וּמְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

ו עם כל זה הריהו מביאו בכך לחיי העולם הבא.

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי קִיֵּים מִצְוַת כִּיבּוּד. חֲמִשָּׁה בְּנֵי סָמְכֵי הֲוָה לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו. וְכִי הֲוָה אֲתָא רַבִּי אַבָּהוּ קָרֵי אַבָּבָא, רָהֵיט וְאָזֵיל וּפָתַח לֵיהּ, וַאֲמַר: אִין, אִין, עַד דִּמְטַאי הָתָם.

אמר ר׳ אבהו: כגון אבימי ברי [בני] קיים מצות כיבוד כראוי. ומספרים: חמשה בני סמכי הוה ליה [בנים סמוכים להוראה היו לו] לאבימי בחיי אביו ר׳ אבהו, והוא עצמו היה איפוא כבר אדם מבוגר ואדם סמוך, וכי הוה אתא [וכאשר היה בא] ר׳ אבהו אביו, קרי אבבא [וקורא בפתח] שרוצה להכנס, רהיט ואזיל ופתח ליה [היה אבימי עצמו רץ והולך ופותח לו] ואמר [והיה אומר] בינתיים: אין, אין, עד דמטאי התם [כן, כן, עד שאגיע לשם, לפתח], כדי שלא יחשוב אביו אף לרגע שאין משגיחים בו.

יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקִיַּין מַיָּא. אַדְּאַיְיתֵי לֵיהּ נִמְנֵם, גָּחִין קָאֵי עֲלֵיהּ עַד דְּאִיתְעַר. אִיסְתַּיְּיעָא מִילְּתֵיהּ וְדָרַשׁ אֲבִימִי ״מִזְמוֹר לְאָסָף״.

יומא חד [יום אחד] אמר ליה [לו] ר׳ אבהו לאבימי בנו: אשקיין מיא [השקה אותי מים]. אדאייתי ליה [עד שהביא לו] את המים נמנם בינתיים ר׳ אבהו. גחין קאי עליה [היה אבימי גוחן, ועומד עליו] עד דאיתער [שנתעורר אביו]. איסתייעא מילתיה [הסתייע לו הדבר] ו בזכות מצוה זו דרש אבימי באותה שעה את ״מזמור לאסף״ (תהלים עט).

אֲמַר לֵיהּ רַב יַעֲקֹב בַּר אֲבוּהּ לְאַבַּיֵי: כְּגוֹן אֲנָא, דְּעַד דְּאָתֵינָא מִבֵּי רַב, אַבָּא מַדְלִי לִי כָּסָא, וְאִמָּא מָזְגָה לִי, הֵיכִי אִיעֲבִיד? אֲמַר לֵיהּ: מֵאִמָּךְ – קַבֵּיל, וּמֵאֲבוּךְ לָא תְּקַבֵּל, דְּכֵיוָן דְּבַר תּוֹרָה הוּא – חָלְשָׁה דַּעְתֵּיהּ.

אמר ליה [לו] רב יעקב בר אבוה לאביי: כגון אנא [אני] שאני חביב ביותר על הורי, שעד דאתינא מבי [שאני מגיע מבית] הרב אבא מדלי [אבי מביא] לי כסא [כוס] ואמא מזגה [ואמי מוזגת] לי לי], היכי איעביד [איך אעשה]? אם אקבל מהם, האם יש בכך משום חסרון כבוד להם? אמר ליה [לו]: מאמך קביל [קבל] את הכיבוד הזה, ומאבוך [ומאביך] לא תקבל שכיון דבר [שבן] תורה הוא חלשה דעתיה [תחלש דעתו] אם יראה שאין אתה מתייחס אליו בכבוד הראוי.

רַבִּי טַרְפוֹן הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא, דְּכָל אֵימַת דַּהֲוַת בָּעֲיָא לְמֵיסַק לְפוּרְיָא גָּחִין וְסָלֵיק לָהּ, וְכָל אֵימַת דַּהֲוַת נְחֵית – נָחְתַת עִלָּוֵיהּ. אֲתָא וְקָא מִשְׁתַּבַּח בֵּי מִדְרָשָׁא. אָמְרִי לֵיהּ: עֲדַיִין לֹא הִגַּעְתָּ לַחֲצִי כִּיבּוּד. כְּלוּם זָרְקָה אַרְנָקִי בְּפָנֶיךָ לַיָּם וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ?

מסופר: ר׳ טרפון הוה ליה ההיא אמא [היתה לו אם] דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא [שכל פעם שהיתה רוצה לעלות למיטה] גחין וסליק לה [היה מתכופף והיתה עולה עליו], וכל אימת דהות נחית, נחתת עלויה [וכל פעם שהיתה יורדת מן המיטה. היתה יורדת עליו]. אתא וקא משתבח בי מדרשא [בא והשתבח בבית המדרש] שהוא מקיים מצות כיבוד הורים בשלימות. אמרי ליה [אמרו לו]: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד. כלום זרקה ארנקי (ארנק) של כסף בפניך לים ולא הכלמתה על כך?

רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה שָׁמַע קַל כַּרְעָא דְּאִמֵּיהּ אֲמַר: אֵיקוּם מִקַּמֵּי שְׁכִינָה דְּאָתְיָא. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חֲמָאָן. רַבִּי יוֹחָנָן, כִּי עִבַּרְתּוֹ אִמּוֹ – מֵת אָבִיו, יְלָדְתוֹ – מֵתָה אִמּוֹ. וְכֵן אַבַּיֵי. אִינִי? וְהָאֲמַר אַבַּיֵי: אָמְרָה לִי אֵם! הַהִיא מַרְבִּינְתֵּיהּ הֲוַאי.

רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה [כאשר היה שומע את קול רגלי אמו] כשהולכת, אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא [אקום מפני השכינה שבאה]. אמר ר׳ יוחנן: אשרי מי ש מעולם לא חמאן [ראה אותם] את אביו ואמו, מפני שקשה מאד לכבדם כראוי. מספרים שר׳ יוחנן עצמו לא ראה את הוריו מעולם, כי [כאשר] עברתו אמו — מת אביו, כאשר ילדתו — מתה אמו. וכן היה לאביי. ותוהים: איני [כך הוא] שאביי לא ראה את אמו? והאמר [והרי היה אומר] אביי פעמים רבות את המשפט: אמרה לי אם! ומשיבים: ההיא מרבינתיה הואי [אותה ״אם״ אומנתו היתה] ולא אמו.

רַב אַסִי הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא זְקֵינָה. אָמְרָה לֵיהּ: בָּעֵינָא תַּכְשִׁיטִין. עֲבַד לָהּ. בָּעֵינָא גַּבְרָא. נַיְיעִין לָךְ. בָּעֵינָא גַּבְרָא דְשַׁפִּיר כְּוָתָךְ. שְׁבָקָהּ וַאֲזַל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל.

רב אסי הוה ליה ההיא [היתה לו אותה] אמא זקינה. אמרה ליה [לו]: בעינא [רוצה אני] תכשיטין. עבד [עשה] לה. אמרה לו: בעינא גברא [רוצה אני איש] להינשא לו, אמר לה: נייעין [אחפש] לך. אמרה לו: בעינא גברא דשפיר כותך [רוצה אני איש שיהיה יפה כמותך] ואז ראה שדעתה מבולבלת ולא יוכל לספק כל רצונותיה, שבקה ואזל לארעא דישראל [עזבה והלך לארץ ישראל].

שָׁמַע דְּקָא אָזְלָה אַבַּתְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לָצֵאת מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. אִתְרַח פּוּרְתָּא, הֲדַר אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַסִי, נִתְרַצֵּיתָ לָצֵאת – הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם.

שמע דקא אזלה אבתריה [שמע שהיא הולכת אחריו] ועולה גם היא לארץ ישראל. אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ יוחנן, אמר ליה [לו]: מהו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ כדי לקבל את פניה? אמר ליה [לו]: אסור. שאל: לצאת לקראת אמא מהו? אמר ליה [לו]: איני יודע. אתרח פורתא [המתין רב אסי מעט], הדר אתא [חזר ובא אליו]. אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: אסי, נתרצית (החלטת שברצונך) לצאת — המקום יחזירך לשלום, ולא אמר יותר.

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, דִּלְמָא מִירְתַּח רָתַח? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: הַמָּקוֹם יַחֲזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲמַר לֵיהּ: וְאִם אִיתָא דִּרְתַח – לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לָךְ. אַדְּהָכִי וְהָכִי שָׁמַע לַאֲרוֹנָא דְּקָאָתִי. אֲמַר: אִי יָדְעִי – לָא נָפְקִי.

אתא לקמיה [בא רב אסי לפני] ר׳ אלעזר לפי שלא ידע רב אסי כיצד לפרש את משמעות דברי ר׳ יוחנן אלה. ואמר ליה [לו]: חס ושלום, דלמא מירתח רתח [שמא הוא כועס עלי] על שרציתי לצאת? אמר ליה [לו] ר׳ אלעזר: מאי [מה] אמר לך בדיוק? אמר ליה [לו]: המקום יחזירך לשלום. אמר ליה [לו]: ואם איתא דרתח [יש מקום לומר שכעס] — לא הוה [היה] מברך לך [אותך], ובודאי היתה כוונתו להתיר לך ברצון גמור לצאת. אדהכי והכי [בינתיים] עד שיצא לקראת אמו שמע לארונא דקאתי [שארונה בא], שמתה והביאו את ארונה לארץ. אמר: אי ידעי אילו הייתי יודע] לא נפקי [הייתי יוצא], שאחרי מותה לא היה צריך לצאת לכבודה מן הארץ.

תָּנוּ רַבָּנַן: מְכַבְּדוֹ בְּחַיָּיו וּמְכַבְּדוֹ בְּמוֹתוֹ. בְּחַיָּיו כֵּיצַד? הַנִּשְׁמַע בִּדְבַר אָבִיו לְמָקוֹם לֹא יֹאמַר ״שַׁלְּחוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״ ״מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״ ״פִּטְרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי״, אֶלָּא כּוּלְּהוּ ״בִּשְׁבִיל אַבָּא״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מכבדו את אביו בחייו, ומכבדו במותו. מכבדו בחייו כיצד? הנשמע בדבר אביו למקום, כלומר, ההולך בשליחות אביו למקום מסויים, לא יאמר לאנשים שהוא בא אליהם כדי לזרזם: ״שלחוני בשביל עצמי״, או ״מהרוני בשביל עצמי״, או ״פטרוני וגמרו את העסק בשביל עצמי״. אלא כולהו [כולם] יאמר בלשון: ״עשו זאת בשביל אבא״, וזו דרך כבוד.

בְּמוֹתוֹ כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו – לֹא יֹאמַר ״כָּךְ אָמַר אַבָּא״, אֶלָּא ״כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ״. וְהָנֵי מִילֵּי – תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִכָּאן וָאֵילָךְ אוֹמֵר ״זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא״.

במותו כיצד מכבדו? — היה אומר דבר שמועה מפיו של אביו, לא יאמר ״כך אמר אבא״, אלא יאמר ״כך אמר אבא מרי (מורי), הריני כפרת משכבו״. והני מילי [ודברים אלה] שאומר בסגנון זה דווקא תוך שנים עשר חדש למותו, ואולם מכאן ואילך אומר ״זכרונו לברכה לחיי העולם הבא״.

תָּנוּ רַבָּנַן: חָכָם מְשַׁנֶּה שֵׁם אָבִיו וְשֵׁם רַבּוֹ. תּוּרְגְּמָן אֵינוֹ מְשַׁנֶּה לֹא שֵׁם אָבִיו וְלֹא שֵׁם רַבּוֹ. אֲבוּהּ דְּמַאן? אִילֵימָא אֲבוּהּ דִּמְתוּרְגְּמָן – אַטּוּ תּוּרְגְּמָן לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא?

תנו רבנן [שנו חכמים]: חכם הדורש ברבים — משנה שם אביו, שכאשר הוא אומר דבר בשם אביו אינו מזכיר את אביו בשמו, ו כן משנה את שם רבו ולא יקרא לו בשמו. תורגמן שמתרגם את דברי החכם אינו משנה לא את שם אביו ולא את שם רבו. ושואלים: אבוה דמאן [באביו של מי] מדובר? אילימא אבוה [אם תאמר שמדובר באביו] של המתורגמן שהזכירו הרב בדרשה — אטו [וכי] התורגמן לאו בר חיובא [לא בן חיוב] הוא במצות כיבוד אב, וכיצד יזכיר המתורגמן את אביו בשמו?

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: שֵׁם אָבִיו שֶׁל חָכָם וְשֵׁם רַבּוֹ שֶׁל חָכָם. כִּי הָא דְּמָר בַּר רַב אַשִׁי, כִּי הֲוָה דָּרֵישׁ בְּפִירְקָא, אִיהוּ אֲמַר: אַבָּא מָרִי, וְאָמוֹרֵיהּ אֲמַר: הָכִי אֲמַר רַב אַשִׁי.

אלא אמר רבא: הכוונה לשם אביו של חכם, ושם רבו של חכם. כי הא [כמו זה] שמר בר רב אשי כי הוה דריש בפירקא [כשהיה דורש בדרשה הקבועה] והיה אומר הלכה בשם אביו רב אשי, איהו אמר [הוא היה אומר]: כך אמר אבא מרי [אבי מורי], ואמוריה אמר [והמתורגמן שלו היה אומר]: הכי [כך]. אמר רב אשי שהבן לא הזכיר את שם האב, אבל המתורגמן רשאי להזכירו בשמו.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ מוֹרָא וְאֵיזֶהוּ כִּיבּוּד? מוֹרָא – לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא מַכְרִיעוֹ. כִּיבּוּד – מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה, מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא אביו הוא: לא עומד במקומו הקבוע של אביו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו להביע דברים כנגד דברי אביו, ולא מכריעו, שלא יכריע דברים בויכוח שמתווכח אדם אחר עם אביו. איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה את אביו, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא בכל צרכי הבית.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ:

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: