חזור
קידושין
דף ג.לָא מַקְנְיָא נַפְשָׁהּ.
לא מקניא נפשה [אינה מקנה את עצמה].
רש"י
לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין:
מִנְיָינָא דְּסֵיפָא לְמַעוּטֵי מַאי? לְמַעוּטֵי חֲלִיצָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא תֵּיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִיבָמָה, מַה יְּבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט – יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה, זוֹ שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט – אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה. קָמַשְׁמַע לָן.
מניינא דסיפא למעוטי מאי [המניין שבסוף המשנה ״וקונה את עצמה בשתי דרכים״ למעט את מה בא] — למעוטי [למעט] חליצה, שאין אשה קונה את עצמה מבעלה על ידי חליצה. כי בלי המיעוט סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו בקל וחומר מיבמה, וכך נאמר: מה יבמה שאינה יוצאה מן היבם בגט — על כל פנים יוצאה ממנו בחליצה, זו סתם אשה שיוצאה מבעלה בגט, אינו דין שיוצאה ממנו בחליצה! — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שסתם אשה הנשואה לאיש אינה יוצאה ממנו בחליצה.
רש"י
מה יבמה שאינה יוצאה בגט דילפי׳ לקמן בהאי פרקין (קידושין דף יד.) כתיב לה ולא ליבמה:
וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אָמַר קְרָא ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] ותצא אשה בחליצה! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] לגבי גירושי אשה ״ספר כריתת״ (דברים כד, ג), ללמדנו: ספר, כלומר, גט כורתה מבעלה, ואין דבר אחר כורתה.
תוספות
ואין דבר אחר כורתה וא״ת תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק״ו דיבמה מהאי ק״ו גופה ואין לומר אשה תוכיח דמה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר באמה וי״ל דה״א שפחה כנענית תוכיח דיוצאה בכסף ואין יוצאה בחליצה וא״ת היא גופא תיתי בהאי ק״ו דתיפוק בחליצה וי״ל דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאת במיתת היבם ולכך יוצאת בחליצה תאמר בשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון לכך אינה יוצאה בחליצה וא״ת א״כ היכי נימא שפחה כנענית תוכיח איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון תאמר באמה העבריה וי״ל דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית דכי פרכת מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון אשה תוכיח שיוצאה במיתת הבעל ואינה יוצאה בחליצה מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח:
״בְּכֶסֶף״. מְנָא לָן? וְתוּ, הָא דִּתְנַן: הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ, בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה – מְנָלַן דְּמִיקַּנְיָא בְּכֶסֶף, וְכֶסֶף דַּאֲבוּהּ הוּא?
שנינו במשנה שהאשה נקנית בכסף. ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שהאשה נקנית בכסף? ותו הא דתנן [ועוד, זו ששנינו] במשנה אחרת: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא [מנין לנו שהיא נקנית] לבעלה בכסף ו שכסף זה דאבוה [של אביה] הוא?
רש"י
בכסף מנלן הכא עיקר ולעיל (קידושין דף ב.) אגב גררא נקיט ליה לתרוצי לשון קנין דמתני׳:
זכאי בבתו שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה:
מנלן הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני׳ ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם:
תוספות
האב זכאי בבתו וכו׳ מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה:
אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: דְּאָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף״ – אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה, אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר. וּמַאן נִיהוּ? אָב.
אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא [שאמר הכתוב] לגבי אמה העבריה, שאם אין אדוניה מקיים אחד משלושת החיובים שלו כלפיה — ״ויצאה חנם אין כסף״ (שמות כא, יא), ומייתור לשון המקרא ״אין כסף״ אנו מדייקים: אין כסף לאדון זה, כלומר, במקרה זה האדון שיוצאת ממנו מפסיד את הכסף ששילם בעדה, אבל לעומת זאת יש כסף לאדון אחר כאשר יוצאת מרשותו, ומאן ניהו [ומי הוא] האדון האחר שיכול למסור אותה ולקבל כסף בעדה — האב.
רש"י
ויצאה חנם גבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות ומצי למיכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למידרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו:
וְאֵימָא לְדִידָהּ! הָכִי הָשְׁתָּא?! אָבִיהָ מְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ, דִּכְתִיב: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״, וְאִיהִי שָׁקְלָה כַּסְפָּא?!
ומקשים: ואימא לדידה [ואמור שהכסף הזה יהיה שלה]! ודוחים: הכי השתא [איך אפשר] לומר כך, הלא אביה מקבל קידושיה, שהוא המשיא אותה לבעלה, דכתיב [שנאמר]: ״את בתי נתתי לאיש הזה״ (דברים כב, טז), ואיהי שקלה כספא [והיא נוטלת את הכסף]?! שכיון שהוא הנותן אותה לאשה, הרי בוודאי הוא גם המקבל את הכסף.
רש"י
ואימא לדידה הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו׳ אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה:
ואיהי תשקול כספא בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה:
תוספות
ואימא לדידה וא״ת הא ע״כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון וי״ל דמ״מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי׳ דהני תרי קראי צריכי:
וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי – קְטַנָּה דְּלֵית לָהּ יָד לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין, אֲבָל נַעֲרָה דְּאִית לָהּ יָד לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין – תִּקְדִּישׁ אִיהִי נַפְשָׁהּ, וְתִשְׁקוֹל כַּסְפָּא! אָמַר קְרָא: ״בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״ – כָּל שֶׁבַח נְעוּרִים לְאָבִיהָ.
ושואלים: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה] אמורים כשהיא קטנה דלית לה יד [שאין לה יד, כוח] לקבל קידושין שכיון שאינה בת דעת, ממילא אין ביכולתה להיות בעלת כוח משפטי (״יד״) לקבל קידושין, אבל נערה דאית [שיש] לה יד לקבל קידושין, שהרי כבר עברה את שנתה השתים עשרה והיא נחשבת כגדולה, אם כן תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא [שתקדש היא את עצמה ותיטול את הכסף]! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: ״בנעריה בית אביה״ (במדבר ל, יז) ללמדנו: כל שבח נעורים שמשביחה (שמרויחה) הנערה בבית אביה — לאביה הוא.
רש"י
ואימא ה״מ דזכי ליה לקבלם בקטנה שאין לה יד דלאו בת דעה היא ואע״ג דקרא דמוציא שם רע בנערה כתיב דכתיב (דברים כ״ב:י״ט) ונתנו לאבי הנערה לעולם דקדשה ניהלה בקטנותה:
אבל נערה דאית לה יד משהביאה שתי שערות גדולה לכל דבר לכל עונשין ולממון שמקחה מקח וממכרה ממכר איהי תקדיש נפשה כו׳:
בנעוריה בית אביה הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא:
תוספות
ואימא ה״מ קטנה אע״ג דקרא איירי בנערה דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) וסקלוה ועוד דמוציא שם רע על הקטנה פטור מ״מ י״ל דה״ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ועתה היא גדולה וא״ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה״ג אמרי׳ גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) וי״ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר אע״פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב וא״ת הא אמרינן בפרק נערה (שם) שמעשה הבת לאב מדזכי ליה רחמנא למימסרה לחופה אע״פ שמבטלה ממלאכתה ופירש התם בקונטרס דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראיה אימא ה״מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי״ל דהאי קרא את בתי נתתי ע״כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א״א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א״כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנות של קטנות לא מיחייבה:
וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לָאָב? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״. מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ – אַף בַּת נַמִי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. תֵּיפּוֹק לֵיהּ מִ״בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״!
ומקשים: ואלא הא דאמר [זו שאמר] רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת, הכסף שהיא מרויחה בעבודתה, שייך לאב — שנאמר: ״וכי ימכר איש את בתו לאמה״ (שמות כא, ז), ולמדים מההיקש של בת לאמה: מה אמה מעשה ידיה לרבה (בעליה, האדון) אף בת נמי [גם כן] מעשה ידיה לאביה, שהרי כשהוא מוכרה הוא יכול לתת לקונה רק זכות שהיתה בידו. ויש לשאול: למה נזקק רב הונא ללימוד זה? תיפוק ליה [תצא, תלמד, לו] גם הלכה זו מ מה שנאמר ״בנעריה בית אביה״, שכל שבח נעורים — לאביה!
רש"י
לאמה קרא יתירא הוא ודריש ליה בתו הרי היא לו כאמה ובבתו נערה אשמעי׳ דאי בקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא:
תיפוק ליה מבנעוריה אי מיניה הוי מצי למילף אלא על כרחך מדלא יליף מהתם שמעינן מינה לא לשבח נעורים אתיא דלגופיה איצטריך גבי נדרים דקאי עלייהו:
אֶלָּא: בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב, הָכִי נַמִי – בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב! וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִינֵּיהּ – מָמוֹנָא מֵאִיסּוּרָא לָא יָלְפִינַן.
אלא מדוע לא אמר כן רב הונא בשם רב — משום שהוא סבור כי פסוק זה בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר], ולא בדיני קניינים. אם כן הכי נמי [כך גם כן] לעניננו נאמר: בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר] ולא בענין אחר. וכי תימא [ואם תאמר]: נילף מיניה [נלמד דבר זה ממנו], מדין הפרת נדרים, שכמו שיש כוח לאב להפר נדרי בתו בעודה נערה, כך יש לו זכות לגבי ממונה — הרי כלל בידינו: ממונא מאיסורא לא ילפינן [דין של ממון מדין של איסור אין אנו למדים].
וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִקְּנָסָא – מָמוֹנָא מִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן.
וכי תימא [ואם תאמר]: נילף מקנסא [נלמד דבר זה מקנס], שהרי מפורש בתורה שהקנס שמשלם האונס את הנערה ניתן לאב, אולם גם כאן יש כלל: ממונא מקנסא לא ילפינן [ממון מקנס אין אנו למדים], שהקנס היא הלכה מיוחדת לעצמה, ואין ללמוד ממנה לענין זכויות ממוניות רגילות.
רש"י
וכי תימא נילף ממון מנדרים ממונא מאיסורא כו׳:
וכי תימא נילף כסף קידושיה מכסף קנסה שאונס ופתוי לאביה חמשים כסף:
ממונא מקנסא לא ילפינן שהקנס כולו חידוש ומחידוש לא גמרינן ואכתי קידושיה מנלן דלאביה הוי:
וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִבּוֹשֶׁת וּפְגָם – שָׁאנֵי בּוֹשֶׁת וּפְגָם דַּאֲבוּהּ שַׁיָּיךְ בְּגַוַּיְיהוּ!
וכי תימא [ואם תאמר]: נילף [נלמד] דבר זה מ תשלומי בושת ופגם של נערה שנאנסה שגם הם ניתנים לאב, גם כאן יש לחלק: שכן שאני [שונה] בושת ופגם דאבוה [שאביה] שייך בגוייהו [בהם], שהרי גם בבושת וגם בפגם הנובע מחמת האונס יש בושת ופגם למשפחה כולה ולאב בפרט, ואין ללמוד מכאן לגבי דברים שאין לאב שייכות בהם.
רש"י
מבושת ופגם דקיימא לן בכתובות (דף מ:) שהמאנס נותן בושת ופגם לאב והנהו לאו קנסא נינהו:
דאבוה שייך בגוייהו שיש לו דין חלק בהן שיש בידו לביישה ולפוגמה בשביל ממון שיתנו לו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דהויא לה בושת ופגם ואנס זה שבא עליה מחסר ממון זה שזילזלה ולא יקפצו עליה תובעין:
תוספות
וכי תימא נילף מבושת ופגם תימה היכי בעי למימר נילף קידושין מבושת ופגם הא בושת ופגם גופה לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין דאמר בסוף אלו נערות (כתובות דף מ:) דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ״ת דנ״מ מיהא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה והיה עומד לה בושת זה אף בנערות א״כ גם כשהיא בוגרת יהא בושת ופגם של אב מהאי טעמא וי״ל דלא דמי בוגרת לנערות דנהי דלא ילפינן מהפרת נדרים כולה מלתא לענין הא ילפינן שלא ימשוך כח האב אלא ימי נערות כי ההיא דלקמן ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה כו׳ ומנא לן הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים מיהו לא נהירא כיון דבטעמא תליא מלתא דאי בעי מסר לה בקטנות כך שייך דבר זה לבגרות כמו לנערה לכן נ״ל לעיל ואימא ה״מ קטנה כלומר קטנה שייך לעשות אותו ק״ו דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי תשקול כספא כיון שאין לה כלל יד לקדש עצמה אבל נערה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא פירוש כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה אבל אמת הוא שגם כשהיא נערה אביה יכול לקדשה וכשאביה מקדשה אז יהיו הקידושין שלו והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה והתם יליף בושת ופגם מקידושין שע״י אביה שהם של אביה והכא ה״ק וכי תימא נילף מבושת ופגם קידושין שע״י עצמה שיהא של אביה מבושת ופגם כי ודאי מקדושי אביה ליכא למילפינהו שאלו על ידה לגמרי הם אבל מתחילה הוה יליף בושת ופגם שאינו על ידה מקדושי אביה ובתר הכי איכא למילף מה שהוא על ידה ממה שאינו על יד אביה:
אֶלָּא מִסְתַּבְּרָא, דְּכִי קָא מְמַעֵט
אלא על כרחנו למדים אנו דין זה שכסף קידושי הנערה לאביה מהדגשת הכתוב ״ויצאה חנם אין כסף״ וכפי שדייקנו לעיל. ולענין שהקשינו: מדוע לא נדייק שיהא הכסף שלה, יש לתרץ ולומר כך: מסתברא דכי קא [מסתבר שכאשר] ממעט הכתוב שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר,
רש"י
אלא לעולם מקרא קמא דאין כסף לאדון זה נפקא ודקשיא לך ואימא לדידה מסתברא דלאביה דכי קממעט יציאת אירוסין מדין יציאת אמה העבריה ובא לומר כאן אין כסף אבל ביציאת אירוסין יש כסף: