כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב בַּחֲלִיפִין. דַּיְקָא נַמִי דְּקָתָנֵי: כֵּיצַד? הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר. שְׁמַע מִינָּהּ.

כיון שזכה זה בדבר נתחייב השני בחליפין. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] מלשון המשנה להסביר בדרך זו: דקתני [ששנה] בה לאחר מכן: כיצד? — החליף שור בפרה או חמור בשור, משמע שמסביר את הדברים שנאמרו קודם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, שמדובר במשנה בקנין חליפין של חפצים ולא בכסף.

וּלְמַאי דִּסְלִיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דְּמַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, מַאי כֵּיצַד? הָכִי קָאָמַר: פֵּירוֹת נַמִי עָבְדֵי חֲלִיפִין. כֵּיצַד? הֶחֱלִיף בְּשַׂר שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ בְּשַׂר חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב בַּחֲלִיפִין.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולמה שעלה על דעתנו מתחילה] לומר שמטבע נעשה חליפין, מאי [מה] משמעות לשון כיצד — החליף שור בפרה וכו׳, אם בכסף אנו עוסקים! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], שלפי שיטה זו צריך להבין את המשנה כך: לא רק שמטבע נעשה חליפין אלא פירות נמי עבדי [גם כן עושים] חליפין. ומסבירים: כיצד? — החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב בחליפין.

הָנִיחָא לְרַב שֵׁשֶׁת, דְּאָמַר: פֵּירוֹת עָבְדֵי חֲלִיפִין. אֶלָּא לְרַב נַחְמָן דְּאָמַר: פֵּירוֹת לָא עָבְדֵי חֲלִיפִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: הניחא [זה נוח] ל דעת רב ששת, שאמר: פירות עבדי [עושים] חליפין, שיש דין קנין חליפין לא רק בכלים אלא גם בפירות, ובכלל זה בעלי חיים. אלא לרב נחמן שאמר: פירות לא עבדי [אין עושים] חליפין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] כאן?

הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ דָּמִים שֶׁהֵן כַּחֲלִיפִין. כֵּיצַד? הֶחֱלִיף דְּמֵי שׁוֹר בְּפָרָה, אוֹ דְּמֵי חֲמוֹר בְּשׁוֹר.

ומשיבים: לשיטתו עוסקת המשנה רק בכסף, כסברה הראשונה והכי קאמר [כך אמר]: יש דמים שהן כחליפין, כיצד? — אם החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור, שלאחר שמשך הקונה את השור מציע למוכר שיקבל במקום כסף את הפרה שלו, ופרה זו נקנית איפוא לא כקנין חליפין אלא כעין כסף.

מַאי טַעֲמָא? סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ ״נִשְׂרְפוּ חִיטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה״.

מאי טעמא [מה הטעם], הרי אין כסף קונה מטלטלין — סבר לה [סבור הוא] כ דעת ר׳ יוחנן, שאמר: דבר תורה, כלומר, מעיקר הדין מעות קונות, וכאשר משלם כסף זוכה המשלם בחפץ, אף שלא משכו בידו. ומה טעם אמרו חכמים משיכה קונה ולא מעות — גזירה שמא יאמר לו המוכר לקונה לאחר שקיבל את הכסף ממנו ״נשרפו חיטיך בעלייה״. כלומר, שאם תארע שריפה (או אונס אחר) לאחר קבלת המעות, לא יטרח המוכר להציל את החפץ שבביתו, מאחר שכבר איננו שלו ונמצא הקונה מפסיד. משום כך תיקנו חכמים שלא יהא קנין אלא אחר שימשוך הקונה את החפץ.

מִילְּתָא דִּשְׁכִיחַ – גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנַן; מִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחַ – לָא גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנַן.

ומה שבמשנתנו נראה שיש קנין במעות בלבד — יש להסביר כי מילתא דשכיח [דבר המצוי] גזרו בה רבנן [חכמים] ואמרו שאין מעות קונות, ואילו מילתא דלא שכיח [דבר שאינו מצוי] לא גזרו בה רבנן [חכמים] וקנין חליפין על ידי כסף (״דמי חמור בשור״) הוא דבר שאינו שכיח, ולכן לא גזרו בו חכמים והשאירו קנין כסף במקומו.

וּלְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר: מְשִׁיכָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה, הָנִיחָא אִי סָבַר לָהּ כְּרַב שֵׁשֶׁת דְּאָמַר: פֵּירוֹת עָבְדֵי חֲלִיפִין – מְתָרֵץ כְּרַב שֵׁשֶׁת.

ושואלים: ול דעת ריש לקיש, החולק על ר׳ יוחנן, שאמר משיכה מפורשת מן התורה ואין קנין אלא במשיכה בלבד ואין לחלק דין דבר מצוי לדבר שאינו מצוי, הניחא אי סבר לה [זה נוח אם הוא סבור] כ דעת רב ששת שאמר פירות עבדי [עושים] חליפין הריהו מתרץ (מיישב) את המשנה כ דעת רב ששת.

אֶלָּא אִי סָבַר לָהּ כְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר: פֵּירוֹת לָא עָבְדֵי חֲלִיפִין, וּמַטְבֵּעַ לָא קָנֵי – בְּמַאי מוֹקֵי לָהּ? עַל כָּרְחָךְ כְּרַב שֵׁשֶׁת סְבִירָא לֵיהּ.

אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] כ דעת רב נחמן שאמר פירות לא עבדי [אין עושים] חליפין, ומטבע לא קני [אינו קונה] לא מדין תורה ולא מדברי סופרים, במאי מוקי לה [במה מעמיד הוא אותה]? ומשיבים: על כרחך נאלץ אתה לפי דיוק זה, לומר כי כ דעת רב ששת סבירא ליה [סבור הוא].

מתני׳ רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ בְּכֶסֶף, וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט בַּחֲזָקָה. אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט.

רשות הגבוה בכסף, שהגבוה = ההקדש יש לו כוח קנין על ידי נתינת כסף למוכר. ורשות (דרך הקנין) של ההדיוט היא בחזקה. ועוד: אמירתו לגבוה כשאדם מקדיש דבר מסויים באמירה בלבד — הרי זה כמסירתו בפועל להדיוט, ונקנה הדבר להקדש.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ בְּכֶסֶף? גִּיזְבָּר שֶׁנָּתַן מָעוֹת בִּבְהֵמָה, אֲפִילּוּ בְּהֵמָה בְּסוֹף הָעוֹלָם – קָנָה. וּבְהֶדְיוֹט לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד רשות הגבוה בכסף? — גיזבר של ההקדש שנתן מעות בבהמה (עבור בהמה), אפילו הבהמה נמצאת בסוף העולם — קנה מיד. ובהדיוט לא קנה את הבהמה עד שימשוך אותה.

כֵּיצַד אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט? הָאוֹמֵר ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״ ״בַּיִת זֶה הֶקְדֵּשׁ״, אֲפִילּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם – קָנָה, בְּהֶדְיוֹט לֹא קָנָה

כיצד אמירתו לגבוה נידונה כמסירתו להדיוט? האומר ״שור זה עולה״ או ״בית זה הקדש״, אפילו היו אלה בסוף העולם — קנה ההקדש. ואין צורך במעשה קנין אחר, אלא האמירה בלבד גומרת את הקנין. אולם בהדיוט במקרה כגון זה, לא קנה