כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. מַאי טַעֲמָא? מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ עֲדִיפָא. כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדִים וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין.

ומעירים: רב הונא הולך בעניין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה — הריהו כל ימיו בעבירה. ותוהים: בעבירה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי אדם כזה כל ימיו עובר עבירות? אלא אימא [אמור] שכוונתו היתה: כל ימיו בהרהור עבירה שכיון שלא נשא אשה בצעירותו מתרגל בהרהור עבירה, ואינו יוצא מזה כל ימיו.

רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִלְוֶה דִּכְתִיב בַּתּוֹרָה, כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, בְּהָנֵי חָמֵשׁ פָּרֵיק לִבְרֵיהּ, וְאָזֵיל כֹּהֵן וְטָרֵיף לֵיהּ לְחָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדִים לְדִידֵיהּ.

אמר רבא, וכן תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: עד גיל עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע גיל עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו, כלומר, יקולל ואין צורך לדאוג לו עוד.

וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִלְוֶה דִּכְתִיב בְּאוֹרַיְיתָא לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, וְהִילְכָּךְ מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ עָדִיף.

אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי [זה שאני מעולה מחברי] הטעם דנסיבנא בשיתסר [שנשאתי אשה בגיל שש עשרה] ואי הוה נסיבנא בארביסר [ואם הייתי נושא בגיל ארבע עשרה]

תָּנוּ רַבָּנַן: לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ וְלַעֲלוֹת לָרֶגֶל – פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה לָרֶגֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹלֶה לָרֶגֶל, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ. שֶׁזּוֹ – מִצְוָה עוֹבֶרֶת, וְזוֹ מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת.

כל היכא דליכא [כל מקום שאין] אלא חמש סלעים בידו, וצריך הוא לפדות את עצמו וגם את בנו — הוא קודם לבנו בפדיון. מאי טעמא [מה הטעם] — מצוה דגופיה עדיפא [של עצמו עדיפה] על מצוה שהוא עושה עבור אחרים. כי פליגי היכא דאיכא [כאשר חלוקים הם במקום שיש] לאב קרקעות בשווי חמש סלעים שהם משועבדים בידי אחרים לצורך גביית חוב, ו קרקעות בשווי חמש סלעים שהם בני חורין.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה – כִּדְקָאָמַר טַעֲמָא. אֶלָּא רַבָּנַן מַאי טַעֲמַיְיהוּ? דְּאָמַר קְרָא ״כָּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״ וַהֲדַר ״לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם״.

וזה טעמה של המחלוקת, ר׳ יהודה סבר: מלוה דכתיב [שנאמר] בתורה, כלומר, כל התחייבות שהיא מן התורה — ככתובה בשטר דמיא [היא נחשבת] ונגבית מן המשועבדים ככל הלוואה בשטר. ומשום כך בהני [באותם] חמש סלעים שהם בני חורין פריק לבריה [פודה את בנו], ואזיל כהן וטריף ליה לחמש משועבדים לדידיה [והולך הכהן וטורף מן הקונים את הקרקע בשווי חמש הסלעים המשועבדים בשביל פדיונו שלו].

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁחַיָּיב לִפְדּוֹת כּוּלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״. פְּשִׁיטָא, בְּפֶטֶר רֶחֶם תְּלָא רַחֲמָנָא!

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מלוה דכתיב באורייתא לאו ככתובה בשטר דמיא [מלוה הכתוב בתורה אינו נחשב ככתוב בשטר] לפי שאינו התחייבות מסויימת ומוגדרת על אדם זה והילכך (ומשום כך) מצוה דגופיה [של גופו, של עצמו] עדיף ופודה את עצמו מהבני חורין. ופדיון בנו אינו יכול לפדות מהקרקעות המשועבדים.

מַהוּ דְּתֵימָא: נֵילַף בְּכוֹר בְּכוֹר מִנַּחֲלָה, מַה לְּהַלָּן ״רֵאשִׁית אֹנוֹ״ – אַף כָּאן רֵאשִׁית אוֹנוֹ. קָא מַשְׁמַע לָן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היה בידו כסף לפדות את בנו ולעלות לרגל — פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל. ר׳ יהודה אומר: עולה לרגל, ואחר כך פודה את בנו. וטעמו של דבר — שזו, העליה לרגל, היא מצוה עוברת, ואם לא יקיימנה עכשיו תתבטל, וזו, פדיון הבן, היא מצוה שאינה עוברת — שיכול לעשותה גם לאחר מכן.

״לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה״. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״. וְהֵיכָא דְּלָא אַגְמְרֵיהּ אֲבוּהּ – מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִיגְמַר נַפְשֵׁיהּ, דִּכְתִיב: ״וּלְמַדְתֶּם״.

ושואלים: בשלמא [נניח], מובן הדבר ל דעת ר׳ יהודה, כדקאמר טעמא [כפי שאמר את הטעם] והסביר את דבריו, אלא רבנן מאי טעמייהו [חכמים מה טעמם] שאומרים שצריך לפדות את בנו תחילה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] ״כל בכור בניך תפדה״ (שמות לד, כ) והדר [ואחר כך] בהמשך נאמר ״ולא יראו פני ריקם״ (שם) בעליה לרגל. משמע שכך הסדר הראוי, שמצוות פדיון קודמת לעליה לרגל.

אִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָא? דִּכְתִיב: ״וְלִימַּדְתֶּם״ ״וּלְמַדְתֶּם״ כָּל שֶׁמְּצוּוֶּה לִלְמוֹד – מְצוּוֶה לְלַמֵּד, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְצוּוֶה לִלְמוֹד – אֵינוֹ מְצוּוֶה לְלַמֵּד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם היו לו חמשה בנים בכורים מחמש נשים שונות שחייב לפדות את כולן — תלמוד לומר ״כל בכור בניך תפדה״, שהמלה ״כל״ באה לרבות כל בן בכור שיש לו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא בפטר רחם תלא רחמנא [תלתה התורה] את המצוה ״קדש לי כל פטר רחם״ (שמות יג, א), וכיון שכולם הם פטר רחם לאמותיהם חייב לפדותם!

וְאִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָה לְמֵילַף נַפְשָׁהּ? דִּכְתִיב ״וְלִימַּדְתֶּם״ ״וּלְמַדְתֶּם״ כָּל שֶׁאֲחֵרִים מְצוּוִּין לְלַמְּדוֹ – מְצוּוֶה לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצוּוִּין לְלַמְּדוֹ – אֵין מְצוּוֶה לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצוּוִּין לְלַמְּדָהּ? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ אֶת בְּנֵיכֶם וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: נילף [נלמד בגזירה שווה] בכור בכור מנחלה, מה להלן בדין נחלה הבכור הנזכר שם שמקבל פי שניים הוא דווקא ״ראשית אנו״ (דברים כא, יז), כלומר, בנו הראשון של האב, ואין הדבר תלוי בפטר רחם של האם, אף כאן לענין פדיון תלוי הדבר גם בראשית אונו, והראשון שנולד לו יתחייב לפדותו. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, ובכור לענין פדיון תלוי רק בהיותו פטר רחם.

תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִלְמוֹד וּבְנוֹ לִלְמוֹד – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם בְּנוֹ זָרִיז וּמְמוּלָּח וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ – בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, שְׁדַרֵיהּ אֲבוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי. כִּי אֲתָא, חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מִיחַדְּדִין שְׁמַעֲתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא עֲדִיפָא מִינָּךְ, תּוּב אַתְּ, דְּאֵיזִיל אֲנָא.

על מה ששנינו ללמדו תורה שואלים: מנלן [מניין לנו] שחייב האב ללמד את בנו תורה? דכתיב [שנאמר]: ״ולמדתם אתם את בניכם״ (דברים יא, יט). והיכא דלא אגמריה אבוה [והיכן שלא לימד אותו אביו] מיחייב איהו למיגמר נפשיה [חייב הוא ללמד את עצמו] דכתיב [שנאמר] אם נקרא שלא בניקוד המקובל — ״ולמדתם״.

שְׁמַע אַבַּיֵי דְּקָא הֲוָה אָתֵי. הֲוָה הַהוּא מַזִּיק בֵּי רַבָּנַן דְּאַבַּיֵי, דְּכִי הָווּ עָיְילֵי בִּתְרֵין אֲפִילּוּ בִּימָמָא הָווּ מִיתַּזְּקִי. אֲמַר לְהוּ: לָא לֵיתִיב לֵיהּ אֱינָשׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִתְרְחֵישׁ נִיסָא.

ועוד, איהי מנלן דלא מיחייבא [היא, האשה, האם, מניין שאינה מחוייבת] ללמד את בנה — דכתיב [שנאמר] הציווי ״ולימדתם״ כדרך שבכתוב, ואפשר לקחת גם ״ולמדתם״ לומר: כל שמצווה ללמוד — מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד בעצמו תורה — אינו מצווה ללמד, ואשה שאינה מצווה ללמוד, אינה מצווה גם ללמד.

עַל, בַּת בְּהַהוּא בֵּי רַבָּנַן, אִידַּמֵּי לֵיהּ כְּתַנִּינָא דְּשִׁבְעָה רֵישְׁוָותֵיהּ, כָּל כְּרִיעָה דְּכָרַע נְתַר חַד רֵישֵׁיהּ. אֲמַר לְהוּ לְמָחָר: אִי לָא אִיתְרְחֵישׁ נִיסָא סַכִּינְתִּין.

ושואלים: ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה [והיא, האשה מניין לנו שאינה מחוייבת ללמד את עצמה]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] ״ולימדתם״ ואפשר לקרוא גם ״ולמדתם״, לומר: כל שאחרים מצווין ללמדו — מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו — אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה — שאמר קרא [הכתוב]: ״ולמדתם אתם את בניכם״ (דברים יא, יט), להדגיש: את בניכם ולא את בנותיכם.

תָּנוּ רַבָּנַן: לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה – יִלְמוֹד תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא אִשָּׁה – יִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמוֹד תּוֹרָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הוא האב צריך ללמוד ובנו צריך ללמוד ואין בידם כדי זה וזה — הוא קודם לבנו. ר׳ יהודה אומר: אם בנו זריז (מהיר הבנה) וממולח (חריף) ותלמודו מתקיים בידו (יש לו כושר זכרון) — בנו קודמו. וכך מסופר: כי הא [כמו מעשה זה] שרב יעקב בריה [בנו] של רב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה [שלח אותו אביו לפני] אביי ללמוד. כי אתא חזייה [כאשר בא הבן לביתו ראה אותו] אביו שלא הוה מיחדדין שמעתיה [היו שמועותיו מחודדות], שלא היה חריף ובקי מספיק. אמר ליה [לו]: אנא עדיפא מינך [אני עדיף ממך] ללכת ללמוד, משום כך תוב את, דאיזיל אנא [שב אתה ותטפל בצרכי הבית כדי שאלך אני ללמוד].

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רֵיחַיִים בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה?! וְלָא פְּלִיגִי: הָא – לָן, וְהָא – לְהוּ.

מסופר, שמע אביי דקא הוה אתי [שהיה רב אחא בר יעקב בא]. הוה ההוא מזיק בי רבנן [היה מזיק אחד, שד, בבית החכמים בית המדרש] של אביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי [שכאשר היו נכנסים אליו בשניים בזוגות, אפילו ביום היו ניזקים]. מה עשה אביי — אמר להו [להם] לאנשי העיר: שלא ליתיב ליה אינש אושפיזא [ייתן לו אדם, לרב אחא בר יעקב, אכסניה] מקום ללון בו כדי לאלצו ללון בבית המדרש, וכיון שרב אחא בר יעקב צדיק גדול אפשר דמתרחיש ניסא [שיתרחש נס] על ידו ויהרוג את המזיק.

מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אֲמַר לֵיהּ: כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ הָבִיאֵהוּ לְיָדִי. כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ דְּלָא פָּרִיס סוּדָרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא פְּרִיסַת סוּדָרָא? אֲמַר לֵיהּ דְּלָא נָסֵיבְנָא. אַהַדְרִינְהוּ לְאַפֵּיהּ מִינֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי דְּלָא חָזֵית לְהוּ לְאַפִּי עַד דְּנָסְבַת.

כיון שלא מצא רב אחא בר יעקב מקום ללון על, בת בההוא בי רבנן [נכנס ולן באותו בית מדרש של החכמים]. אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה [נדמה לו המזיק כתנין בעל שבעה ראשים]. פתח רב אחא בר יעקב בתפילה, ועם כל כריעה שכרע בתפילה נתר חד רישיה [נפל ראש אחד של המזיק] עד שמת. אמר להו [להם] רב אחא בר יעקב למחר לאנשים: אי [אם] לא איתרחיש ניסא [היה מתרחש נס] סכינתין [הייתם מסכנים אותי בכך].

רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה – כָּל יָמָיו בַּעֲבֵירָה. בַּעֲבֵירָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵירָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם היה לפניו ללמוד תורה ולישא אשה מה יקדים — ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה — ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה, נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה בכל מקרה.

אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לְאָדָם מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא – אוֹמֵר: תִּיפַּח עַצְמוֹתָיו.

ר׳ יוחנן אמר: כיצד יכול לעשות זאת? ריחיים של עול פרנסה תלויים בצוארו ויעסוק בתורה?! ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] הלכה למעשה: הא [זו, דברי שמואל] — לן [לנו, לבני בבל], והא [וזו, דברי ר׳ יוחנן] — להו [להם, לבני ארץ ישראל], שבארץ ישראל דחוקים בפרנסתם, ואם נושא אשה — הרי זה עול כבד שאינו מאפשר לו ללמוד.

אֲמַר רַב חִסְדָּא: הַאי דְּעָדֵיפְנָא מֵחַבְרַאי – דְּנָסֵיבְנָא בְּשִׁיתְּסַר. וְאִי הֲוָה נָסֵיבְנָא בְּאַרְבֵּיסַר

אגב כך מספרים: משתבח ליה [היה משתבח בו] רב חסדא לרב הונא ב שבחיו של רב המנונא, שאדם גדול הוא. אמר ליה [לו] רב הונא: כשיבא לידך (אליך) — הביאהו לידי (שלח אותו אלי). כי אתא [כאשר בא] רב המנונא לפני רב הונא חזייה דלא פריס סודרא [ראה אותו שאינו מכסה ראשו בסודר] כדרך תלמידי חכמים. אמר ליה [לו]: מאי טעמא לא פריסת סודרא [מה טעם אין אתה מכסה את ראשך בסודר]? אמר ליה [לו]: משום דלא נסיבנא [שאינני נשוי] ולא נהגו שרווקים יתכסו בסודר. אהדרינהו לאפיה מיניה [הפך רב הונא את פניו ממנו] בנזיפה. אמר ליה [לו]: חזי דלא חזית להו לאפי [ראה שאין אתה רואה את פני] עד דנסבת [שתתחתן].