Kiddushin 35.b

חזור

קידושין

דף לה:

אִישׁ דְּבַר מִצְוֹת – אִין, אִשָּׁה – לָא. וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָא – מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה חַס רַחֲמָנָא עֲלָהּ, אֲבָל הָנָךְ תַּרְתֵּי – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.

איש דבר [שהוא בן] מצות שמצווה בכל המצוות — אין [כן] צריך לשלם על הריגתו כופר, ואולם אשה — לא. ולהיפך: ואי אשמעינן הא [ואילו היה משמיע לנו רק זאת] בכופר, היינו אומרים: משום דאיכא [שיש כאן] איבוד נשמה חס רחמנא עלה [חסה התורה עליה] וחייבה את הגורם לנזק לשלם כופר, אבל הנך תרתי — אימא [אבל אותן השתים האחרות אמור] שלא תשווה את האשה לאיש, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כולם.

רש"י

דאיכא איבוד נשמה משום הכי חייביה רחמנא לשלם כופר:

תוספות

איש דבר מצות הוא אין אשה לא ולאו דוקא דהא איתקש עבד לאשה לחייבו במצות כאשה דגמר (בחגיגה דף ד.) לה לה מאשה אלא הכי קאמר אינה חייבת כל כך כמו איש:

״חוּץ מִבַּל תַּקִּיף וּבַל תַּשְׁחִית״ כו׳. בִּשְׁלָמָא ״בַּל תִּטָּמֵא לַמֵּתִים״ – דִּכְתִיב: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״ – בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. אֶלָּא ״בַּל תַּקִּיף״, וּ״בַל תַּשְׁחִית״ מְנָלַן?

שנינו במשנה שנשים חייבות בכל מצוות לא תעשה חוץ מ״בל תקיף״ ו״בל תשחית״ ו״בל תטמא למתים״. ושואלים: בשלמא [נניח] ש״בל תטמא למתים״ אין אשה כהנת חייבת, דכתיב [שכן נאמר] ״אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא ייטמא בעמיו״ (ויקרא כא, א), שיש בכתוב הדגשה: בני אהרן — ולא בנות אהרן. אלא ״בל תקיף״ ו״בל תשחית״ מנלן [מניין לנו] שאינן חייבות בהן?

רש"י

הקפת הראש המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו שאחורי האזנים חלקים הם עד סמוך לגובה והצדעים מקום שער הם כולם והמשחית שער הצדעים שיהא ראשו מוקף בשוה לפדחתו וצדעיו ואחרי אזניו עגול סביב היא הקפה:

דִּכְתִיב: ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ״, כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַשְׁחָתָה – יֶשְׁנוֹ בְּהַקָּפָה, וְהָנֵי נָשֵׁי הוֹאִיל וְלָא אִיתְנְהוּ בְּהַשְׁחָתָה – לֵיתְנְהוּ בְּהַקָּפָה.

ומשיבים: דכתיב [שנאמר] ״לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך״ (שם יט, כז), וההיקש בין שני האיסורים בא ללמד: כל מי שישנו ב איסור השחתה של הזקן — ישנו ב איסור הקפה של הראש, והני נשי [ונשים אלה] הואיל ולא איתנהו [ואינן] ב איסור השחתה, ליתנהו [אינן] גם ב איסור הקפה.

רש"י

כל שישנו בהשחתה דזקן ישנו בהקפת הראש:

וּמְנָלַן דְּלָא אִיתְנְהוּ בְּהַשְׁחָתָה? אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – דְּהָא לָא אִית לְהוּ זָקָן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ״.

ושואלים: ומנלן דלא איתנהו [ומניין לנו שאינן] ב איסור השחתה? ומשיבים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור מצד הסברה] — דהא לא אית להו [שהרי בסתם אין להן] לנשים זקן. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור כתוב] המלמד אותנו על כך — שאמר קרא [הכתוב]: ״לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך״

רש"י

מִדְּשַׁנֵּי קְרָא בְּדִיבּוּרֵיהּ, דְּאִם כֵּן נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״פְּאַת זְקַנְכֶם״. מַאי ״זְקָנֶךָ״? זְקָנְךָ וְלֹא זְקַן אִשְׁתְּךָ.

מדשני קרא בדיבוריה [מכיון ששינה הכתוב בדיבורו], שבתחילה דיבר בלשון רבים ואחר כך בלשון יחיד, בא הדבר ללמדנו: שאם כן שמצות השחתת הזקן הריהי לכל — ראוי היה שניכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] ״ולא תשחיתו את פאת זקנכם״, ויהיה סוף הפסוק בדומה לראשית הפסוק בסגנונו. מאי [מדוע] שינה הכתוב ונקט ״זקנך״ בלשון יחיד — למיעוט: זקנך ולא זקן אשתך.

רש"י

ולא זקן אשתך אפילו העלתה זקן והשחיתה:

וְלָא? וְהָתַנְיָא: זְקַן אִשָּׁה וְהַסָּרִיס שֶׁהֶעֱלוּ שֵׂעָר – הֲרֵי הֵן כְּזָקָן לְכָל דִּבְרֵיהֶם. מַאי לָאו – לְהַשְׁחָתָה?

ושואלים: ולא? האם אין זקן האשה נחשב לזקן? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: זקן אשה, ו כן הסריס שהעלו שער זקן — הרי הן כזקן לכל דבריהם. מאי לאו [האם לא] נאמר הדבר ל ענין איסור השחתה?

תוספות

וכי כתב עם קדוש לשריטה הוא דכתיב פירש בקונטרס דסד״א דגדידה ושריטה תרתי נינהו וחד ביד וחד בכלי וא״ת מי הזקיקנו לומר דכי עם קדוש קאי אשריטה שלא הוזכרה באותה פרשה כלל ולא קאי אגדידה ואקרחה דכתיבי בהאי ענינא וי״ל דניחא ליה טפי למימר דכי עם קדוש קאי אשריטה אע״פ שלא הוזכר באותה פרשה מלסרס המקרא ולומר דבנים אתם לא קאי אלא תתגודדו דסמיך ליה אלא אקרחה שאין סמוך לו שהרי גדידה הפסיק הענין ואפכא לא מצית אמרת כדמפרש גמרא ומה ראית להוציא את הקרחה וכו׳ ועוד דיש גם סירוס אחר דעם קדוש קאי אגדידה שלפני פניו ולא אקרחה שלפניו:

הרי הוא כזקן לכל דבריו וא״ת ואיך תמצא זקן בסריס והרי מי שאין לו זקן אחד מסימני סריס ואמרינן. בסריס עד שיהיו בו כולן וי״ל כגון שהביא זקן אחר רוב שנותיו דכה״ג סריס הוא כדאמר פ׳ יוצא דופן (נדה דף מז.) דכי לא נולדו בו סימני סריס הוה קטן עד רוב שנותיו ובהגיע לרוב שנותיו הוה גדול והוה סריס.:

אֲמַר אַבַּיֵי: לְהַשְׁחָתָה לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דְּיָלֵיף ״פְּאַת״ ״פְּאַת״ מִבְּנֵי אַהֲרֹן, מַה לְּהַלָּן נָשִׁים פְּטוּרוֹת – אַף כָּאן נָשִׁים פְּטוּרוֹת.

אמר אביי: להשחתה לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] שנתכוונה הברייתא דיליף [שהרי לומד] בגזירה שווה ״פאת זקנך״ (ויקרא יט, כז) ״פאת זקנם״ (ויקרא כא, ה) מ״בני אהרן״: מה להלן המצוה שנאמרה בכהנים ודאי נשים פטורות, שהרי מצוות הכהנים נאמרו רק לבני אהרן המשמשים בכהונה ולא לנשים — אף כאן באיסור השחתת הזקן שנאמר לכל ישראל נשים פטורות.

רש"י

פאת פאת כתיב בישראל פאת זקנך וכתיב בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו וקס״ד דכי כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן אכולא מילתא דכתיב בההוא עניינא קאי:

תוספות

להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת וכו׳ וא״ת למה לי ג״ש הא מוכח ליה שפיר מדשני קרא בדיבוריה. וי״ל דה״מ מקמי דשמעינן בברייתא דיש להם חשיבות זקן בשום מקום אבל לבתר דשמעינן דגלי לית לן למעוטי מדשני כו׳:

וְאִי סְבִירָא לָן דְּכִי כָּתַב ״בְּנֵי אַהֲרֹן״ אַכּוּלֵּיהּ עִנְיָנָא כְּתִיב – נִישְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ, וְתֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר, וַאֲנָא אָמִינָא: וּמַה כֹּהֲנִים שֶׁרִיבָּה בָּהֶם הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת – בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן, יִשְׂרָאֵל – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

ומקשים: ואי סבירא לן [ואם אכן סבורים אנו] דכי כתב [שכאשר נאמר] באותו ענין ״בני אהרן״ — אכוליה ענינא כתיב [על כל הענין נאמר] וגם על איסור השחתת הזקן, אם כן נישתוק קרא מיניה [שישתוק הכתוב ממנו] ולא ייאמר כלל האיסור לכל ישראל, ותיתי [ותבוא, תילמד] הלכה זו בקל וחומר, ואנא אמינא [וכך הייתי אומר]: ומה כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות ובכל זאת באיסור השחתה דייקנו שדווקא בני אהרן ולא בנות אהרן — ישראל שיש להם פחות מצוות לא כל שכן שרק הגברים חייבים ונשים פטורות?

רש"י

נשתוק קרא מיניה מג״ש דפאת פאת למעוטי נשים ישראליות ותיתי פטורא בק״ו מכהנות:

אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה הֲוָה אָמִינָא: הִפְסִיק הָעִנְיָן.

ומשיבים: בכל זאת צריכים לגזירה שווה, כי אי לאו [אם לא] היתה גזירה שוה הוה אמינא [הייתי אומר]: דין טומאה הפסיק הענין, שדין הטומאה הקודם בפרשת הכהנים לשאר הדינים רק הוא נאמר ל״בני אהרן״ אבל שאר הדינים האמורים בפרשה זו ובכלל זה איסור השחתת זקן מתייחסים גם לנשים.

הָשְׁתָּא נַמִי נֵימָא: הִפְסִיק הָעִנְיָן! וְאִי מִשּׁוּם גְּזֵירָה שָׁוָה – מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״לֹא יְגַלֵּחוּ״. יָכוֹל גִּילְּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִים יִהְיֶה חַיָּיב – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַשְׁחִית״.

ושואלים: אם כן השתא נמי נימא [עכשיו גם כן נאמר] כי באמת הפסיק הענין וגם בנות אהרן אסורות בהשחתת זקן! ואי [ואם] משום גזירה שוה שבאה להשוות דין זה בכהנים ובכל ישראל — מיבעי ליה [נצרכה לו] הגזירה שווה לענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר בכהנים ״ופאת זקנם לא יגלחו״ (ויקרא כא, ה) יכול שגם אם גילחו את הזקן במספריים יהיה חייב? תלמוד לומר: בצווי לכל ישראל ״ו לא תשחית את פאת זקנך״ (שם יט, כז), לומר: אין חייבים אלא על השחתת הזקן עד השורש דבר שאינו נעשה בגילוח במספריים.

רש"י

הפסיק הענין ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה לחוד שיש הפסק בנתים כגון לה יטמא:

מבעיא ליה לכדתניא ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה דלא נתחייב אלא בהשחתה שע״י גילוח וכיון דאיכא לאוקמי לג״ש להכי לא תדרשה למעוטי בנות הואיל והפסיק הענין:

יָכוֹל לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּבִרְהִיטְנִי יְהֵא חַיָּיב – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְגַלֵּחוּ״. הָא כֵּיצַד? גִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַשְׁחָתָה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תַּעַר.

ולהיפך: יכול אם לקטו (הוציאו) במלקט שתולש את השערות, או ברהיטני (מעין מקצוע) שיש בהם השחתה יהא חייב — תלמוד לומר: בציווי לכהנים ״לא יגלחו״ ובאלו אין דרך גילוח. הא כיצד מצרפים את הדברים? אין האיסור אלא בגילוח שיש בה השחתה, הוי אומר זה גילוח על ידי תער. ואם כן, הגזירה שווה נחוצה לבאר מהו איסור השחתה, ולא לדברים אחרים.

רש"י

מלקט פליינ״א (מקצועה) של מצחצחי חרבות שמחליקין בם את תיק הסייף:

רהיטני פליינ״א (מקצועה) של עושי תריסין:

ת״ל לא יגלחו האמור בכהנים ואין דרך גילוח בכך ואתיא ג״ש ליתן האמור של כהנים בישראל ושל ישראל בכהנים:

אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא: ״אֶת שֶׁבִּזְקָנֶךָ״. מַאי ״פְּאַת זְקָנֶךָ״? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: אם כן שרק לצורך זה נכתב הדבר, ניכתוב קרא [שיאמר הכתוב] ״את שבזקנך״, מאי [מה] טעם הרחבת הלשון ״פאת זקנך״ — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים] גם לענין איסור הגילוח וגם לפטור נשים.

רש"י

אם כן דלהכי הוא דאתא נכתוב את שבזקנך דהוה ליה נמי כמאן דכתיב פאה דהא כתיב פאה בההוא קרא גבי ראש ומדהוי כתיב גבי זקן את שבזקנך ולא כתיב את זקנך ש״מ אפאה קאי וה״ק לא תשחית פאות שבזקנך והדר נילף גילוח דהשחתה בפאת פאת ישראל מכהנים א״נ בבנין אב חייב פאת זקן בכהנים וחייב פאת זקן בישראל:

מאי פאת ש״מ תרתי ג״ש שלימה לימדך הכתוב אף לכל האמור בענין:

תוספות

אם כן ליכתוב את שבזקנך פירוש א״כ דלהכי הוא דאתא דהפסיק הענין נכתוב את שבזקנך דהוה ליה כמאן דכתיב פאה דהא כתיב פאה בהאי קרא גבי ראש ונוכל לומר בבנין אב שחייב בפאת זקן בכהנים כדכתיב ופאת זקנם לא יגלחו וחייב פאת זקן בישראל והדר יליף גילוח דכתיב גבי כהנים דהוי השחתה בפאת פאת דישראל מכהנים מאי פאת ש״מ ג״ש שלימה לימדך הכתוב אף לכל האמור בענין כגון הקפת הראש ופאת זקן דדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן וכ״ש בישראל מג״ש דפאת פאת:

וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: זְקַן הָאִשָּׁה וְהַסָּרִיס שֶׁהֶעֱלוּ שֵׂעָר הֲרֵי הֵן כְּזָקָן לְכָל דִּבְרֵיהֶם – לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר מָר זוּטְרָא: לְטוּמְאַת נְגָעִים.

וחוזרים לעיקר הקושיה על המשנה: ואלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם, אם כן לא מדובר על איסור השחתה שהם פטורים ממנו אזי למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמרה? אמר מר זוטרא: לטומאת נגעים. כלומר, שנגע צרעת שהיה בזקן האשה והסריס נידון כנגע בזקן, ולא כנגע בעור.

רש"י

לטומאת נגעים שסימני מקום שיער חלוקים מסימני עור בשר שבנגעי עור בשר כתיב שער לבן ובסימני נתקי ראש וזקן שער צהוב וקאמר הכא דאם העלתה אשה שער בזקנה הוו סימני נגעה כדין נתקי זקן:

טוּמְאַת נְגָעִים בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא: ״וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן״! אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא: לְטָהֳרַת נְגָעִים.

ומקשים: טומאת נגעים בהדיא כתיבא [במ פורש נאמרה] באשה, שהרי נאמר ״ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן״ (שם יג, כט), משמע שאין חילוק בין איש לאשה גם לגבי זקן! אלא אמר מר זוטרא: ברייתא זו באה ל למדנו טהרת נגעים שאף הנשים נטהרות מצרעת הזקן.

רש"י

בהדיא כתיב זקן של אשה דכתיב איש או אשה:

לטהרת נגעים לכשתטהר תטען דין טהרת מצורע בתגלחת וצפורים:

טָהֳרַת נְגָעִים נַמִי, פְּשִׁיטָא; כֵּיוָן דְּבַת טוּמְאָה הִיא – בַּת טָהֳרָה הִיא! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא לִצְדָדִים כְּתִיב: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ״ ״אוֹ בְזָקָן״ – הֲדַר אֲתַאן לְאִישׁ. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: טהרת נגעים נמי פשיטא [גם כן פשוט הדבר], כיון שבת טומאה היא — בת טהרה היא! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר לגבי טומאת נגעים שבזקן כי סלקא דעתך אמינא לצדדים כתיב [יעלה על דעתך לומר שהפסוק הזה כתוב לשני צדדים]: ״איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש״ הרי זה בשניהם באיש או באשה, ואילו במילים ״או בזקן״ — הדר אתאן [חזרנו ובאנו] ל דין איש בלבד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא נלמד ״לצדדים״ ואף לענין נגעים אין חילוק בין איש לאשה.

רש"י

איצטריך לטומאת נגעים כדאמרן מעיקרא להשוות סימני נתקי זקן אשה לסימני זקן איש ודאמרת בהדיא כתיב סד״א לצדדין כתיב דאשה הכתוב בקרא לא קאי אלא אנתקי הראש ואו בזקן דכתיב בסיפיה אתאן לאיש ולא לאשה קמ״ל תנא דברייתא הרי הן כזקן לכל דבריהם:

אִיסִי תָּנֵי: אַף ״בַּל יִקְרְחוּ״ נָשִׁים פְּטוּרוֹת. מַאי טַעֲמָא דְּאִיסִי? דְּדָרֵישׁ הָכִי: ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – בָּנִים וְלֹא בָּנוֹת לְקָרְחָה.

איסי תני [היה שונה בברייתא]: אף האיסור של ״בל יקרחו קרחה בראשם״ (ראה ויקרא כא, ה) נשים פטורות. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של איסי דדריש הכי [שדורש כך]? ומשיבים: נאמר ״בנים אתם לה׳ אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך״ (דברים יד, א–ב), כיון שנאמר שם בנים ולא בנות הרי זה ל ענין קרחה שאין חיוב זה אלא בגברים בלבד.

רש"י

בנים ולא בנות בנים אתם לה׳ לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בנים ולא בנות לקרחה אבל לגדידה אף הבנות:

אַתָּה אוֹמֵר לְקָרְחָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לִגְדִידָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – הֲרֵי גְּדִידָה אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים בָּנִים וְלֹא בָּנוֹת – לְקָרְחָה.

ודנים: אתה אומר בנים ולא בנות לקרחה, או אינו אלא ל איסור גדידה האמור בתחילת הפסוק? ומשיבים: כשהוא אומר בפסוק הבא ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך״ — הרי איסור גדידה אמור גם לגבי גברים וגם לגבי נשים, שכולם שייכים לעם ה׳, הא [הרי] מה אני מקיים את ההדגשה בנים ולא בנות — לקרחה.

רש"י

או אינו אלא אף לגדידה:

כשהוא אומר בפסוק שלאחריו כי עם קדוש אתה ואף הנשים בכלל עם:

גדידה אשגרטינ״ר (אישגרטיניי״ר: לסרוט) וחוקי האמורי היו על מתיהן:

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַגְּדִידָה וּלְהוֹצִיא אֶת הַקָּרְחָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַגְּדִידָה – שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר וְשֶׁלֹּא בִּמְקוֹם שֵׂעָר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַקָּרְחָה – שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֵׂעָר.

ומקשים: ומה ראית לרבות את הגדידה ולהוציא את הקרחה? שמא תאמר להיפך! ומשיבים: מרבה אני את הגדידה שאיסורה רחב יותר, שישנה אפשרות לעבור עליה בין שעושה אותה במקום השער ו בין שלא במקום שער, ומוציא אני את הקרחה שאיסורה מצומצם יותר שאינה מתקיימת אלא במקום שער.

רש"י

ה״ג מרבה אני את הגדידה שישנה במקום שער ושלא במקום שער ומוציא אני את הקרחה שאינה אלא במקום שער:

וְאֵימָא: בָּנִים וְלֹא בָּנוֹת בֵּין לְקָרְחָה בֵּין לִגְדִידָה. וְכִי כָּתַב ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – בִּשְׂרִיטָה הוּא דִּכְתִיב! קָסָבַר אִיסִי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה

ושואלים: ואימא [ואמור]: בנים ולא בנות בין לקרחה בין לגדידה, וכי כתב [וכאשר נאמר] ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך״ שמשמעו, בין גברים ובין נשים — בשריטה הוא דכתיב [שנאמר] ששריטה על המת אסורה לכל?! ומשיבים: קסבר [סבור] איסי כי שריטה וגדידה

רש"י

בשריטה הוא דכתיב וקס״ד שריטה וגדידה תרתי נינהו חד ביד וחד בכלי ואע״ג דשריטה בהאי ענינא לא כתיב כיון דדמיא לגדידה כתבה הכא ולא תימא אף היא נשים פטורות כתיב כי עם קדוש לרבויי והכי שפיר טפי ולאו לסרוסי קרא דהא בנים ולא בנות גבי גדידה כתיב ומיניה סליק.

תוספות