״אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ״ וגו׳, וְאוֹמֵר: ״קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ״; וְאוֹמֵר: ״כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים״; וְאוֹמֵר: ״חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים״; וְאוֹמֵר: ״חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ״; וְאוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״.

״אמר לחכמה אחתי את ומודע לבינה תקרא״ (משלי ז, ד) כלומר, שהוא בקי בה כמו שהוא מכיר את אחותו. ואומר: ״קשרם על אצבעתיך כתבם על לוח לבך״ (שם ג), ואומר: ״כחצים ביד גבור כן בני הנעורים״ (תהלים קכז, ד), ואומר: ״חצי גבור שנונים״ (שם קכ, ד), ואומר: ״חציך שנונים עמים תחתיך יפלו״ (שם מה, ו), ואומר: ״אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער״ (שם קכז, ה) ומכל אלו הפסוקים משמע שהבנים נמשלו לחיצים שנונים.

מַאי ״אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד – נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה, וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״, אַל תִּקְרֵי ״בְּסוּפָה״ אֶלָּא ״בְּסוֹפָהּ״.

ושואלים: מאי [מה פירוש] ״את אויבים בשער״ לענין זה? אמר ר׳ חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין יחד בתורה בשער, בענין, אחד — נעשים אויבים זה את זה מתוך להט הלימוד. ו אולם אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: ״על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ את והב בסופה״ (במדבר כא, יד) שמפרש ״והב״ מלשון אהבה, אל תקרי (תקרא) ״בסופה״ אלא ״בסופה״, בסופו של הויכוח הם מגיעים לאהבה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתֶּם״ – סַם תָּם. נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים; מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה, וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כָּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ – אֱכוֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתְךָ, וּשְׁתֵה מַה שֶּׁהֲנָאָתְךָ, וּרְחוֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, וְאֵין אַתָּה מִתְיָירֵא. וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ – הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמִי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר לגבי דברי תורה ״ושמתם את דברי אלה על לבבכם״ (דברים יא, יח) ומפרשים זאת כאילו היה כתוב סם תם (סם שלם) תרופה גמורה, לומר כי נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה (תחבושת) על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך ומרפאה אותך אכול מה שהנאתך ממנו, ושתה מה שהנאתך ממנו, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, כי היא מרפאה את מכתך. ואם אתה מעבירה (מורידה) ממך הרי היא המכה מעלה נומי (נמק).

כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה – אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״.

כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע שהוא המכה הגדולה ובראתי לו תורה תבלין לתקנו ולמתקו. ואם אתם עוסקים בתורה — אין אתם נמסרים בידו של היצר הרע, שנאמר: ״הלוא אם תיטיב שאת״ (בראשית ד, ז) — שאם אדם מיטיב דרכו ועוסק בתורה הוא מתרומם מעל היצר הרע,

וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״. וְאִם אַתָּה רוֹצֶה – אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ״.

ואם אין אתם עוסקין בתורה — אתם נמסרים בידו, שנאמר: ״לפתח חטאת רבץ״ (שם), ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו מה שעוסק בו היצר הרע הוא רק בך, שנאמר: ״ואליך תשוקתו״ (שם). ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ״ואתה תמשל בו״ (שם).

תָּנוּ רַבָּנַן: קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע, שֶׁאֲפִילּוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״. אָמַר רַב יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק רַע כָּל הַיּוֹם״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: קשה יצר הרע, שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: ״כי יצר לב האדם רע מנעריו״ (שם ח, כא). אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: ״וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום״ (שם ו, ה).

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״. וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ – אֵין יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ״.

ואמר ר׳ שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: ״צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו״ (תהלים לז, לב) ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לאדם להתגבר על יצרו אין יכול לו, שנאמר: ״אלהים לא יעזבנו בידו״ (שם לג).

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי, אִם פָּגַע בְּךָ מְנוּוָל זֶה – מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ; וְאִם בַּרְזֶל הוּא – מִתְפּוֹצֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״. אִם אֶבֶן הוּא – נִימּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״ וְאוֹמֵר ״אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם״.

תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה היצר הרע — משכהו לבית המדרש, כלומר, לך לבית המדרש. ושם, אם אבן הוא — הרי הוא נימוח, ואם ברזל הוא — מתפוצץ, שנאמר לענין דברי תורה: ״הלוא כה דברי כאש נאם ה׳ וכפטיש יפצץ סלע״ (ירמיה כג, כט), כלומר, כמו שהסלע מפוצץ את הפטיש, כך בלימוד תורה יכול להתגבר על היצר הרע הקשה כברזל. ולענין אבן, שאם אבן הוא — נימוח (נשחק), שנאמר לגבי התורה: ״הוי כל צמא לכו למים״ (ישעיה נה, א) ואומר: ״אבנים שחקו מים״ (איוב יד, יט), כלומר, שכוח המים יפה מכוח האבן שהריהי נשחקת על ידי המים.

״לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה״ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים״.

אמרנו שמצווה האב על בנו להשיאו אשה. ושואלים: מנלן [מניין לנו] הדבר? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: ״קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים״ (ירמיה כט, ו).

בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ – בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּתּוֹ בְּיָדוֹ הִיא? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: נִיתֵּן לָהּ מִידֵּי, וּלְבַשְׁיֵיהּ, וּנְכַסְיֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּקָפְצוּ עֲלָהּ אֱינָשֵׁי.

ושואלים: בשלמא [נניח] בנו — בידו, ויכול לומר לו שישא אשה, אלא בתו וכי בידו היא? הלא הדבר תלוי באנשים אח רים, אם ירצו לשאתה! ומשיבים: הכי קאמר להו [כך אמר להם] ירמיה: ניתן [שייתן] לה האב מידי ולבשייה ונכסייה [דבר בנדוניה וילבישנה ויכסנה] כי היכי דקפצו עלה אינשי [כדי שיקפצו ימהרו עליה אנשים לשאתה].

״לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת״ מְנָלַן? אֲמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״; אִם אִשָּׁה מַמָּשׁ הִיא, כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה – כָּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. אִם תּוֹרָה הִיא, כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה – כָּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת.

עוד אמרנו שמצווה האב על בנו ללמדו אומנות. ושואלים: מנלן [מניין לנו] הדבר? אמר חזקיה: שאמר קרא [הכתוב] ״ראה חיים עם אשה אשר אהבת״ (קהלת ט, ט) ומפרש: אם משמעות הכתוב הזה ״אשה״ ממש היא, יש לומר כך: כשם שחייב להשיאו אשה — כך חייב ללמדו אומנות (״חיים״). ואם ״אשה״ שבכתוב זה היא בדרך משל, ומשמעותה תורה היא — יש ללמוד כך: כשם שחייב ללמדו תורה — כך חייב ללמדו אומנות.

״וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לְהָשִׁיטוֹ בְּנָהָר״. מַאי טַעֲמָא? חַיּוּתֵיהּ הוּא.

עוד שנינו שיש אומרים שצריך האב אף להשיטו בנהר (ללמדו לשחות). ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של דבר — חיותיה [צורך חייו] הוא שאם יפול למים לא יטבע.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ״כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת״. לִיסְטוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא ״כְּאִילּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת״.

ר׳ יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות — מלמדו ליסטות. תוהים: ליסטות סלקא דעתך [עולה על דעתך], הלא ודאי אין מלמדו ליסטות! אלא, כאילו מלמדו ליסטות.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַגְמָרֵיהּ עִיסְקָא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין חכמים האומרים שמצוה ללמדו אומנות ובין דברי ר׳ יהודה? ומשיבים: איכא בינייהו דאגמריה עיסקא [יש ביניהם הבדל כגון שלימדו האב עיסוק במסחר], שלדעת תנא קמא די בכך, ולדעת ר׳ יהודה צריך ללמדו אומנות ממש.

״כָּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן״ וכו׳ מַאי כָּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן? אִילֵימָא כָּל מִצְוָתָא דְּמִיחַיַּיב אַבָּא לְמֶיעֲבַד לִבְרֵיהּ נָשִׁים חַיָּיבוֹת – וְהָתַנְיָא: הָאָב חַיָּיב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדּוֹתוֹ. אָבִיו – אִין, אִמּוֹ – לָא!

שנינו במשנה שבכל מצות האב על הבן נשים חייבות. ומבררים: מאי [מה פירוש] כל מצות האב על הבן? אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה [אם תאמר כל המצוות שמחוייב האב לעשות לבנו] נשים חייבות — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האב חייב בבנו למולו ולפדותו. ומכאן נדייק: אביו — אין [כן] חייב בכך, אמו — לא!

אֲמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר: כָּל מִצְוַת הָאָב הַמּוּטֶּלֶת עַל הַבֵּן לַעֲשׂוֹת לְאָבִיו – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין. תָּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ. אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״תִּירָאוּ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם.

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך אמר]: כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו איפוא במשנה לזו ששנו חכמים בברייתא], על מה שנאמר: ״איש אמו ואביו תיראו״ (ויקרא יט, ג). ״איש״ — אין לי אלא איש, גבר, בלבד, אשה מנין שאף היא חייבת בכבוד הוריה? כשהוא אומר ״תיראו״ — הרי כאן שנים, איש ואשה.

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? אִישׁ סִיפֵּק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, אִשָּׁה – אֵין סִיפֵּק בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁרְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב: נִתְגָּרְשָׁה – שְׁנֵיהֶם שָׁוִים.

אם כן ששניהם חייבים מה תלמוד לומר מדוע נאמר במקרא דווקא ״איש״? — מכיון שאיש סיפק (אפשר) בידו לעשות לכבוד הוריו, אשה אין תמיד סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים (בעלה) עליה. שעסוקה בביתה ואינה יכולה תמיד לעסוק בכבוד הוריה. אמר רב אידי בר אבין אמר רב: משום כך, אם נתגרשה אשה מבעלה, שניהם גם הבת וגם הבן שוים לענין כיבוד אב ואם.

תָּנוּ רַבָּנַן: נֶאֱמַר ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״כבד את אביך ואת אמך״ (שמות כ, יב) ונאמר ״כבד את ה׳ מהונך״ (משלי ג, ט), השוה איפוא הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום, שבשניהם אמר לשון כבוד.

נֶאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, וְנֶאֱמַר: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם.

וכן נאמר: ״איש אמו ואביו תיראו״ (ויקרא יט, ג) ונאמר: ״את ה׳ אלהיך תירא ואתו תעבד״ (דברים ו, יג) השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום, וכן

נֶאֱמַר: ״מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת״, וְנֶאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב בִּרְכַּת אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם. אֲבָל בְּהַכָּאָה וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר.

נאמר: ״ו מקלל אביו ואמו מות יומת״ (שמות כא, יז), ונאמר: ״איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו״ (ויקרא כד, טו) נמצא שהשוה הכתוב ברכת (כלומר, קללה, בלשון נקיה) אב ואם לברכת המקום. אבל בהכאה שנאמר שהמכה את אביו ואמו חייב מיתה ודאי אי אפשר לומר כן כלפי הקדוש ברוך הוא.

וְכֵן בְּדִין – שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שׁוּתָּפִין בּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין הֵן בְּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו וְאִמּוֹ. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי.

וכן בדין, כלומר, סברה היא שתהיה השוואה כזו, כיון ששלשתן שותפין בו ביצירתו. וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא שנותן בו נשמה, ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה (מחשיב) אני עליהם כאילו דרתי ביניהם, וכבדוני גם אותי.

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי

תניא [שנויה ברייתא] רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העלם שבן מכבד את אמו יותר מ מה שהוא מכבד את אביו, מפני