בִּיאָה וּמוֹשָׁב כְּתִיב בְּהוּ! הָכִי קָאָמַר: לְלַמֵּד שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בִּיאָה וּמוֹשָׁב אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

ואידך [והאחר] (הראשון) בשם ר׳ ישמעאל טוען כנגד זה: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] מלך ולא בעי [יצטרך] לכתוב דבר זה לגבי ביכורים, ואנא אמינא [ואני אומר] מן הסברה: ומה מלך ש תפקידו לכבש את הארץ, בכל זאת מצוה למנותו רק לאחר ירושה וישיבה, ביכורים — לא כל שכן. ואם כן שני כתובים הבאים כאחד הם, ואינם מלמדים.

אִי הָכִי אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: הֲרֵי שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מוֹשָׁבוֹת, וְאָמַר לוֹ: שַׁבָּת קַל וָחוֹמֶר הִיא – נֵימָא לֵיהּ: אֲנָא בִּיאָה וּמוֹשָׁב קָאָמִינָא! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר לֵיהּ; חֲדָא – דַּאֲנָא בִּיאָה וּמוֹשָׁב קָאָמִינָא, וְעוֹד: דְּקָא אָמְרַתְּ הֲרֵי שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מוֹשָׁבוֹת – שַׁבָּת קַל וָחוֹמֶר הִיא.

ואידך [והאחר, השני] בשם ר׳ ישמעאל אומר: אי כתב הכי [אם היה כותב כך] רק בענין מלך הוה אמינא [הייתי אומר] מן הסברה להיפך: שיתחייבו בביכורים מיד בכניסה לארץ מידי דהוה אחלה [כשם שהדבר הוא לענין הפרשת חלה] שמצוותה מיד עם הכניסה לארץ, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּקֵירְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר קָא מִיפַּלְגִי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: לֹא קֵירְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: קֵירְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר.

ושואלים: והשתא דאמרת [ועכשיו שאתה אומר] שחובת הגוף נוהגת בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, ״מושב״ דכתב רחמנא [שכתבה תורה] גבי שבת ״שבת היא לה׳ בכל מושבותיכם״ (ויקרא כג, ג) שהיא חובת הגוף, למה לי? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובענינא [ובענין] בפרשת] המועדות כתיבא [נאמרה] מצות השבת, תיבעי [תצטרך] קידוש על ידי בית דין דווקא כי [כמו] מועדות, שמקדשים את ראש החודש כדי לדעת מתי יחולו המועדות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

אֲמַר אַבַּיֵי: הַאי תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַפֵּיק מֵאִידָךְ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

ועוד שואלים: ״מושב״ דכתב רחמנא [שכתבה התורה] גבי חלב ודם (״חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו״. ויקרא ג, יז), למה לי? והרי חובת הגוף הם! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובענינא [ובענין, בפרשתם] של קרבנות כתיבי [נאמרו] איסורים אלה, לכן בזמן דאיכא [שיש] קרבן ומעלים למזבח את חלבו ודמו, דהיינו בזמן שבית המקדש קיים ניתסר [ייאסרו] חלב ודם, ואילו בזמן דליכא [שאין] קרבן — לא ייאסרו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם אסורים לעולם.

דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ בִּיאוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה – אַף כֹּל לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה.

ועוד שואלים: ״מושב״ דכתב רחמנא [שכתבה תורה] גבי מצה ומרור (״בכל מושבותיכם תאכלו מצות״. שמות יב, כ), למה לי? והרי חובת הגוף הם! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וכתיב [ונאמר] ״על מצות ומררים יאכלהו״ (את הפסח) (במדבר ט, יא), בזמן דאיכא [שיש] קרבן פסח — אין [כן], בזמן דליכא [שאין] קרבן פסח — לא יתחייבו אף באלה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהיא חובה לעולם.

וְאִידָךְ: מִשּׁוּם דַּהֲוָה מֶלֶךְ וּבִיכּוּרִים שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד – אֵין מְלַמְּדִין.

ושואלים עוד: ביאה דכתב רחמנא [שכתבה תורה] גבי תפילין ופטר חמור (בתחילת הפרשה העוסקת בהם. שמות יג, יא) למה לי? והלא חובת הגוף הן ואינן תלויות בארץ! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לכדתנא דבי [לכמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: עשה מצוה זו של תפילין, שבשבילה תזכה ותיכנס לארץ.

וְאִידָךְ: צְרִיכִי; דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא מֶלֶךְ וְלָא כָּתַב בִּיכּוּרִים – הֲוָה אָמִינָא: בִּיכּוּרִים דְּקָא מִיתְהַנֵּי – לְאַלְתַּר. וְאִי כָּתַב בִּיכּוּרִים וְלָא כָּתַב מֶלֶךְ – הֲוָה אָמִינָא: מֶלֶךְ דְּדַרְכּוֹ לִכְבֹּשׁ – לְאַלְתַּר.

ועוד שואלים לענין איסור ״חדש״ שנזכר בו ״מושב״: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שדורש ״מושב״ — כל מקום שאתם יושבים משמע, וממילא אין הוא דורש ״מושב״ — לומר שנתחייבו רק לאחר ירושה וישיבה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] על בני ישראל מיד לאחר שנכנסו לארץ ״ויאכלו מעבור (תבואת) הארץ ממחרת הפסח״ (יהושע ה, יא), ונדייק: ממחרת הפסח אכול [אכלו] מתבואת ארץ ישראל, מעיקרא [מתחילה, קודם לכן] — לא אכול [אכלו]. אלמא [מכאן]

וְאִידָךְ: נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא מֶלֶךְ, וְלָא בָּעֵי בִּיכּוּרִים, וַאֲנָא אָמִינָא: וּמַה מֶּלֶךְ דְּלִכְבֹּשׁ – לְאַחַר יְרוּשָּׁה וִישִׁיבָה, בִּיכּוּרִים – לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

ביאה ומושב יחד כתיב בהו [נאמר בהם] (״כי תבואו אל ארץ מושבותיכם״. במדבר טו, ב), וכיצד הוא למד מכאן לענין שנאמר בו ״מושבות״ בלבד? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: ללמד שכל מקום שנאמר בו גם ביאה ו גם מושב — אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אלו דברי ר׳ ישמעאל.

וְאִידָךְ: אִי כָּתַב הָכִי – הֲוָה אָמִינָא: מִידֵּי דַּהֲוָה אַחַלָּה. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, על מה שאמר לו ר׳ עקיבא: הרי שבת שנאמר בו ״מושבות״, והשיב ר׳ ישמעאל ואמר לו: שבת קל וחומר היא נלמדת, נימא ליה [שיאמר לו במקום זה]: אנא [אני] ביאה ומושב יחד קאמינא [אומר אני] ובשבת נאמר רק ״מושב״! ומשיבים: חדא ועוד קאמר ליה [תשובה אחת ועוד אחת אמר לו]; חדא [אחת] — דאנא [שאני] ביאה ומושב יחד קאמינא [אומר אני]. ועוד תשובה על קושיה זו: דקא אמרת [זה שאתה אומר] הרי שבת שנאמר בו ״מושבות״ — שבת קל וחומר היא.

וְהָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ חוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מוֹשָׁב דְּכָתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי שַׁבָּת לָמָּה לִי? אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּבְעִנְיָנָא דְּמוֹעֲדוֹת כְּתִיבָא – תִּיבָּעֵי קִידּוּשׁ כִּי מוֹעֲדוֹת. קָא מַשְׁמַע לָן.

ולעצם מחלוקת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא שואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה נושא, נחלקו למעשה]? ומשיבים: ב שאלה אם קירבו (הקריבו) נסכים במדבר קא מיפלגי [חלוקים הם]. ר׳ ישמעאל סבר: לא קירבו נסכים במדבר ולא נתחייבו בהם אלא לאחר שנתיישבו בארץ, לאחר ביאה ומושב. ור׳ עקיבא סבר: קירבו נסכים במדבר, ולומד מ״מושב״ דין אחר.

מוֹשָׁב דְּכָתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי חֵלֶב וְדָם לָמָּה לִי? אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּבְעִנְיָנָא דְּקָרְבָּנוֹת כְּתִיבִי, בִּזְמַן דְּאִיכָּא קָרְבָּן – נִיתְסַר חֵלֶב וְדָם, בִּזְמַן דְּלֵיכָּא קָרְבָּן – לָא. קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר אביי: האי תנא דבי [תנא זה מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל שלדבריו רק במצוה שנזכרו בה ״ביאה״ ו״מושב״ יחד נצטוו ישראל לאחר ירושה וישיבה מפיק [מוציא, חולק] מאידך תנא דבי [מדברי תנא אחר של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל.

מוֹשָׁב דְּכָתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי מַצָּה וּמָרוֹר לָמָּה לִי? אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ״, בִּזְמַן דְּאִיכָּא פֶּסַח – אִין, בִּזְמַן דְּלֵיכָּא פֶּסַח – לָא. קָא מַשְׁמַע לָן.

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: הואיל ונאמרו ביאות לארץ בכמה מצוות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן שמדובר לאחר ירושה וישיבה, שנאמר במצוות מינוי המלך ״כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבתה בה״ (דברים יז, יד) — אף כל מקום שנאמרה ביאה לארץ בסתם כוונתה לאחר ירושה וישיבה ואין צורך גם ב״מושב״.

בִּיאָה דְּכָתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי תְּפִילִּין וּפֶטֶר חֲמוֹר לָמָּה לִי? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עֲשֵׂה מִצְוָה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ תִּיכָּנֵס לָאָרֶץ.

ואידך [והתנא האחר], (הראשון) משמו של ר׳ ישמעאל אומר שאין זו ראיה משום דהוה [שהיה] כתוב זה במצוות מינוי מלך ו הכתוב במצות ביכורים (שאף במצוות ביכורים נאמרה ביאה ירושה וישיבה) שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: מוֹשָׁב כָּל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם יוֹשְׁבִים מַשְׁמַע – הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח – אֲכוּל, מֵעִיקָּרָא – לָא אֲכוּל. אַלְמָא

ואידך [והאחר, השני] בשם ר׳ ישמעאל משיב: שני כתובים אלה צריכי [צריכים] שייאמרו במפורש ואינם למדים זה מזה; דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] דבר זה רק לגבי מלך ולא כתב [היתה כותבת] כך לגבי ביכורים הוה אמינא [הייתי אומר]: דבר זה הוא דווקא במצות מינוי מלך אבל במצות ביכורים שהוא מביא על מה דקא מיתהני [שנהנה] מאכילת הפירות, צריך להביא לאלתר [מיד] ולא ימתין עד לירושה וישיבה. ואי [ואם] כתב רק לגבי ביכורים ולא כתב לגבי מלך הוה אמינא [הייתי אומר] מלך שדרכו לכבש — צריך למנותו לאלתר [מיד] עוד לפני כניסתם לארץ.