קנה) בית סלע סמוך לירושלים, ואמר: חלק צפוני זה של בית הסלע נתון לפלוני, ועמו מאה צאן ומאה חביו ת. ומת המדוני, וקיימו חכמים את דבריו ונתנו המתנות.
רש"י
מדוני מאותו מקום כדכתיב (יהושע י״ב:י״ט) מלך מדון אחד:
אין לך תקנה לקמן פריך וליקנינהו במשיכה או בחליפין:
שיקנם על גבי קרקע ולא היה לו קרקע:
ולקח לו בית סלע אחד גרסי׳ וקס״ד קרקע מלא רוחב סלע שהוא מטבע ל״א סלע ממש שהוא גבוה וחדוד ואין להעמיד עליו צאן וחביות:
וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן צְבוּרִים בָּהּ – בֵּית סֶלַע לְמַאי חֲזִי? מִי סָבְרַתְּ בֵּית סֶלַע סֶלַע מַמָּשׁ? מַאי סֶלַע – דְּנָפֵישׁ טוּבָא. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ סֶלַע? דְּקָשֵׁי כְּסֶלַע.
ואי אמרת בעינן [ואם אומר אתה שכדי לקנות מטלטלין אגב קרקע צריכים אנו] שיהיו המטלטלין צבורים בה, בית סלע למאי חזי [למה הוא ראוי] וכי אפשר לשים בו מאה צאן ומאה חביות? ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] שבית סלע כוונתו למקום ששיעורו כמטבע של סלע ממש? לא, מאי [מה פירוש] סלע — מדובר במקום דנפיש טובא [שהיה גדול מאד], וייתכן שצברו בתוכו את המתנות הללו. ו אם כן אמאי קרו ליה [מדוע קראו לו] סלע — דקשי [שהיה קשה] כסלע.
רש"י
דקשי כי סלע דאינה בת זריעה (היא) ולקחה בזול:
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁחָלָה בִּירוּשָׁלַיִם – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאָמְרִי לָהּ: בָּרִיא הָיָה – כְּרַבָּנַן,
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, שאמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שחלה בירושלים, וכ דעת ר׳ אליעזר שלדעתו אף חולה (שכיב מרע) אינו יכול להקנות דברים אלא בקנין גמור, ואמרי לה [ויש אומרים]: שבריא היה — כרבנן [כדברי חכמים], שלדעתם אם המדובר היה בחולה יכול היה לתת אותם ב״מתנת שכיב מרע״ על ידי דיבור בלבד אלא שאותו אדם היה בריא ולכן לא יכול היה לתת אלא בקנין כראוי,
רש"י
שחלה בירושלים ומאן דתני חלה סבר לה כר׳ אליעזר דאמר בבבא בתרא אחד בריא ואחד מסוכן אין דבריו קיימין בדיבור אלא בקנין דלית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לפיכך אמרו אין לו תקנה להקנותו אלא על גבי קרקע ולקמיה פריך וניקנינהו במשיכה או בחליפין:
ואמרי לה שהיה בריא אבל חלה לא אצטריך להכי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין כרבנן דפליגי אדר׳ אליעזר:
שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה, וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע. מֶה עָשָׂה? הָלַךְ וְלָקַח בֵּית רוֹבַע סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: טֶפַח עַל טֶפַח לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת. וּמֵת, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרָיו. וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵינַן צְבוּרִים – טֶפַח עַל טֶפַח לְמַאי חֲזִי?
שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו: אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע. מה עשה? הלך ולקח (קנה) קרקע בגודל בית רובע סמוך לירושלים, ואמר: טפח על טפח נתון לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ומת וקיימו חכמים את דבריו. ואי אמרת בעינן [ואם אומר אתה שצריכים אנו] שיהיו המטלטלין צבורים, טפח על טפח למאי חזי [למה ראוי]? וכי אפשר לצבור בו את כל המטלטלין הללו!
רש"י
ואמרי לה שהיה בריא אבל חלה לא אצטריך להכי דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין כרבנן דפליגי אדר׳ אליעזר:
בית רובע בית זריעת רובע הקב לפי חשבון סאתים בחצר המשכן:
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – לִדְמֵי. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת מַמָּשׁ – נִיקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בַּחֲלִיפִין!
ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — לדמי [לכסף] שרצה לתת כסף בשווי אותן חביות וצאן, ואת הכסף הזה אמנם אפשר היה לשים שם. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שהמדובר דווקא בכסף. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמדובר במאה צאן ומאה חביות ממש, ניקנינהו ניהליה [שיקנה אותם לו למקבל] ב קנין חליפין והיתה לו איפוא תקנה, מלבד קניית קרקע והקנאת המטלטלין על ידה. אבל לפי שהם טענו שמדובר בכסף, וכסף אינו נקנה בחליפין לכן הוצרך לקנייה זו.
רש"י
לדמי מעות היו בידו ליתן מתנה וצבר דמי מאה צאן ומאה חביות עליו:
הכי נמי מסתברא דמעות היו ולפיכך לא יכול לקנותו בחליפין דקי״ל בפ׳ הזהב (ב״מ ד׳ מו.) אין מטבע נקנה בחליפין:
וְאֶלָּא מַאי? לִדְמֵי? נִיקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בִּמְשִׁיכָה! אֶלָּא – דְּלֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל מַתָּנָה; הָכִי נַמִי – דְּלֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל מַתָּנָה.
על הסבר זה מקשים: ואלא מאי [מה] אומר אתה — שהנותן התכוון ל הקניית דמי [כספים] שאינם נקנים בחליפין — אולם גם כאן יכול היה לעשות בדרך אחרת: ניקנינהו ניהליה [שיקנה אותם לו למקבל] במשיכה. אלא על כרחך חייב אתה לומר דליתיה [שאינו נמצא] מקבל המתנה באותו מקום, ורצה לזכות לו היכן שהוא נמצא. אם כן הכי נמי [כך גם כן] אפשר לומר דליתיה [שאינו] למקבל מתנה באותו מקום, ולא יכול היה להקנות לו בחליפין ולפיכך הקנה לו אגב קרקע, אפילו שלא היו צבורים.
רש"י
במשיכה יבא המקבל וימשוך:
הכא נמי ליתיה למקבל שיתן כליו למקנה דכלים של קונה בעי שהקונה פושט כליו למקנה ואחר לא היה שם שחפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו:
תוספות
ה״ג אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונקנינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה סבר שמיט ואכיל וכן הגיה רש״י בפירוש כתיבת ידו ולפי גירסא זו בא לקיים הכי נמי מסתברא דלעולם מיירי לדמי ובעינא צבורים דאי בחביות נקנינהו בחליפין אגב אחר דליכא למימר שמיט ואכיל כיון שלא יבואו לידו אבל המעות שצריך שיבואו לידו למשוך יכול לומר אשמרם ושמיט ואכיל אבל ברוב ספרים כתוב גירסא אחרת אלא מאי לדמי ליקנינהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה דליקניה הכא נמי דליתיה למקבל מתנה דליקנינהו בחליפין וניקנינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה ולפי גירסא זו אינה עומדת הכי נמי מסתברא ומכאן מדקדק ה״ר שמעי׳ דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה שלכך לא הקנה לו בחליפין ע״י אחר שלא היה מועיל כלום כיון דליתיה למקבל מתנה בפנינו ופלא גדול היא בעיני ריב״ן שהרי מעשים בכל יום שקונין בסודר שלא בפני הקונה המקבל מתנה ועוד תדע שבכל הגמרא משמע שמועיל קנין סודר שלא בפני הקונה ע״י אחר שהעדים קונין מן המקנה עבורו כדאמר וקנינא מיניה במנא דכשר למיקניא ביה (ב״מ דף מז.) ובכמה דוכתין אמרי׳ שקנו מידו והוא דקנו מידו משמע בכל מקום שהעדים רגילין לקנות מן המקנה לצורך הקונה ואם אין מועיל קנין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קנין הקונה דמועיל לעולם אבל של עדים אין מועיל אלא כשיעשה בפני הקונה וגם למה הורגלו לעשות בסודר של עדים כיון שאין מועיל כלום אלא בפני הקונה ואז הוא יכול לעשות כמו עדים ומיהו יש ליישב גירסא זו לפי מה שפירש בקונטרס דפי׳ ה״נ דליתיה למקבל מתנה ולכך לא הקנה לו בחליפין ע״י אחר שלא היה שם שום אדם שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן סודרו עבורו משום דאי בעי מקנה פסיק ליה אבל אמת הוא אי הוה משכח הוה מהני:
וְנִיזְכִּינְהוּ נִיהֲלֵיהּ אַגַּב אַחֵר? לָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ. סָבַר: שָׁמֵיט וְאָכֵיל לְהוּ.
ושואלים: והלא יש דרך אחרת וניזכינהו ניהליה [ושיזכה אותם לו] אגב אחר כלומר, בקנין משיכה שיעשה אדם אחר עבור המקבל, ומשיבים: לא סמכה דעתיה [אין דעתו של הנותן סומכת] על כך, כי סבר שמיט ואכיל להו [סבור הוא שישמוט ויאכל אותם] אותו אדם, ושמא ישתמש בנכסים אלה, ולכן רצה להבטיח שהקנין ייגמר מיד.
רש"י
וניזכינהו ניהליה במשיכה ע״י אחר זכה באלו לפלוני:
לא סמכה דעתיה דהאי נותן ולא היה מאמין באנשי המקום למסור המטלטלין מפני שהמטלטלין בידו והיה מקיימם בביתו:
וְאֶלָּא מַאי ״אֵין לוֹ תַּקָּנָה״? הָכִי קָאָמַר: לְמַאי דְּלָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ – אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
ואלא לפי זה מאי [מה] פירוש הביטוי ״אין לו תקנה״ שאמרו חכמים ביחס למבקש להקנות רק על ידי קנין אגב קרקע? והרי ראינו שיש דרך לעשות זאת על ידי זיכוי אלא שהוא לא רצה בכך! ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: למאי [למה שלא סמכה דעתיה [דעתו] על אחר, ולא רוצה להעביר את הרכוש ואת הנכסים על ידי אחר, כלומר, בנסיבות אלה — אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע. ואין לנו אם כן ראיה מכרעת אם יכול להקנות גם נכסים שאינם צבורים בקרקע.
רש"י
מאי אין לו תקנה הא יכול לזכות על ידי אחרים אם ירצה:
תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה, אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִזְקֵנִים: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד
תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת, ממה ששנינו: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר להם רבן גמליאל לזקנים: עישור (מעשר) של התבואה שאני עתיד למוד (למדוד) ולהפריש מתבואת שדותי
רש"י
שהיו באין בספינה ושכח ולא נתן רשות לתרום:
תוספות
מעשה ברבן גמליאל וזקנים פי׳ בקונטרס רבן גמליאל לא תרם ושכח ולא נתן רשות לתרום והיה ממהר לתרום בעודו בספינה שהיה ירא שמא יאכלו בני אדם ממנו ויסמכו עליו וסבורים שתרם דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וקשה דא״כ מה היה מועיל תיקונו אדרבה גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו מיהו יש לתרץ כן שלא היה לו חששא בכך שהיה הרבה תבואה בכרי והיה יודע שלא יאכלו בני ביתו הכל קודם שיבא ומן המותר יפריש מעשר ומיהו קשה איך יצא מביתו עד שלא תיקנו ושלא הודיעם שאינו מתוקן והא אמרינן חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ועוד קשה למה היה צריך ליתן להם ולהשכיר להם מקום בקריאת שם סגי ועוד קשה והלא לא עשה כלום כיון שלא אמר שיהא מעושר ועוד היה לו לפרש כמה מעשר כי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים (דמאי פ״ז מ״ד) דאמר עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ועוד קשה [דבסיפא] תני א״ר יהושע תרומת מעשר שאני עתיד למוד נתון לר׳ אלעזר בן עזריה שהיה כהן למה הוצרך לזה והלא לא היה לו לירא שמא יאכלו בני ביתו ממנו שהרי התבואה היתה בבית רבן גמליאל ולא היו יודעים שנתנו לו ועוד קשה כיון שלא קבע מקום לצפונו או לדרומו מה הועיל בהפרשתו דהא תניא בתוספתא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום חכמים אומרים לא קרא לו שם עד שיקבע לו מקום לצפונו או לדרומו ומייתי עלה ההיא עובדא דרשב״ג ור״י ור׳ יוסי שנתארחו אצל בעל הבית אמרו נראה היאך מעשר בעה״ב הזה פירותיו והיה אומר פירות שבכלי זה יהיו מחוללין על מעות שבדלוסקמא אמרו לו צא ואכול מעותיך השכרת מעות ואיבדת נפשות ואמר ר״ת ששעת הביעור היה שהיה צריך לבער מעשרותיו מתוך ביתו וליתנם לבעליהן וכן משמע בתוספתא דמסכת מעשר שני דקתני כיצד מצות ביעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר שני ומעשר עני לעני ומתבערין בכ״מ ור״ש אומר הבכורים נותנים לכהן כתרומה וקתני בתר הכי מי שהיו פירותיו צבורים ורחוקים ממנו צריך לקרות להם שם ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה וכו׳ וקריאת שם דהתם היינו שם בעלים שיבררו הבעלים למי יתנום דהיינו ביעור אבל לא היה חושש לא לקבוע מקום ולא להזכיר סכום שהיה יודע בודאי שלא יאכלו ממנו בני ביתו שכבר הזהירם שלא יאכלו כי לא היה מתוקן וא״ת למה אינו מזכיר תרומה גדולה בההוא מעשה דרבן גמליאל וי״מ משום דחטה אחת פוטרת את הכרי מה״ת ושמא הפרישה קודם שיצא מביתו כדי לצאת ידי איסורא דאורייתא ונתנה לכהן ולא נהירא וכי לא היה לו לרבן גמליאל לחוש לאיסורא דרבנן וי״מ דלהכי לא הזכיר תרומה גדולה לפי שאינה חייבת בביעור כדתנן במס׳ בכורים (פ״ב מ״ב) ומייתי לה בפ׳ הערל (יבמות דף עג.) יש במעשר שני ובבכורים מה שאין כן בתרומה וכו׳ וחשיב ביעור משמע דתרומה לא מיחייבא בביעור אבל קשה דע״כ תרומה גדולה חייבת היא בביעור כדקתני במתני׳ דמעשר שני שהבאתי לעיל כיצד מצות ביעור תרומה נותנה לכהן אלמא חייבת היא בביעור ולכל הפחות מדרבנן וגם במשניות (דמעשר שני פ״ה מ״י) מפיק לה מקרא וגם נתתיו ללוי לרבות תרומה ותרומת מעשר ואין להקשות מההיא דיש במעשר שני ובבכורים מה שאין כן בתרומה דמשמע תרומה אינה חייבת בביעור די״ל דמיירי התם לבערם מן העולם כשהגיע זמן הביעור כגון מעשר שני ובכורים שאי אפשר לאוכלם חוץ לירושלים לכך צריך לבערם מן העולם כשיגיע זמן הביעור אם לא יביאם בירושלים אבל תרומה שנאכלת בכל מקום אין צריך לבערה מן העולם אלא צריך ליתנה לכהן והיינו ביעור שלה מ״מ הדרא קושיא לדוכתה אמאי לא ביער התרומה וי״ל דודאי תרומה הפריש בעודה בשדה דרגילות הוא להפריש בגורן ואית לן למימר שהפריש בעוד היתה התבואה בגורן מיד אחר המירוח כדאמר התם (ירושל׳ דמעשרות פ״ג) חזקה לגורן שלא תעקר עד שהפרישו ממנה תרומה גדולה וה״נ איתא בירושלמי דמסכת מעשרות מצא פירות צבורים אסורין משום גזל וחייבין משום תרומה מפוזרים מותרים משום גזל ופטורים מן התרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתיעקר אא״כ נתרמה תרומה גדולה: