הָכָא תּוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא? הֲדַר אֲמַר רָבָא: אִין, תּוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא, דִּכְתִיב: ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה״.

הכא [כאן] וכי תורה דיליה [שלו] היא שיכול הרב למחול על כבודה?! הדר [חזר] ואמר רבא: אין [כן], תורה דיליה [שלו] היא, של החכם הלומד אותה, דכתיב [שכן נאמר] ״כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה״ (תהלים א, ב), לומר כי מתחילה התורה היא ״תורת ה׳", ולאחר שהגה בה היא נעשית ״תורתו״.

אִינִי? וְהָא רָבָא מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ, וְדַל לֵיהּ כָּסָא לְרַב פַּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ. לְרַב מָרִי וּלְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְלָא קָמוּ מִקַּמֵּיהּ. אִיקְפַּד, וַאֲמַר: הָנוּ רַבָּנַן רַבָּנַן, וְהָנוּ רַבָּנַן לָאו רַבָּנַן?

ושואלים: איני [כך הוא]?! והא [והרי] רבא משקי בי הלולא דבריה [היה משקה את האורחים בשמחת החתונה של בנו] ודל ליה כסא [ומזג לו כוס] לרב פפא ולרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע וקמו מקמיה [ועמדו לפניו] כשהתקרב אליהם. וכן השקה לרב מרי ולרב פנחס בריה [בנו] של רב חסדא ולא קמו מקמיה [עמדו מפניו]. איקפד [הקפיד] ואמר: הנו רבנן רבנן, והנו רבנן לאו רבנן [חכמים אלה שלא קמו מפני הם חכמים, וחכמים אלה שקמו מפני אינם חכמים]? כלומר, סבורים אתם שאתם חכמים גדולים כל כך שאינכם צריכים לכבד חכם?

וְתוּ, רַב פַּפָּא הֲוָה מַשְׁקֵי בֵּי הִלּוּלָא דְּאַבָּא מָר בְּרֵיהּ, וְדָלֵי לֵיהּ כָּסָא לְרַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה וְלָא קָם מִקַּמֵּיהּ, וְאִיקְפַּד! אֲפִילּוּ הָכִי הִידּוּר מֵיעֲבַד לֵיהּ בָּעוּ.

ותו [ועוד] מעשה היה, שרב פפא הוה משקי בי הלולא [היה משקה את האורחים במשתה החתונה] של אבא מר בריה [בנו] ודלי ליה כסא [ומזג לו כוס] לר׳ יצחק בריה [בנו] של רב יהודה ולא קם מקמיה [עמד מפניו] ואיקפד [והקפיד] רב פפא על כך. וגם מכאן משמע שאף שמחל על כבודו (והשקה לאורחים) אין כבודו מחול! ומשיבים: אפילו הכי [כך] שהרב מוחל על כבודו — הידור מיעבד ליה בעו [לעשות לו איזה עניין של הידור, כמבקשים לעמוד לפניו, צריכים היו].

אֲמַר רַב אַשִׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – כְּבוֹדוֹ מָחוּל, נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. מֵיתִיבֵי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. נָתַן הַכּוֹס לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלֹא נְטָלוֹ. נְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְקִיבְּלוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַה זֶּה יְהוֹשֻׁעַ? אָנוּ יוֹשְׁבִין וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ?

אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול, אולם נשיא שמחל על כבודו — אין כבודו מחול. מיתיבי [מקשים]: מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ צדוק שהיו מסובין בבית המשתה של בנו של רבן גמליאל, שהיה נשיא הסנהדרין, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם. נתן הכוס לר׳ אליעזר ולא נטלו, נתנו לר׳ יהושע וקיבלו. אמר לו ר׳ אליעזר: מה זה יהושע? אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי (הגדול), עומד ומשקה עלינו?!

אֲמַר לֵיהּ: מָצִינוּ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ. אַבְרָהָם גָּדוֹל מִמֶּנּוּ – וְשִׁמֵּשׁ. אַבְרָהָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, וְכָתוּב בּוֹ: ״וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם״. וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִדְמוּ לוֹ – לֹא נִדְמוּ לוֹ אֶלָּא לַעֲרָבִיִּים. וְאָנוּ לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ?

אמר ליה [לו]: מצינו גדול ממנו ששמש את אורחיו, שאברהם אבינו גדול ממנו — ושמש אורחים. שהרי אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו ״והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו״ (בראשית יח, ח), ושמא תאמרו: כמלאכי השרת נדמו לו ומשום כך כיבד אותם — הרי לא נדמו לו אלא לערביים. ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?!

אָמַר לָהֶם רַבִּי צָדוֹק: עַד מָתַי אַתֶּם מַנִּיחִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַתֶּם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת, וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים, וּמוֹרִיד מָטָר, וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה, וְעוֹרֵךְ שׁוּלְחָן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָנוּ לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ?

אמר להם ר׳ צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום שאפשר להביא ראיה מהקדוש ברוך הוא עצמו ואתם עוסקים בכבוד הבריות? הלא הקדוש ברוך הוא משיב רוחות, ומעלה נשיאים (עננים), ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו? משמע שאף נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול!

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אֲמַר רַב אַשִׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, מכל מקום מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שמה שנאמר: ״שום תשים עליך מלך״ (דברים יז, טו) כוונתו: שתהא אימתו עליך, שמצוה היא לירוא ממנו, ומצוה זו אף המלך עצמו אינו יכול למחול עליה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״. יָכוֹל אֲפִילּוּ מִפְּנֵי זָקֵן אַשְׁמַאי – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן״, וְאֵין זָקֵן אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין זָקֵן אֶלָּא מִי שֶׁקָּנָה חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״מפני שיבה תקום״ (ויקרא יט, לב), יכול אפילו מפני זקן אשמאי (פשוט, בור) — תלמוד לומר ״זקן״, ואין זקן אלא חכם, שנאמר: ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו״ (במדבר יא, טז). ר׳ יוסי הגלילי אומר: אין ״זקן״ אלא מי שקנה חכמה, וכעין קיצור (״נוטריקון״) — זה קנה, וכן מצאנו לשון קנין שהיא מתייחסת לחכמה, שנאמר שאומרת החכמה: ״ה׳ קנני ראשית דרכו״ (משלי ח, כב).

יָכוֹל יַעֲמוֹד מִפָּנָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״ – לֹא אָמַרְתִּי קִימָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הִידּוּר.

ולענין הלכה למעשה, יכול יעמוד מפניו מפני הזקן מיד כשרואהו ממקום רחוק — תלמוד לומר: ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״ לא אמרתי שיש חובה בקימה אלא במקום שיש הידור, ואם עומד כאשר הזקן הוא רחוק, אין זה ניכר שהוא נותן לו כבוד.

יָכוֹל יְהַדְּרֶנּוּ בְּמָמוֹן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״, מַה קִּימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – אַף הִידּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. יָכוֹל יַעֲמוֹד מִפָּנָיו מִבֵּית הַכִּסֵּא וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״ – לֹא אָמַרְתִּי קִימָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הִידּוּר.

יכול יהדרנו בממון, שיהא חייב לתת לו ממון לכבודו — תלמוד לומר: ״תקום והדרת״, מה קימה היא דבר שאין בה חסרון כיס (הוצאה כספית) — אף הידור הוא דבר שאין בו חסרון כיס. יכול יעמוד מפניו גם מבית הכסא ומבית המרחץ — תלמוד לומר: ״תקום והדרת״, לא אמרתי מצות קימה אלא במקום שיש הידור, ומקומות אלה אינם מקומות מכובדים שראוי לכבד אדם בהם.

יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּקוּם וְיָרֵאתָ״ – דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ״.

יכול יעצים (יעצום), הרואה, את עיניו מן הזקן כמי שלא ראהו — תלמוד לומר: ״תקום... ויראת מאלוהיך״ (ויקרא יט, לב) שכל דבר המסור ללב נאמר בו ״ויראת מאלהיך״, שהרי אי אפשר להוכיח אם ראה או לא ראה, אלא זה דבר המסור ללב האדם, וגלוי רק לאלוקיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לַזָּקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״ – אֲפִילּוּ כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמַע.

ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח על הבריות לכבדו — תלמוד לומר: ״זקן ויראת״, לומר שגם הזקן מצווה על יראת ה׳, שלא יטריח את הבריות. ולסיום מביאה הברי יתא דעה נוספת: איסי בן יהודה אומר: מה שנאמר ״מפני שיבה תקום״, הרי זה בא לומר: אפילו כל שיבה במשמע ולאו דווקא חכם.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יָנִיק וְחַכִּים; תַּנָּא קַמָּא סָבַר: יָנִיק וְחַכִּים – לָא. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אֲפִילּוּ יָנִיק וְחַכִּים.

ומבררים את פרטיה של ברייתא זו: לכאורה דעת ר׳ יוסי הגלילי היינו תנא קמא [היא שיטת התנא הראשון] שזקן הוא חכם ומה בא להוסיף? ומשיבים: איכא בינייהו יניק וחכים [יש ביניהם הבדל למעשה לגבי צעיר וחכם]; התנא קמא [הראשון] סבר: יניק וחכים [צעיר וחכם] — לא [צעיר וחכם לא] נקרא זקן, שאין מצות כיבוד אלא לזקן חכם, ואילו ר׳ יוסי הגלילי סבר: אפילו יניק וחכים [צעיר וחכם] מצוה לכבדו, שאין הכוונה כלל לזקנה בשנים אלא בחכמה.

מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא – אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה זָקֵן תָּקוּם וְהָדַרְתָּ״. מַאי שְׁנָא דְּפָלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא? לְמֵימַר: דְּהַאי לָאו הַאי, וְהַאי לָאו הַאי – שְׁמַע מִינָּהּ אֲפִילּוּ יָנִיק וְחַכִּים.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוסי הגלילי? אמר [יכול היה ר׳ יוסבי הגלילי לומר] לך: אי סלקא דעתך כדקאמר תנא קמא [אם עולה על דעתך לפרש כפי שאמר תנא קמא] — אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] ״מפני שיבה זקן תקום והדרת״, מאי שנא דפלגינהו רחמנא [מה שונה, שחילק אותם הכתוב] ״שיבה״ לחוד ו״זקן״ לחוד — למימר [לומר] לך: דהאי לאו האי, והאי לאו האי [שזה אינו זה, וזה אינו זה], שזקן אינו צריך להיות בגדר ״שיבה״. שמע מינה אפילו יניק וחכים [למד מכאן שאפילו צעיר וחכם] נקרא ״זקן״.

וְתַנָּא קַמָּא: מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִיסְמַךְ ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״. וְתַנָּא קַמָּא מַאי טַעֲמָא? אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְקָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא

ותנא קמא [והתנא הראשון] אומר שהפסוק נכתב כך משום דבעי למיסמך [שרצה לסמוך] ״זקן״ ל״ויראת״ כדברי ר׳ שמעון בן אלעזר. ושואלים: ותנא קמא מאי טעמא [והתנא הראשון מה הטעם], מדוע סבור הוא שרק מפני חכם זקן צריך לעמוד? ומשיבים: שהוא סבור אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כדקאמר [כפי שאומר] ר׳ יוסי הגלילי — אם כן נכתוב רחמנא [תכתוב התורה]