אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּבוֹדוֹ מְרוּבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. מֵיתִיבֵי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לַזָּקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״.

אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית (בבוקר ובערב), כדי שלא יהיה כבודו של הרב מרובה מכבוד שמים, שהרי אינו עומד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילה אלא פעמיים ביום. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח את הבריות לעמוד לפניו על ידי שעובר לפניהם — תלמוד לומר: ״והדרת פני זקן ויראת מאלהיך״ (ויקרא יט, לב), וסמיכות המילים ״זקן ויראת״ באה ללמד שאף על הזקן להיות ירא שמים, ולא להטריח את הבריות.

וְאִי אָמְרַתְּ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד – אַמַּאי לָא נִיטְרַח? חִיּוּבָא הוּא! אֶלָּא לָאו – כּוּלֵּי יוֹמָא? לָא, לְעוֹלָם שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד, וַאֲפִילּוּ הָכִי, כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לֵיהּ – לָא נִיטְרַח.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שחרית וערבית בלבד, אמאי [מדוע] לא ניטרח [יטריח]? חיובא [חיוב] הוא על האנשים שלפניו, ואין בכך טירחה יתירה! אלא לאו כולי יומא [האם לא הכוונה היא שכל היום] חייבים לעמוד מפניו! ומשיבים: לא, לעולם שחרית וערבית בלבד, ואפילו הכי [כך] כל כמה שאפשר ליה [לו] — לא ניטרח [יטריח].

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ נִקְרָא רָשָׁע, וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי הָאֱלֹהִים״. מוֹרָא זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ״ – הֲרֵי מוֹרָא זוֹ קִימָה.

אמר ר׳ אלעזר: כל תלמיד חכם שאין עומד מפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, שנאמר: ״וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלהים״ (ק הלת ח, יג), מורא זו (״איננו ירא״) שבפסוק איני יודע מהו באיזה מורא מדובר — כשהוא אומר ״והדרת פני זקן ויראת מאלהיך״ (ויקרא יט, לב) — הרי למד אני שמורא זו קימה. ומכאן שאם אינו קם, נקרא רשע ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח (״וטוב לא יהיה״).

וְאֵימָא מוֹרָאַת רִבִּית וּמוֹרָאַת מִשְׁקָלוֹת! רַבִּי אֶלְעָזָר ״פְּנֵי״ ״פְּנֵי״ גָּמַר.

ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא למוראת רבית (״אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך״. ויקרא כה, לו) ומוראת משקלות (דברים כה, טו–טז) שגם בהם נאמרה לשון שמשמעה יראה! ומשיבים: ר׳ אלעזר בגזירה שווה: ״פני זקן ״ו״מלפני האלהים״ גמר [למד].

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּנוֹ וְהוּא רַבּוֹ, מַהוּ לַעֲמוֹד מִפְּנֵי אָבִיו? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, קוּם מִקַּמֵּי אֲבוּךְ. שָׁאנֵי רַב יְחֶזְקֵאל דְּבַעַל מַעֲשִׂים הֲוָה, דַּאֲפִילּוּ מָר שְׁמוּאֵל נַמִי קָאֵים מִקַּמֵּיהּ.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בנו והוא, הבן, רבו של האב, מהו הדין, האם צריך הבן לעמוד מפני אביו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים] קום מקמי אבוך [עמוד מפני אביך], משמע שאף על פי שהיה רב יהודה גדול בתורה ומלמד את אביו, מכל מקום חייב הוא לעמוד מפניו. ומשיבים: שאני [שונה] רב יחזקאל אביו של רב יהודה שבעל מעשים הוה [היה], שהיה צדיק במעשיו שאפילו מר שמואל עצמו נמי קאים מקמיה [גם כן היה עומד מפניו].

אֶלָּא מַאי קָאָמַר לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: זִימְנִין דְּאָתֵי מֵאֲחוֹרַי – קוּם אַתְּ מִקַּמֵּיהּ, וְלָא תֵּיחוּשׁ לִיקָרָא דִּידִי.

ושואלים: אם כן אלא מאי קאמר ליה [מה אמר לו] שמואל לר׳ יהודה שיקום מפני אביו אם לא לצורך חידוש זה בענין קימת הבן שהוא רבו של אביו? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: זימנין דאתי [פעמים שאביך בא] מאחורי ואין אני רואה אותו, ואני איני עומד מפניו, קום את מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי [עמוד אתה מלפניו ואל תחשוש לכבודי שלי].

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּנוֹ וְהוּא רַבּוֹ, מַהוּ שֶׁיַּעֲמוֹד אָבִיו מִפָּנָיו? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲנִי אֵינִי כְּדַי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי בְּנִי, אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּית נָשִׂיא.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: בנו והוא רבו של האב, מהו שיעמוד אביו מפניו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר ר׳ יהושע בן לוי: אני איני כדי (ראוי, צריך), לעמוד מפני בני לפי גדולתו בתורה לפי שאני גדול ממנו, אלא משום כבוד בית נשיא שהבן נעשה חתן לנשיא — עומד אני מפניו.

טַעֲמָא – דַּאֲנָא רַבֵּיהּ, הָא אִיהוּ רַבַּאי – קָאֵימְנָא מִקַּמֵּיהּ! הָכִי קָאָמַר: אֲנִי אֵינִי כְּדַי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי בְּנִי וַאֲפִילּוּ הוּא רַבַּאי, דְּהָא אֲנָא אֲבוּהּ. אֶלָּא מִשּׁוּם כְּבוֹד בֵּית נָשִׂיא.

ומכאן נדייק: טעמא דאנא רביה [הטעם, דווקא, מפני שאני רבו] ולכן איני צריך לעמוד מפניו, הא איהו רבאי [הרי אם היה הוא רבי] — קאימנא מקמיה [הייתי עומד מפניו]! ודוחים: אין מכאן ראיה, אלא הכי קאמר [כך אמר]: אני איני כדי לעמוד מפני בני ואפילו היה הוא רבאי [רבי] דהא אנא אבוה [שהרי אני אביו], אלא משום כבוד בית נשיא אקום מפניו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמֵי אוֹ לָא? אֲמַר אַבַּיֵי: תָּא שְׁמַע, טָמֵא יוֹשֵׁב תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר עוֹמֵד – טָמֵא,

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: רבו שהיה רכוב על גבי בהמה האם כמהלך דמי [הוא נחשב] וצריך לעמוד בפניו, או לא צריך לקום מפניו כיון שנחשב הוא כיושב? אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] דברים בשאלה זו: טמא מצורע, שהוא מטמא באהל, שכל הנכנס למקום שהמצורע נמצא בו נטמא, שהיה יושב תחת האילן המאהיל עליו ומטמא, וטהור עומד תחת אותו אילן — הרי הטהור נעשה טמא.

טָמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְטָהוֹר יוֹשֵׁב – טָהוֹר. וְאִם יָשַׁב הַטָּמֵא – הַטָּהוֹר טָמֵא.

היה טמא עומד תחת האילן וטהור יושב — טהור, שכיון שהטמא שם שלא בדרך קביעות, אינו עושה את המקום לאהל הטומאה, ואם לאחר מכן ישב הטמא וקבע מקומו שם — הטהור טמא. ו מוסיפה המשנה ש

וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנוּגַּעַת. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: זֹאת אוֹמֶרֶת רָכוּב כִּמְהַלֵּךְ דָּמֵי. שְׁמַע מִינָּהּ.

כן הדין באבן המנוגעת (שנטמאה בנגע) צרעת הבית שמטמאה אף היא באהל, ואם ישב הנושא אותה תחת האילן — נטמא הטהור העומד תחת האילן. ואם עמד הנושא אותה — אינה מטמאה. ואמר רב נחמן בר כהן: זאת אומרת רכוב כמהלך דמי [נחשב], שהולכים אנו לפי מצבו של נושא האבן המרכיב אותה עליו, שמע מינה [למד מכאן] לכל ענין שרכוב נחשב כמהלך.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַהוּ לַעֲמוֹד מִפְּנֵי סֵפֶר תּוֹרָה? רַבִּי חִלְקִיָּה וְרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרִי: קַל וָחוֹמֶר; מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ עוֹמְדִים – מִפָּנֶיהָ לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר׳ חלקיה ור׳ סימון ור׳ אלעזר אמרי [היו אומרים] שקל וחומר הוא: אם מפני לומדיה של התורה עומדים — מפניה עצמה לא כל שכן?!

רַבִּי אֶלְעַי וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי הָווּ יָתְבִי, חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא וְקָמוּ מִקַּמֵּיהּ. אָמַר לְהוּ: חֲדָא – דְּאַתּוּן חַכִּימֵי וַאֲנָא חָבֵר. וְעוֹד – כְּלוּם תּוֹרָה עוֹמֶדֶת מִפְּנֵי לוֹמְדֶיהָ?

ומסופר: ר׳ אלעי ור׳ יעקב בר זבדי הוו יתבי [היו יושבים] ולומדים תורה. חליף ואזיל [חלף ועבר] על פניהם ר׳ שמעון בר אבא, וקמו מקמיה [ועמדו לפניו]. אמר להו [להם]: אין אתם צריכים לעשות כן מפני שתי סיבות: חדא [סיבה אחת] — דאתון חכימי ואנא [שאתם חכמים סמוכים ני] אינני אלא חבר, שלא נסמכתי. ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה, שהרי אתם עוסקים בתורה, ואינכם צריכים באותה שעה לעמוד מפני לומדי תורה.

סָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. לָיֵיט עֲלָהּ אַבַּיֵי.

ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כ דעת ר׳ אלעזר. שאמר ר׳ אלעזר: אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה, שהרי הוא עוסק בכבוד התורה עצמה. ומעירים: אף על פי כן לייט עלה [היה מקלל על זה] אביי מי שעושה כן, משום שהדבר נראה כזלזול בכבוד הרב.

״וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה״. רַבִּי אַמִי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא; חַד אֲמַר לִגְנַאי, וְחַד אֲמַר לְשֶׁבַח. מַאן דַּאֲמַר לִגְנַאי – כִּדְאִיתָא. מַאן דַּאֲמַר לְשֶׁבַח – אָמַר חִזְקִיָּה.

ועוד בענין מצות קימה: מה שנאמר ״והביטו אחרי משה עד באו האהלה״ (שמות לג, ח), ר׳ אמי ור׳ יצחק נפחא נחלקו בפירוש הדברים. חד [אחד מהם] אמר כי דבר זה נאמר לגנאי, וחד [ואחד מהם] אמר שדבר זה נאמר לשבח. מאן דאמר [מי שאומר] לגנאי — כדאיתא [כמו שיש] בענין זה במדרש, מה היו מדברים בגנותו. מאן דאמר [מי שאומר] לשבח, כפי שאמר חזקיה:

אָמַר לִי רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָא: חָכָם עוֹבֵר – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת – יוֹשֵׁב. אַב בֵּית דִּין עוֹבֵר – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו. וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת – יוֹשֵׁב. נָשִׂיא עוֹבֵר – עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה״.

אמר לי ר׳ חנינא בריה [בנו] של ר׳ אבהו, אמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ אבדימי דמן חיפא: אם היה חכם עובר — עומד מלפניו בתוך ארבע אמות שלו, וכיון שעבר ארבע אמות ממנו — יושב. היה אב בית דין עובר — עומד מלפניו כשרואה אותו במרחק מלא עיניו, וכיון שעבר ממנו ארבע אמות יושב. אם נשיא עובר — עומד מלפניו מלא עיניו, ואינו יושב עד שישב הנשיא במקומו, שנאמר: ״והביטו אחרי משה עד באו האהלה״ ורק אחר כך ישבו, הרי שדרשו זאת לשבח.

״כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזוֹהִי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא – סוּכָּה, וְלוּלָב, שׁוֹפָר, וְצִיצִית,

שנינו במשנה שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא — כגון ישיבה בסוכה, ו נטילת לולב, תקיעת שופר בראש השנה שהן מצוות החלות רק בזמן מסויים בשנה, ו לבישת ציצית (שמצוותה רק ביום)