חזור
קידושין
דף לח.כָּל מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. לְאַחַר כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ, חוּץ מִן הַשְׁמָטַת כְּסָפִים וְשִׁילּוּחַ עֲבָדִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּצְטַוּוּ עֲלֵיהֶם לְאַחַר כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ – נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
כל מצוה שנצטוו עליה ישראל קודם כניסתן לארץ, שלא נאמר בה שהיא תלויה בביאת ישראל לארצם — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. וכל מצוה שנצטוו עליה לאחר כניסתן לארץ — אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים (חובות) בשנת השמיטה ושילוח עבדים ביובל, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ — נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
רש"י
כל מצוה שנצטוו ישראל להנהיגה קודם שיכנסו לארץ דהיינו חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:
חוץ מהשמטת כספים ולקמיה פריך הא נמי נצטוו עליה קודם לכן דהא חובת הגוף היא ומאי חוץ:
הַשְׁמָטַת כְּסָפִים חוֹבַת הַגּוּף הִיא!
ותוהים: השמטת כספים הרי חובת הגוף היא ומה החידוש שבדבר שנוהגת גם בחוץ לארץ?
תוספות
השמטת כספים חובת הגוף היא פי׳ בקונטרס ולמה אתה אומר שהיא מצוה שנצטוו עליה אחר כניסתן לארץ כיון דחובת הגוף נצטוו עליה אף במדבר ומשני בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון במדבר דליכא חרישה וזריעה אי אתה וכו׳ ופריך ואימא במקום שאתה משמט כלומר אף בזמן שבית המקדש קיים לא תנהג השמטת כספים אלא בארץ ומשני הכא רבייה קרא ת״ל כי קרא שמיטה דמשמע מ״מ וקשה דא״כ לא היה לו לומר ת״ל כי קרא שמיטה כיון דהתירוץ של קושיא הוא אלא הוה ליה למימר (אלא) אמר קרא כי קרא שמיטה ועוד קשה דהיאך נוכל לפרש לעיל שתנהוג שמיטת כספים במדבר והלא דין שמיטות אינו אלא לאחר ירושה וישיבה כדאמרינן בסוף פירקין (לקמן קידושין דף מ:) גדול תלמוד תורה שקדם לשמיטה ס״א שנה ונראה לי השמטת כספים חובת הגוף הוא וא״כ פשיטא דנוהג אפילו בחוצה לארץ ומאי אתא ר״א בר׳ שמעון לאשמועינן ומשני לא צריכא לכדרבי כלומר משום הקישא דמקשי כספים לקרקעות איצטריך למימר וגרסי׳ מהו דתימא במקום שאתה משמט קרקע דהיינו בארץ ישראל שהרי חובת קרקע היא אתה משמט כספים ובמקום שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים וכיון דאין שמיטת קרקע בחוצה לארץ השמטת כספים לא תנהוג בחוצה לארץ תלמוד לומר כי קרא שמיטה מ״מ וממקרא זה מפיק ליה ר״א בר״ש דנוהג אף בח״ל ולפי גירסא זו ואימא במקום שאתה משמט כו׳ הוא סיום התירוץ ולאו בלשון קושיא הוא כמו לפירוש הקונטרס ואית ספרים דגרסי נמי במקום כו׳ וכן בסמוך דפריך שילוח עבדים חובת הגוף היא כו׳ כדפרישית גבי השמטת כספים צריך לפרש גבי שילוח עבדים ולא ניחא לפרש כמו שפירש בקונטרס בהשמטת כספים ורש״י פירש בפרק השולח (גיטין דף לו.) גבי הא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה דלא משמט מדאורייתא ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט כו׳ דקרקע אינה נשמטת מחרישה וזריעה אלא דוקא בזמן הבית מהאי קרא גופיה ופירש אחד שמיטת קרקע דחרישה וזריעה ואחד שמיטת כספים דהשמטת מלוה אידי ואידי שביעית כשאין היובל נוהג שמיטין נמי לא היו נוהגין כדדריש בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית בזמן שיובל נוהג שביעית נוהג אין היובל נוהג כו׳ ובזמן הזה אין היובל נוהג דגבי יובל כתיב בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה יובל נוהג כו׳ ובזמן הזה אין יושביה עליה והואיל ויובל אינו נוהג שביעית נמי אינה נוהגת וקשה מה שפירש דשמיטת קרקע היינו מחרישה וזריעה בשביעית והוצרך להביא רש״י ההיא דרשה דירושלמי דא״כ היה לו לאביי להביא אותה כיון שהיא עיקר דמשם מוכיח דשמיטה אינה נוהגת שהרי לא ידעינן כלום אלא מההוא לכך פירש רבינו תם כי זאת הדרשה דהכא היינו ההיא דירושלמי דהא רבי נמי אמרה התם ושמיטת קרקע קרי יובל שחוזרת לבעלים ביובל מה שאין כן בשביעית ושמיטת כספים קרי שביעית שאין השמטת כספים ביובל כדרשינן בספרי בפרשת ראה וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת כספים ולא יובל וה״פ בזמן שאתה משמט קרקע ביובל שהיא חוזרת לבעלים אתה משמט כספים היינו שביעית שכספים נוהגים וה״ה דמיירי בשמיטת חרישה וזריעה דשמיטת שביעית לגמרי ילפינן לה משמיטת יובל והא דנקט שמיטת כספים משום דנקט קרקע לפי שהיה רוצה להזכיר מה היא שמיטת יובל נקט נמי שמיטת כספים דדמיא להו שמיטת יובל שביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמיטת כספים כמו כן מופקעים ממלוה ללוה אי נמי משום דבשביעית נוהגת שמיטת כספים מה שאין כן ביובל ומשום הכי נקט לה:
לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְכִדְתַנְיָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה – שָׁמוֹט״ – בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטּוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים. בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, בִּזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים.
ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] השמטת כספים להיאמר אלא לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא], דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: נאמר ״וזה דבר השמטה שמוט״ (דברים טו, ב) בלשון כפולה, ללמדך כי בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע, שאסור לעבד את הקרקע בשביעית, ואחת שמיטת כספים. ולהקישן זו לזו ולומר: בזמן שאתה משמט קרקע כלומר: כאשר היובל נוהג — אתה משמט כספים, בזמן שאי (אין) אתה משמט קרקע — אי אתה משמט כספים
רש"י
לא נצרכא אלא לכדתניא דלא נצטוו עליה קודם לכן:
בזמן שאין אתה משמט קרקע כגון במדבר ולאחר שגלו:
וְאֵימָא: בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אֵין אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה׳״ – מִכָּל מָקוֹם.
ואימא [ואמור] איפוא גם את ההיקש לדבר אחר: במקום שאתה משמט קרקע, כלומר, בארץ ישראל — אתה משמט כספים, ובמקום שאין אתה משמט קרקע — אין אתה משמט כספים ותהא שמיטת כספים נוהגת רק בארץ ישראל למרות שהיא חובת הגוף — תלמוד לומר: ״כי קרא שמטה לה׳" (שם) — מכל מקום ואף בחוץ לארץ, וזהו מה שחידש ר׳ אלעזר בר׳ שמעון.
רש"י
ואימא במקום כו׳ ולמעוטי חוצה לארץ אף בזמן הארץ:
שִׁילּוּחַ עֲבָדִים חוֹבַת הַגּוּף הִיא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ״, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יוֹבֵל הִיא״ – מִכָּל מָקוֹם.
על מה שר׳ אלעזר בר׳ שמעון אומר ששילוח עבדים ביובל נוהג בכל מקום, תוהים: גם זו חובת הגוף היא! ומה החידוש בדבריו? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] ״וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ (ויקרא כה, י) שמא תאמר: בארץ — אין [כן], אבל בחוצה לארץ — לא, תלמוד לומר: ״יובל היא״ (שם), מכל מקום.
אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּאָרֶץ״? בִּזְמַן שֶׁהַדְּרוֹר נוֹהֵג בָּאָרֶץ – נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אֵין דְּרוֹר נוֹהֵג בָּאָרֶץ – אֵינוֹ נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
ומקשים: אם כן מה תלמוד לומר: ״בארץ״ ומשיבים: לומר לך: בזמן שהדרור נוהג בארץ — נוהג גם בחוצה לארץ, אין דרור נוהג בארץ — אינו נוהג בחוצה לארץ, שהדבר תלוי בזמן שהיובל נוהג ולא במקום.
תְּנַן הָתָם: הֶחָדָשׁ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, עָרְלָה – הֲלָכָה, וְהַכִּלְאַיִם – מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מַאי הֲלָכָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְכְתָא מְדִינָה. עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
תנן התם [שנינו שם במשנה]: החדש אסור מן התורה בכל מקום, ערלה אסורה בחוץ לארץ על פי הלכה, והכלאים אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים. ושואלים: מאי [מה היא] הלכה זו שאמרנו בערלה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה [הלכות מדינה], כלומר, כך נהגו ישראל במקומות שישבו בהם. ועולא אמר בשם ר׳ יוחנן פירוש אחר: הלכה למשה מסיני.
רש"י
אסור מן התורה בכ״מ קסבר מושב כל מקום שאתם יושבים משמע:
הלכתא מדינה הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ:
תוספות
הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים וא״ת אמאי לא ילפינן כלאים מקל וחומר דחדש דנוהג אף בח״ל דאורייתא ומה חדש שאין איסורו איסור עולם כו׳ וי״ל דקסבר האי תנא דכתיב גבי כלאים שדך למעוטי זרעים שבח״ל כדאמר לקמן (קידושין דף לט.) ואין לומר דערלה מיהא נייתי בקל וחומר דחדש דאיכא למימר כלאים יוכיחו:
אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא לְרַב יְהוּדָה: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי – הַיְינוּ דְּשָׁנֵי לָן בֵּין סְפֵק עָרְלָה לִסְפֵק כִּלְאַיִם.
אמר ליה [לו] עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי [נניח לשיטתי] דאמינא [שאני אומר] בשם ר׳ יוחנן שהלכה שאמרו במשנה הכוונה להלכה למשה מסיני — היינו דשני לן [זה הטעם ששונה לנו] הדין בין ספק ערלה שאסורה בחוץ לארץ מהלכה למשה מסיני לספק כלאים שאסורים רק מדברי סופרים.
רש"י
היינו דשני לן חמור ספק ערלה מספק כלאים ספק ערלה ספק עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט עובד כוכבים מן הפירות ואין ידוע מהיכן:
דִּתְנַן: סְפֵק עָרְלָה, בָּאָרֶץ – אָסוּר, בְּסוּרְיָא מוּתָּר. בְּחוּצָה לָאָרֶץ – יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט.
כמו דתנן [ששנינו במשנה]: הקונה מגוי פרי שהוא ספק ערלה, כגון שלקט פירות משדה שיש בו גם אילנות האסורים באיסור ערלה ואין ידוע ממה לקט, בארץ ישראל — אסור לאכול מפירות אלו אף בדיעבד, בסוריא — מותר, בדיעבד לאכול מהפירות הללו. בחוצה לארץ יורד היהודי ולוקח מן הגוי אפילו לכתחילה, ובלבד שלא יראנו שהוא לוקט מעצי הערלה, שאין זה ספק אלא ודאי.
רש"י
בסוריא היא ארם צובה שכבש דוד וסנפה עם ארץ ישראל וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש הלכך ספיקו מותר ולקמן (קידושין דף לט.) פרכינן ואי הלכה למשה מסיני היא בחוצה לארץ היאך מיקל בספיקה ומשנינן אימא כך נאמרה הלכה ספיקה מותר בחוצה לארץ ודאה אסור:
ובחוצה לארץ דרחיק טפי ולא מיחליף:
יורד ישראל ולוקח מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה:
ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מן הערלה והא דתניא לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך רד ולקוט:
וְאִילּוּ גַּבֵּי כִּלְאַיִם תְּנַן: כֶּרֶם הַנָּטוּעַ יָרָק, וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ; בָּאָרֶץ – אָסוּר, בְּסוּרְיָא – מוּתָּר,
ואילו לגבי דיני כלאים תנן [שנינו במשנה]: כרם הנטוע ירק, שזרעו ירקות בתוך הכרם, ו רואים ירק נמכר חוצה לו לכרם, אבל אין הוכחה גמורה שירקות אלה באו מכרם זה; בארץ — אסור, שהרי יש ספק שמא הירקות באים משם, ובכל ספק של איסור תורה הולכים לחומרה, בסוריא — מותר,
רש"י
כרם הנטוע ירק שזרע ירק בין הגפנים דה״ל כלאי הכרם:
וירק נמכר חוצה לו ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא וה״ל ספק כלאים:
בְּחוּצָה לָאָרֶץ – יוֹרֵד וְלוֹקֵט, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקוֹט בַּיָּד.
בחוצה לארץ — יורד בעל הכרם הגוי ולוקט ומוכר ליהודי. ובלבד שלא ילקוט היהודי עצמו ביד. אם כן רואים שיש הבדל בחוץ לארץ בין ספק ערלה לספק כלאים והוא מובן אם ערלה היא הלכה למשה מסיני ולכן מחמירים בה, בעוד כלאיים הם רק מדברי סופרים.
רש"י
יורד עובד כוכבים ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר:
ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד ואם איתא דערלה בחוצה לארץ דברי סופרים ולא הלכה למשה מאי שנא דאחמיר בספק ערלה מספק כלאים:
אֶלָּא לְדִידָךְ,
אלא לדידך [לשיטתך שלך] בשם שמואל ששניהם אסורים מדברי סופרים ומפני המנהג, אם כן אין הבדל בהלכה בין ערלה לכלאיים.