חזור
קידושין
דף לד.אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: נֵילַף ״חֲמִשָּׁה עָשָׂר״ ״חֲמִשָּׁה עָשָׂר״ מֵחַג הַמַּצּוֹת, מַה לְּהַלָּן נָשִׁים חַיָּיבוֹת – אַף כָּאן נָשִׁים חַיָּיבוֹת. צְרִיכָא.
איצטריך [הוצרך] מקרא זה להיאמר, מטעם אחר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה דעתך לומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה יום ״חמשה עשר״ (בתשרי) האמור בחג הסוכות (ויקרא כג, לד) מיום ״חמשה עשר״ (בניסן), היינו מחג המצות (שם, ו), ונאמר כי מה להלן בפסח נשים חייבות במצות אכילת מצה — אף כאן נשים חייבות בסוכה, על כן צריכא [צריך] היה להיאמר במפורש ״האזרח״, להוציא את הנשים.
רש"י
איצטריך למיעוטה בהדיא:
מה להלן נשים חייבות באכילת מצה לילה הראשונה:
תוספות
סד״א נילף ט״ו ט״ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות פירש בקונטרס כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וא״ת למאי איצטריך במצה דכל שישנו בבל תאכל ולומר דנשים חייבות במצה בלאו הכי נמי ידעינן שנשים חייבות במצה דאי פטורות למה לי האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא מ״ע שהזמן גרמא היא אלא ש״מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטריך האזרח גבי סוכה להוציא את הנשים דלא נילף ט״ו ט״ו מחג המצות ואם כן למה לי טעמא דכל שישנו וי״ל דע״כ איצטריך לטעמא דכל שישנו דאי לא דחזינן מיניה דנשים חייבות במצה ה״א האזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא איצטריך דהא מ״ע שהזמן גרמא הוא אבל השתא דחזינן דחייבות במצה מכל שישנו בבל תאכל חמץ א״כ ע״כ האזרח למעוטי אתא דלרבות לא איצטריך דמג״ש דט״ו ט״ו נפקא:
וַהֲרֵי רְאִיָּה, דְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, וְטַעֲמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״זְכוּרְךָ״ לְהוֹצִיא הַנָּשִׁים. הָא לָאו הָכִי – נָשִׁים חַיָּיבוֹת!
ומקשים עוד: והרי חובת ראיה להביא קרבן עולה ברגל, שמצות עשה שהזמן גרמא היא וטעמא [והטעם] לפטור את הנשים ממצוה זו דווקא משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במצות ראיה ״שלש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון ה׳" (שמות כג, יז) — להוציא הנשים, הא לאו הכי [הרי לולא כן] הייתי אומר שנשים חייבות על אף שזו מצות עשה שהזמן גרמא!
רש"י
ראיה מצות עשה היא יראה כל זכורך:
אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא נֵילַף רְאִיָּה רְאִיָּה מֵהַקְהֵל.
ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר גם כאן, ולא די בכך שזו מצוה התלויה בזמן, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה ראיה ראיה מ מצות הקהל, שכתוב בהקהל ״בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳" (דברים לא, יא) וכמו שבהקהל נשים חייבות — גם במצות ראיה ברגל תהיינה נשים חייבות, לכן צריך היה להדגיש שהן פטורות ממצות ראיה.
רש"י
ראיה ראיה מהקהל דכתיב ביה (דברים ל״א:י״ב) בבא כל ישראל ליראות והתם נשים חייבות דכתיב האנשים והנשים והטף:
תוספות
ה״א נילף ראיה ראיה מהקהל וא״ת הא אמרינן מצה והקהל הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי״ל דמג״ש דראיה ראיה הוה אמינא דילפינן ראיה מהקהל:
וְאַדְּיָלְפִינַן מִתְּפִילִּין לִפְטוּרָא, נֵילַף מִשִּׂמְחָה לְחִיּוּבָא? אֲמַר אַבַּיֵי: אִשָּׁה בַּעְלָהּ מְשַׂמְּחָהּ.
על ההוכחה העיקרית לכלל שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, שואלים: ואדילפינן [ועד שאנו למדים] מתפילין לפטורא [לפטור] את הנשים מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, נילף [נלמד] מ מצות שמחה ברגל שהוזכרה לעיל שנשים חייבות בה לחיובא [לחיוב] הנשים בכל המצוות האלה. אמר אביי: גם במצות שמחה אין החובה על האשה עצמה, אלא אשה בעלה משמחה שהמצוה מוטלת איפוא עליו ולא עליה.
רש"י
ואדילפינן מתפילין לפטורא אמתני׳ (לעיל קידושין דף כט.) פריך דגמר כל מצות עשה שהזמן גרמא מתפילין לפטור את הנשים בבנין אב דמה מצינו בתפילין:
נילף בנין אב במה מצינו משמחה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות:
בעלה משמחה אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה שישמחנה קרי ביה ושימחת:
תוספות
אשה בעלה משמחה פי׳ בקונטרס אין חובת השמחה בה אלא על בעלה שישמחנה אלמנה מאי איכא למימר פירוש דכתיב בה שמחה דכתיב (דברים ט״ז:י״ד) והלוי והגר והיתום והאלמנה ומשני בשרויה אצלו כלומר לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר שנתחייב מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ובמשתה וכלי פשתן עד כאן לשונו וקשה לר״ת דהיינו בזמן שאין בהמ״ק קיים כדמוכח בערבי פסחים (פסחים דף קט.) דקאמר אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים וההוא מילתא לא מיתוקמא אלא בזמן שאין בהמ״ק קיים כדאמר התם דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין אבל בזמן שבהמ״ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועוד דמשמע מתוך לשון הקונטרס שאינו חייב להעלותה לירושלים ולהאכילה שלמי שמחה מיהו במס׳ חגיגה (דף ו.) לא משמע הכי דקאמר התם בן שאינו צריך לאמו חייב להעלות עולת ראיה להר הבית ואם הוא צריך לאמו אינו חייב ופריך עד האידנא מאן אתייה וקאמר אביי עד הכא דהוה אמיה דמיחייבה בשמחה אתייה ועוד אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה ועוד תניא בתוספתא (דחגיגה פ״א). שלש מצות נצטוו ישראל ראיה חגיגה שמחה יש בראיה שאין בשניהם שכולה לשמים ויש בחגיגה מה שאין בשניהם שכן נוהגת לפני הדבור ויש בשמחה שאין בשניהם שהשמחה נוהגת באיש ובאשה אלמא בגוף הקרבן קאמר ומפרש ר״ת אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שהחובה מוטלת על בעלה ובאלמנה על ששרויה אצלו אבל היא גופא לא מיחייבא לאתויי שלמי שמחה:
אַלְמָנָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בִּשְׁרוּיָה אֶצְלוֹ.
ושואלים: באלמנה מאי איכא למימר [מה יש לומר], שהרי אין לה בעל ובכל זאת היא חייבת בשמחה ככתוב ״ושמחת לפני ה׳ אלהיך אתה... והאלמנה״ (דברים טז, יא)? ומשיבים גם באלמנה אין החובה עליה אלא ב אותו אדם שהיא שרויה (נמצאת) אצלו, שעליו מוטלת החובה לשמחה.
רש"י
אלמנה מאי איכא למימר הא כתיב בה שמחה דכתיב (דברים ט״ז:י״א) והגר והיתום והאלמנה:
בשרויה אצלו לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר ונצטוה מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ומשתה וכלי פשתן:
וְנֵילַף מֵהַקְהֵל! מִשּׁוּם דַּהֲוָה מַצָּה וְהַקְהֵל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד – אֵין מְלַמְּדִים.
ושואלים: ובכל זאת ונילף [ונלמד] לחייב את הנשים בכל מצוות עשה שהזמן גרמא מ מצות הקהל שהחובה מוטלת במפורש גם על הנשים למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא! ומשיבים: אין הדבר ניתן ללמוד משם, משום דהוה [שהיו] מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד, שבשניהם נאמר דבר אחד — שנשים חייבות למרות שהם מצוות עשה שהזמן גרמא — ו כלל הוא: כל שני כתובים הבאין כאחד — אין מלמדים על הכלל כולו ואנו רואים אותם כהדגשה של היוצאים מן הכלל, לומר שהכלל אינו דומה לפרטים אלה.
אִי הָכִי תְּפִילִּין וּרְאִיָּה נַמִי שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְאֵין מְלַמְּדִים! צְרִיכִי, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא תְּפִילִּין וְלָא כָּתַב רְאִיָּה – הֲוָה אָמִינָא: נֵילַף רְאִיָּה רְאִיָּה מֵהַקְהֵל.
ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, הרי תפילין וראיה נמי [גם כן] הרי הם שני כתובים הבאים כאחד שאומרים דבר אחד — שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ו לפיכך אין מלמדים! ומשיבים: אין זה בכלל שני כתובים הבאים כאחד כי צריכי [נצרכים] שניהם להיאמר, כל אחד לעצמו; דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] שנשים פטורות רק ממצות תפילין ולא כתב [היתה כותבת] שפטורות ממצות ראיה, הוה אמינא [הייתי אומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה מצות ראיה ברגל ממצות ראיה בהקהל לחייב את הנשים בראיה ברגל, ולכן היה צריך לכתוב שנשים פטורות מראיה.
רש"י
אי הכי תפילין וראיה נמי ניהוי שני כתובים כו׳ והיכי ילפת מתפילין לפטור הא כתיב פטורא בין בתפילין דאיתקיש לת״ת בין בראיה דכתיב זכורך להוציא את הנשים:
צריכי למיכתב פטורא בתרוייהו דלא גמירי מהדדי הילכך לאו למימרא דאין מלמדין איכתיב בתרוייהו אלא משום דלא הוה גמיר חד מחבריה כדמפרש ואזיל:
דאי כתב רחמנא פטורא דנשים בתפילין ולא כתב בראיה ה״א נילף ראיה מהקהל לחייב את הנשים:
תוספות
ה״א נילף ראיה ראיה מהקהל וא״ת הא אמרינן מצה והקהל הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי״ל דמג״ש דראיה ראיה הוה אמינא דילפינן ראיה מהקהל:
וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא רְאִיָּה וְלָא כָּתַב תְּפִילִּין – הֲוָה אָמִינָא: אַקֵּישׁ תְּפִילִּין לִמְזוּזָה. צְרִיכָא.
ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] פטור נשים רק בראיה ולא כתב [היתה כותבת] פטור הנשים ממצות תפילין, הוה אמינא [הייתי אומר]: אקיש [הקש] תפילין למזוזה, ותתחייבנה נשים בתפילין כפי שחייבות במזוזה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים ואין לראותם כ״שני כתובים הבאים כאחד״ שאינם מלמדים.
תוספות
ואי כתב ראיה ולא כתב תפילין אינו ר״ל דלא ליכתוב תפילין כלל דמצות תפילין איצטריך ליכתוב אלא ה״ק לא ליכתוב תפילין היקישא דתפילין לת״ת:
אִי הָכִי מַצָּה וְהַקְהֵל נַמִי צְרִיכִי! לְמַאי צְרִיכִי? בִּשְׁלָמָא אִי כָּתַב רַחֲמָנָא הַקְהֵל וְלָא כָּתַב מַצָּה – הֲוָה אָמִינָא: נֵילַף ״חֲמִשָּׁה עָשָׂר״ ״חֲמִשָּׁה עָשָׂר״ מֵחַג הַסּוּכּוֹת.
ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה דן, מצה והקהל נמי צריכי [גם כן צריכים] להיאמר כל אחד לעצמו ואף הן אינן בכלל שני כתובים הבאים כאחד? ודוחים: למאי צריכי [למה יש צורך בשניהם]? בשלמא אי כתב רחמנא [נניח אם היתה כותבת התורה] חיוב נשים בהקהל ולא כתב [היתה כותבת] במצה, הוה אמינא [הייתי אומר]: נילף [נלמד] ״חמשה עשר״ ״חמשה עשר״ מחג הסוכות ונפטור נשים ממצה, על כן צריך לימוד מיוחד לחייב נשים במצה.
רש"י
א״ה מצה והקהל נמי צריכי ולאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו ונילף שאר מצות עשה מינייהו לחיובא:
למאי צריכי תרוייהו אלא חד מינייהו נכתוב ונגמר אידך מיניה עם כל שאר מצות עשה:
בשלמא אי הוה כתב חיובא בהקהל לא הויא אתיא מצה מיניה בבנין אב דאנא אמינא נגמר ג״ש מחג הסוכות ט״ו ט״ו מה להלן נשים פטורות דכתיב האזרח להוציא הנשים אף מצה נשים פטורות:
אֶלָּא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא מַצָּה וְלָא בָּעֵי הַקְהֵל, וַאֲנָא אָמִינָא: טְפָלִים חַיָּיבִים – נָשִׁים לֹא כָּל שֶׁכֵּן? הִילְכָּךְ הֲוָה לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְאֵין מְלַמְּדִים.
אלא ניכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] מצה בלבד, ולא בעי [צריך] לכתוב דין זה בהקהל, ואנא אמינא [ואני הייתי אומר] מעצמי: אם טפלים (טף) חייבים בהקהל כפי שנאמר במפורש, נשים לא כל שכן?! הילכך (על כן) כיון שלמרות זאת נאמר במפורש חיוב נשים בהקהל, הוה להו [הריהם] שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדים.
רש"י
ואנא אמינא טפלים חייבין דכתיב (דברים לא) והטף:
מא״ל נילף כל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה והקהל לחיובא:
תוספות
ולא בעי הקהל פי׳ לא ליכתוב חיובא דנשים גבי הקהל אבל מצות הקהל בעי למיכתב:
ואנא אמינא טפלים חייבים נשים לא כל שכן וא״ת למה לי האי ק״ו בלאו ק״ו נמי מצי למילף הקהל ממצה לחייב נשים ואפילו לא כתיב נשים בהקהל כלל שכן שיטת כל שני כתובים וי״ל דאי לא כתיב נשים בהקהל ה״א אדרבה נילף ראיה דהקהל מעולת ראיה ולפטור כדקאמר לעיל וא״ת כיון דלא נילף חיוב דהקהל ממצה למה לי דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפקא לן חיובא בהקהל מטפלים בק״ו טפלים חייבים וכו׳ וי״ל דאי לא כתיב נשים במצה הוה אמינא דמקל וחומר לא אתו נשים לחיובא דטפלים מעלו מנשים לפי שבאים לכלל חיוב אבל נשים אין סופן לבא לידי חיוב לא אבל השתא שמצינו דנשים חייבות במצה וטפלים פטורים מעתה נוכל לדון מק״ו בהקהל היכא דטפלים חייבים אינו דין שיהו נשים חייבות:
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] ככלל כי שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר [לדעת מי שאומר ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים מה יש לומר]?
רש"י
מא״ל נילף כל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה והקהל לחיובא:
וְתוּ: מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת מְנָלַן? דְּיָלֵיף מִמּוֹרָא. מַה מּוֹרָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת – אַף כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת.
ותו [ועוד] יש לשאול: זה שב מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות מנלן [מניין לנו]? ועונים: דיליף [שהוא לומד] דבר זה ממורא אב ואם, מה מצות מורא נשים חייבות בה — אף כל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות בה.
רש"י
ממורא איש אמו ואביו תיראו דילפינן ביה נשים לעיל (קידושין דף כט.) כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים:
תוספות
סד״א נילף ט״ו ט״ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות פירש בקונטרס כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וא״ת למאי איצטריך במצה דכל שישנו בבל תאכל ולומר דנשים חייבות במצה בלאו הכי נמי ידעינן שנשים חייבות במצה דאי פטורות למה לי האזרח להוציא את הנשים דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא מ״ע שהזמן גרמא היא אלא ש״מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטריך האזרח גבי סוכה להוציא את הנשים דלא נילף ט״ו ט״ו מחג המצות ואם כן למה לי טעמא דכל שישנו וי״ל דע״כ איצטריך לטעמא דכל שישנו דאי לא דחזינן מיניה דנשים חייבות במצה ה״א האזרח אתא לרבויי נשים דלמעוטי לא איצטריך דהא מ״ע שהזמן גרמא הוא אבל השתא דחזינן דחייבות במצה מכל שישנו בבל תאכל חמץ א״כ ע״כ האזרח למעוטי אתא דלרבות לא איצטריך דמג״ש דט״ו ט״ו נפקא:
נשים חייבות מנ״ל דיליף ממורא וא״ת אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה ויש לומר דהוה מצי למימר דיליף ממזוזה וחד מינייהו נקט וא״ת אם כן הוי מורא ומזוזה שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין וי״ל דצריכי תרוייהו דאי כתב מורא ולא כתב מזוזה הוה אמינא דבמזוזה יהיו פטורים דילפינן מת״ת ואי כתב מזוזה ולא כתב מורא הוה אמינא דבמורא יהיו פטורין כדלקמן (קידושין דף לה.) דאין סיפק בידה לעשות:
וְנֵילַף מִתַּלְמוּד תּוֹרָה! מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ תַּלְמוּד תּוֹרָה וּפְרִיָּה וּרְבִיָּה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים.
ושואלים: ונילף [ונלמד] להיפך מתלמוד תורה, שכמו שבתלמוד תורה נשים פטורות — כך תהיינה פטורות מכל מצוות עשה שאינן תלויות בזמן! ומשיבים: משום דהוה ליה [שהיו להם] תלמוד תורה ופריה ורביה שני כתובים הבאים כאחד, שנאמר בהם שנשים פטורות ממצוות עשה אלה למרות שאין הזמן גרמן, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים.
רש"י
ונילף מתלמוד תורה לפטורה:
תוספות
ונילף מת״ת ואם תאמר אדרבה אית לן למילף ממורא לחיוב דהא אמר פ״ק דיבמות (דף ח.) כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואמר הר״ם דמסברא דמת״ת איכא טפי למילף כיון דאשכחן דנשים פטורות ממצוה יקרה וחביבה כת״ת דין הוא שיהו פטורין בכל השאר שלא הזמן גרמא עי״ל דסברא הוא למילף טפי מת״ת ממורא דשאני אב ואם דהוקש כבודם לכבוד המקום ואין למילף שאר מצות מינה עי״ל דאין סברא לומר נילף ממורא דמורא נמי לפעמים דאינה חייבת היכא דרשות אחרים עליה כדאמרינן (לעיל קידושין דף ל:) אשה אין סיפק בידה לעשות: