קָא מַשְׁמַע לָן ״וְיָצְאָה חִנָּם״ כו׳.

על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כפל הכתוב ״ויצאה חנם אין כסף

וּלְמָר בַּר רַב אַשִׁי דַּאֲמַר: וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא, הָא אָמְרִינַן: מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לָהּ קְרָא! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא לְשַׁנּוּיֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְשַׁנּוּיֵי – מְשַׁנֵּינַן.

"(שמות כא, יא) שאף איילונית נמכרת לאמה ויוצאת בבגרות. ושואלים: ולמר בר רב אשי שאמר, שהקשה קודם: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא ואין צורך בכתוב הנוסף ללמדנו שאיילונית יוצאת בבגרות — הלא אין זה בעצם קושי, הא אמרינן [שהרי כבר אמרנו]: מילתא דאתיא [דבר הבא, הנלמד] בקל וחומר לפעמים טרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב], משמע שאף שאפשר ללמוד את הדבר מקל וחומר, מכל מקום נכתב! ומשיבים: הני מילי היכא דליכא לשנויי [דברים אלה אמורים דווקא במקום שאין כל דרך לתרץ] ולהסביר מפני מה נכתב דבר שאפשר ללמדו בקל וחומר, אבל היכא דאיכא לשנויי [במקום שאפשר לתרץ] — משנינן [מתרצים].

וְתַנָּא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ״ וגו׳ – אֵין קִיחָה אֶלָּא בְּכֶסֶף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״.

ומעירים: ותנא מייתי לה מהכא [והתנא מביא, לומד אותה מכאן], שמביא מקור אחר לקידושי אשה בכסף, ולומד שאר קנייני האשה בדרך אחרת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר ״כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וגו׳" (דברים כד, א), ואמרו חכמים: אין קיחה אלא בכסף. וכן הוא אומר: ״נתתי כסף השדה קח ממני״ (בראשית כג, יג).

וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁאֵינָהּ נִקְנֵית בְּבִיאָה – נִקְנֵית בְּכֶסֶף, זוֹ שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקָּנֶה בְּכֶסֶף?

ו שואלים: הלא אין צורך כלל בלימוד אחר, שהלא דין (קל וחומר) הוא: ומה אמה העב ריה שאינה נקנית להיות אמה בביאה — נקנית בכסף, זו, סתם אשה, שנקנית לאישות בביאה — אינו דין שתקנה בכסף?

יְבָמָה תּוֹכִיחַ, שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה וְאֵינָהּ נִקְנֵית בְּכֶסֶף! מַה לִּיבָמָה – שֶׁכֵּן אֵין נִקְנֵית בִּשְׁטָר, תֹּאמַר בְּזוֹ שֶׁנִּקְנֵית בִּשְׁטָר!

ואולם קל וחומר זה אפשר לדחותו: יבמה תוכיח, שנקנית ליבם דווקא בביאה, ו אף על פי כן אינה נקנית בכסף! ויש לדחות את הדחיה ולומר: מה ליבמה — שכן אין נקנית בשטר, תאמר בזו, בסתם אשה שנקנית בשטר, ומסתבר שיש בה גם קנין בכסף!

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי יִקַּח אִישׁ״. הָא לָמָּה לִי קְרָא? הָא אָתְיָא לָהּ! אֲמַר רַב אַשִׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא.

תלמוד לומר: ״כי יקח איש אשה ". ושואלים אם כן: הא למה לי קרא [זה למה לו כתוב] לשם כך הא אתיא לה [הרי כבר בא, נלמד לו] הלימוד הזה מקל וחומר. ואף שניסינו לדחותו, הרי הוכחנו שיש אפשרות לקיימו! אמר רב אשי: משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] מעיקרא דדינא פירכא [מעיקר הדין יש בו פירכא, טעות];

מֵהֵיכָא קָא מַיְיתֵית לָהּ? מֵאָמָה הָעִבְרִיָּה. מַה לְּאָמָה הָעִבְרִיָּה – שֶׁכֵּן יוֹצְאָה בְּכֶסֶף, תֹּאמַר בְּזוֹ – שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּכֶסֶף. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יִקַּח אִישׁ״.

מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא, למד אותה] את ההוכחה לקנין כסף — מקל וחומר מאמה העבריה, ואולם עדיין יש לפרוך מה לאמה העבריה שכן יוצאה (משתחררת) בכסף, ולכן גם נקנית בכסף, תאמר בזו, באשת איש, שאינה יוצאה (מתגרשת) בכסף. וכיון שפרכנו את ההוכחה, יש צורך להזדקק לראיה מן הכתוב כפי שאמרה הברייתא: תלמוד לומר ״כי יקח איש״.

וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״וְיָצְאָה חִנָּם״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״כִּי יִקַּח אִישׁ״. דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִקַּח״ – הֲוָה אָמִינָא: קִידּוּשִׁין דִּיהַב לָהּ בַּעַל – דִּידָהּ הָווּ, כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְיָצְאָה חִנָּם״.

ולאחר שהבאנו מקור נוסף לקידושי כסף מעירים: ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] ״ויצאה חנם״ באמה עבריה, ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] גם ״כי יקח איש אשה ". דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק ״כי יקח״ הוה אמינא [הייתי אומר]: בכל מקרה קידושין דיהב [שנותן] לה בעל — דידה הוו [שלה הם], ולכן כתב רחמנא [כתבה תור ה] ״ויצאה חנם״ ללמד שהאב זוכה בכסף קידושי בתו שאינה בוגרת.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְיָצְאָה חִנָּם״ הֲוָה אָמִינָא: הֵיכָא דְּיָהֲבָה לֵיהּ אִיהִי לְדִידֵיהּ וְקִידַּשְׁתּוֹ – הָווּ קִידּוּשֵׁי, כָּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִקַּח״ וְלֹא כִּי תִקַּח.

ו להיפך, אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] רק ״ויצאה חנם״ הוה אמינא [הייתי אומר] היכא דיהבה ליה איהי לדידיה וקידשתו [במקום שנתנה היא לו כסף וקידשה אותו] הוו קידושי [הרי הם קידושין] לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] ״כי יקח״ — ולא כי תקח, שרק האיש יכול לקדש אשה ולא להיפך.

״וּבְעָלָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמַה יְּבָמָה שֶׁאֵין נִקְנֵית בְּכֶסֶף – נִקְנֵית בְּבִיאָה, זוֹ שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף – אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה?

ועוד ממשיכה הברייתא: מה שנאמר ״ובעלה״ מלמד ש האשה נקנית בביאה. ולכאורה מה צורך בפסוק והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה יבמה שאין נקנית בכסף — נקנית בביאה, זו, אשה סתם, שנקנית בכסף כפי שהוכחנו, אינו דין שנקנית בביאה?

אָמָה הָעִבְרִיָּה תּוֹכִיחַ, שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף וְאֵין נִקְנֵית בְּבִיאָה. מַה לְּאָמָה הָעִבְרִיָּה – שֶׁאֵין קִנְיָנָהּ לְשׁוּם אִישׁוּת, תֹּאמַר בְּזוֹ – שֶׁקִּנְיָנָהּ לְשׁוּם אִישׁוּת!

ויש לדחות: אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ו אף על פי כן אין נקנית בביאה. את הדחיה הזו דוחים: מה לאמה העבריה — שאין קנינה לשום (לשם) אישות, שמעיקרה נקנית לשם עבדות, תאמר בזו, באשה, שקנינה לשום אישות ולכן מסתבר שתקנה בביאה.

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְעָלָהּ״. וְלָמָּה לִי קְרָא? הָא אָתְיָא לָהּ! אֲמַר רַב אַשִׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא. מֵהֵיכָא קָא מַיְיתֵית לָהּ? מִיבָמָה.

תלמוד לומר: ״ובעלה״. וגם כאן תוהים: אם כן, ולמה לי קרא [פסוק]? הא אתיא לה [הרי באה לו], כלומר, הרי עלתה בידו הוכחה מקל וחומר! אמר רב אשי: משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] מעיקרא דדינא פירכא [מעיקרו של הדין, הקל וחומר, יש בו פירכא] מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא לומד אותה, את ההוכחה] שביאה קונה — מיבמה, ואולם יכול אתה לומר:

מַה לִּיבָמָה – שֶׁכֵּן זְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת, תֹּאמַר בְּזוֹ – שֶׁאֵין זְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְעָלָהּ״.

מה ליבמה — שכן זקוקה (קשורה) ועומדת ליבם, ובגלל זיקתה לו די בביאה לעשותה אשתו ממש, תאמר בזו, בסתם אשה, שאין זקוקה ועומדת ויתכן שאין די בכך כדי לקנותה, ואם כן נפרך כל הלימוד כולו. וכיון שכך יש להזקק לראיה אחרת. תלמוד לומר מן הכתוב: ״ובעלה״.