יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה״, בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא אוֹבֵד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה.

יראה אדם עצמו כאילו הוא שקול: חציו חייב וחציו זכאי בדיוק, וכאילו הוא במאזנים ששתי הכפות מאוזנות, ולכן אם עשה מצוה אחת — אשריו, שהכריע את עצמו בכך לכף זכות, עבר עבירה אחת — אוי לו, שהכריע את עצמו בכך לכף חובה, שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״ (קהלת ט, יח), לומר: בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ, וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֶא אֶחָד״ כו׳ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁעָשָׂה זֶה – אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.

ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו אם יש לו רוב מצוות או רוב עבירות, והיחיד נידון אחר רובו, לכן צריך לחשוב כל אדם בלבו: אם עשה מצוה אחת — אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ואם עבר עבירה אחת — אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: ״וחוטא אחד יאבד טובה הרבה "— בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר כָּל יָמָיו, וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – אִיבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ״. וַאֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – אֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּב רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״.

ר׳ שמעון בן יוחי אומר: אפילו היה צדיק גמור כל ימיו ומרד (פשע ועבר) באחרונה (בסוף ימיו) — איבד את הזכויות הראשונות, שנאמר: ״צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו״ (יחזקאל לג, יב). ו להיפך: אפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה — אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: ״ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו״ (שם).

וְנֶיהֱוֵי כְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זְכֻיּוֹת? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.

ושואלים: וניהוי [ושיהיה] זה שעשה כל ימיו מצוות ואחר כך עבר עבירה — לפחות כמחצה עונות ומחצה זכיות, וייחשבו אלה כנגד אלה! ולמה הוא נידון לכף חובה? אמר ריש לקיש: כאן אין מדובר במי שרק עבר עבירה אלא בתוהא (מתחרט) על כל המצוות הראשונות שעשה שאז אין נחשבות לו המצוות שעשה כלל.

מתני׳ כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ – לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – אֵינוֹ מִן הַיִּישּׁוּב.

כל שישנו (שיש בו) במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, שעושה מלאכתו ושאר מעשיו כיאות — לא במהרה הוא חוטא, שנאמר: ״והחוט המשלש לא במהרה ינתק״ (קהלת ד, יב), שאם יש בו שלושה אלה, אינו מגיע לידי עבירה. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ — אינו מן היישוב, כלומר אינו נחשב אדם כלל.

גמ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: לְמָה צַדִּיקִים נִמְשָׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה? לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טָהֳרָה, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טוּמְאָה. נִקְצָץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טָהֳרָה. כָּךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִים עַל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – כְּדֵי שֶׁיִּירְשׁוּ הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד״.

אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה — לאילן שכולו עומד במקום טהרה, ונופו (ענפיו) נוטה למקום טומאה, ונמצא שחלק מהאילן נמצא במקום טמא. אם נקצץ נופו — כולו עומד במקום טהרה. כך הקדוש ברוך הוא מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה אם נטו קצת למקום טומאה ועבירה, ומייסר אותם (״קוצץ נופו״) — כדי שיירשו העולם הבא בשלימות, שנאמר: ״והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד״ (איוב ח, ז).

וּלְמָה רְשָׁעִים דּוֹמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה? לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טָהֳרָה. נִקְצָץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה. כָּךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ לָהֶן טוֹבָה לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – כְּדֵי לְטוֹרְדָן וּלְהוֹרִישָׁן לַמַּדְרֵיגָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת״.

ולמה רשעים דומים בעולם הזה — לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה. אם נקצץ נופו — כולו עומד במקום טומאה. כך הקדוש ברוך הוא משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה על מעט מצוות שעשו (״נופו״) כדי לטורדן (לגרשם) ולהורישן למדריגה התחתונה לעתיד לבוא, שנאמר: ״יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות״ (משלי יד, יב).

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נִתְזָה בְּלוֹד, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵילָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: תַּלְמוּד גָּדוֹל אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.

כיון שהוזכרו במשנה זו וקודמתה מעלות התורה, מביאים מעשה זה: וכבר היה ר׳ טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה (שאלה) זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה ר׳ טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה ר׳ עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול אבל לא מצד עצמו, אלא מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה.

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁקָּדַם לְחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה, לִתְרוּמוֹת וּלְמַעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע, לִשְׁמִיטִּים שִׁשִּׁים וְאַחַת, לְיוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ.

תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יוסי אומר: גדול תלמוד תורה שקדם ל מצות חלה ארבעים שנה, שתורה ניתנה לישראל מיד בצאתם ממצרים ובמצות חלה נתחייבו רק בבואם לארץ. וקדם ל מצות תרומות ולמעשרות חמשים וארבע שנים שלא נתחייבו בהן אלא לאחר ארבע עשרה שנים של כיבוש וחלוקת הארץ אחר כניסתם לארץ. לשמיטים (מצות שמיטה) ששים ואחת שנה, שרק לאחר חלוקת הארץ החלו למנות את השנים עד לשנה השביעית. ליובלות מאה ושלש שאף מנין היובל הראשון החל רק מסוף חלוקת הארץ.

מֵאָה וְשָׁלֹשׁ?! מֵאָה וְאַרְבַּע הָוְיָין! קָסָבַר יוֹבֵל מִתְּחִילָּתוֹ הוּא מְשַׁמֵּט.

ותוהים: מדוע אמר מאה ושלש שנים? הלא מאה וארבע הויין [הן] שיש להוסיף חמישים שנה על חמישים וארבע השנים שמהן החלו לקיים מצוות התלויות בארץ! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי יובל מתחילתו (מתחילת השנה) הוא משמט לענין שילוח עבדים והחזרת קרקעות, ולכן עברו מאה ושלש שנים עד שחלה מצות היובל.

וּכְשֵׁם שֶׁהַלִּימּוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה – כָּךְ דִּינוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, כִּדְרַב הַמְנוּנָא. דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִילַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן״.

וכשם שהלימוד קודם למעשה, כלומר, שמצות הלימוד קודם למצוות אחרות, כך דינו של אדם בדין של מעלה, שנידון על לימוד תורה קודם לדין שנידון על מעשה המצוות, כ דברי רב המנונא. שאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר: ״פוטר מים ראשית מדון״ (משלי יז, יד) שהוא מפרש שעל עוון ביטול תורה, (״פוטר מים״), שפטר עצמו מתורה, ואין מים אלא תורה, היא ראשית דינו (״מדון״).

וּכְשֵׁם שֶׁדִּינוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה – כָּךְ שְׂכָרוֹ קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ״.

וכשם שדינו של תלמוד תורה קודם ל דין של כל מעשה אחר — כך שכרו קודם ל שכר מעשה, שנאמר: ״ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו״ (תהלים קה, מד–מה), שתשלום השכר הראשון הוא על שמירת החוקים והתורות — לימוד התורה.

״כָּל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא וְלֹא בְּמִשְׁנָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּפָסוּל לְעֵדוּת. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹכֵל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְכֶלֶב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: פָּסוּל לְעֵדוּת. אָמַר רַבִּי אִידִי בַּר אָבִין: הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.

שנינו במשנה כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב. אמר ר׳ יוחנן: ופסול לעדות, שאינו בגדר בני אדם שאפשר לסמוך עליהם. תנו רבנן [שנו חכמים]: האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, שהוא מזלזל בעצמו ואינו מתבייש לאכול בכל מקום. ויש אומרים שהוא אף פסול לעדות. אמר ר׳ אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים.

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: רַגְזָן

וכעין הדברים הללו דרש בר קפרא: רגזן