פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא דְּיָלֵיף מִגֵּירוּשִׁין – מַה לְּגֵירוּשִׁין שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן חוֹל! אָמַר קְרָא: ״אַתֶּם״ ״גַּם אַתֶּם״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ.

פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שנתן יותר מהכמות או פחות מהכמות — תרומתו תרומה. מנלן [מניין לנו] שאפשר למנות שליח לתרומה? וכי תימא דיליף [ואם תאמר שהוא לומד] דבר זה מגירושין — אולם אפשר להקשות על השוואה זו: מה לגירושין שכן ישנן (נחשבות) חול לגבי תרומה, ואין ללמוד מכאן שתועיל שליחות בתרומה שיש בה קדושה! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בענין תרומה ״כן תרימו גם אתם״ (במדבר יח, כח), שהרי יכול לכתוב רק ״אתם״, והריבוי ״גם אתם״ בא לרבות את השליח.

וְנִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּתְרוּמָה, וְנֵיתוּ הָנָךְ וְנִגְמְרוּ מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִפְרַךְ: שֶׁכֵּן יֶשְׁנָהּ בְּמַחֲשָׁבָה.

ושואלים: ונכתוב רחמנא [ותכתוב התורה] שליחות בתרומה, וניתו הנך ונגמרו מיניה [ויבואו אלה, קידושין וגירושין, ויילמדו ממנה] שגם בהם יש שליחות! ומשיבים: משום דאיכא למפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה, ולומר: שונה תרומה שכן ישנה בה צד להקל, שאפשר להפרישה גם במחשבה, שאין צורך דווקא במעשה הפרשה ודי אם הוא חושב ומחליט בליבו על כך, ומשום כך מובן מדוע נעשית גם על ידי שליח, מה שאין כן בקידושין וגירושין.

וְהָא דִּתְנַן: חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרוּ לְאֶחָד: צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ. אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים עִמּוֹ.

ועוד שואלים: והא דתנן [וזה ששנינו במשנה]: חבורה של בני אדם שנמנו להשתתף בקרבן פסח שאבד פסחה (הבהמה שהקדישו לקרבן פסח), ואמרו לאחד מהם: צא ובקש (חפש) ושחוט עלינו (עבורנו) את הבהמה הזו, והלך ו אכן מצא את הבהמה ושחט. והן שראו בינתיים שהוא אינו מגיע לקחו (קנו) בהמה אחרת לקרבן פסח ושחטו אותה, אם שלו נשחט ראשון — הוא אוכל משלו, מזה שמצא, והם שאר בני החבורה אוכלים ושותים עמו. ומכאן למדים שהוא נעשה שליח עבורם לשחיטת הפסח.

מְנָלַן? וְכִי תֵּימָא דְּיָלֵיף מֵהָנַךְ – מַה לְּהָנַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן חוֹל אֵצֶל קָדָשִׁים!

מנלן [מניין לנו] דין זה של שליחות בקדשים? וכי תימא דיליף מהנך [ואם תאמר שהוא לומד מאלו, כלומר, מגירושין ומתרומה] — יש להקשות על השוואה זו: מה להנך [לאלו] שכן ישנן (נחשבים הם) לחול אצל (לגבי) קדשים! וכיצד ילמד מהם לגבי קדשים?!

נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מִנַּיִן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם״. וְכִי כָּל הַקָּהָל כּוּלָּן שׁוֹחֲטִין? וַהֲלֹא אֵינוֹ שׁוֹחֵט אֶלָּא אֶחָד! אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] הדבר מ דברי ר׳ יהושע בן קרחה. שאמר ר׳ יהושע בן קרחה: מנין ששלוחו של אדם כמותו — שנאמר בקרבן הפסח: ״ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים״ (שמות יב, ו). ויש לשאול: וכי כל הקהל כולן שוחטין? והלא אינו שוחט אלא אחד מתוך כל חבורה! אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. ו אולם מעתה יש מקום לשאול:

נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּקָדָשִׁים וְנֵיתֵי הָנָךְ וְנִיגְמְרוּ מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִפְרַךְ: מַה לְּקָדָשִׁים – שֶׁכֵּן רוֹב מַעֲשֵׂיהֶן עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.

נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] דין שליחות רק בקדשים וניתי הנך וניגמרו מיניה [ויבואו אלה, קידושין גירושין ותרומה, ויילמדו ממנה]! ומשיבים: משום דאיכא למפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] השוואה זו ולומר: מה לקדשים — שכן רוב מעשיהן על ידי שליח, שרוב עבודות הקדשים נעשים על ידי הכהן שהוא שליח, ולכן אין ללמוד מהם דין שליחות לעניינים אחרים.

חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא. תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי! הֵי תֵּיתֵי?

ושואלים עוד: אמנם חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה], כלומר, אי אפשר ללמוד כל אחת מן ההלכות הללו מן ההלכה האחרת, שכפי שהוכחנו יש הבדל בין הדינים ויש צד של יחוד בכל אחד מהם, ואולם תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד, הלכה אחת משתים האחרות]? ודוחים: הי תיתי [איזו תבוא ותילמד משתים האחרות]?

לָא נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּקָדָשִׁים, וְתֵיתֵי מֵהָנַךְ – מַה לְּהָנַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן חוֹל אֵצֶל קָדָשִׁים. לָא נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּגֵירוּשִׁין, וְתֵיתֵי מֵהָנַךְ – מַה לְּהָנַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּמַחֲשָׁבָה.

אם נאמר שלא נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] דין שליחות בקדשים ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה], גירושין ותרומה, אולם אז יש לדחות ולומר מה להנך [לאלה] שכן ישנן חול אצל קדשים, ואף תרומה נחשבת כחול לגבי קדשים. ואם תאמר שלא נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] דין שליחות בגירושין, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה], מתרומה וקדשים, הרי אפשר לדחות: מה להנך [לאלה] שכן ישנן במחשבה שאף בקדשים אם הקדיש במחשבתו, חל ההקדש.

אֶלָּא: לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּתְרוּמָה, וְתֵיתֵי מֵהָנַךְ! הָכִי נַמִי.

אלא כך יש לשאול: שלא לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] דין שליחות בתרומה, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה], מקדשים וגירושין, שאם מבחינת היותה קודש — הרי קדשים קדושים ממנה ובכל זאת יש בהם שליחות, ואם מצד שניטלת במחשבה — אף בקדשים מחשבה מועילה! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] הוא הדבר, ואכן זהו המקור לדין שליחות בתרומה.

וְאֶלָּא ״אַתֶּם״ ״גַּם אַתֶּם״ לָמָּה לִי? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: ״גַּם אַתֶּם״, מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית – אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית.

ושואלים: ואלא אם כן ריבוי זה שלמדנו מ״אתם״ ״גם אתם״ למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] ל כמו שאמר ר׳ ינאי. שאמר ר׳ ינאי שלמדים מ״גם אתם״ לא את עצם דין השליחות, אלא את פרטי דיניה: מה אתם המשלחים בני ברית (יהודים) — אף שלוחכם צריכים להיות בני ברית, שגוי אינו יכול להפריש תרומה בשליחות ישראל.

הָא לָמָּה לִי קְרָא? מִדְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָפְקָא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט מִיַּד בַּעְלָהּ שֶׁל אִשָּׁה – לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִידּוּשִׁין!

ושואלים: הא [דבר זה] למה לי קרא [פסוק] עבורו? מ דברי ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן נפקא [יוצא, נלמד] הדבר, שאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה של אשה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. משמע שיש הלכה כללית שמי שאינו בכלל הדינים השייכים בנושא מסויים אף אינו יכול לשמש שליח לאותו דבר, וכיון שאין גויים מצווים להפריש תרומה — ממילא אינם יכולים להיות שליחים להפרשתה!

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: עֶבֶד דְּלָאו בַּר הֶיתֵּירָא הוּא כְּלָל, אֲבָל נָכְרִי, הוֹאִיל וְאִיתֵיהּ בִּתְרוּמָה דְּנַפְשֵׁיהּ, דִּתְנַן: הַנָּכְרִי וְהַכּוּתִי שֶׁתָּרְמוּ – תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה – אֵימָא שָׁלִיחַ נַמִי עָבֵיד. קָמַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: מכל מקום איצטריך [נצרך] לימוד זה בתרומה, ואין דין זה נלמד מדברי ר׳ ינאי, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: עבד דלאו בר היתירא [שלא בר היתר] הוא כלל, שאין בו דין גירושין כלל, הוא שאינו יכול להיות שליח בהם, אבל גוי, הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה [וישנו בתרומה של עצמו] שיש מעין דין תרומה גם בגוי, דתנן [ששנינו במשנה]: הגוי והכותי שתרמו מרצונם מתבואתם שלהם — תרומתן תרומה למרות שאינם מצווים על כך, אם כן אימא [אמור] ששליח נמי עביד [גם כן הוא עושה], על כן קמשמע לן [השמיע לנו] הפסוק ״גם אתם״ שצריך השליח בתרומה להיות בן ברית ולא גוי.

וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּפָטַר, דִּתְנַן: תְּרוּמַת נָכְרִי מְדַמַּעַת וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר – ״אַתֶּם״, ״גַּם אַתֶּם״ לָמָּה לִי?

ושואלים: ול דעת ר׳ שמעון שפטר בתרומת גוי. דתנן [ששנינו במשנה]: תרומת גוי מדמעת, שאם נתערבה בחולין — הרי היא אוסרת אותם כדין תרומה מעורבת ואם אכל זר את התרומה הזו בשוגג חייבין עליה תוספת חומש ור׳ שמעון פוטר לגמרי, מפני שהוא סבור שאין כל קדושה בתרומת הגוי, ואם נתנה לכהן הרי היא נחשבת כמתנה בלבד. ולשיטתו הריבוי ״אתם״ ״גם אתם״ למה לי, והרי למדנו כבר דין שליחות מקדשים וגירושין?

אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאָמַר מָר ״אַתֶּם״ – וְלֹא אֲרִיסִין, ״אַתֶּם״ – וְלֹא שׁוּתָּפִין, ״אַתֶּם״ – וְלֹא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, ״אַתֶּם״ – וְלֹא הַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אֵימָא: ״אַתֶּם״ וְלֹא שְׁלוּחֲכֶם נַמִי. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: איצטריך [צריך] הדבר להיאמר; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואמר מר [החכם] שיש לראות במלה ״אתם״ הדגשה והגבלה לומר: דווקא אתם תורמים ולא אריסין בחלקו של בעל הבית, וכן דווקא ״אתם״ ולא שותפין, בנכסים המשותפים שלא מדעת השותף, ״אתם״ ולא אפוטרופוס בנכסי היתומים, ״אתם״ ולא התורם את שאינו שלו — אימא [אמור] כעין זה: ״אתם״ ולא שלוחכם נמי [גם כן], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ״גם אתם״ לרבות השליח.

הָנִיחָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹנָתָן, דְּמַפֵּיק לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִדְרָשָׁא אַחֲרִינָא, מְנָא לָן? דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל כּוּלָּן יוֹצְאִים

לעצם הלימוד של שליחות מקדשים שואלים: הניחא [זה נוח] כל זה ל דעת ר׳ יהושע בן קרחה שמפרש את הכתוב ״ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל..." (שמות יב, ו) בענין קרבן פסח ללמוד ממנו דין שליחות בקדשים, אלא לר׳ יונתן דמפיק ליה להאי קרא לדרשא אחרינא, מנא לן [שמוציא אותו, את הפסוק הזה לדרשה אחרת מניין לנו] דין שליחות בקדשים? ומה אמר ר׳ יונתן — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ יונתן אומר: מנין שכל ישראל כולן יוצאים ידי חובה