הָא – דְּטָעוּ, הָא – דְּלָא טָעוּ. אִי דְּלָא טָעוּ מַאי יְכוֹלִים לִמְחוֹת? יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּרוּחוֹת.

הא [זה] שפסק רב נחמן כחכמים האומרים שאין דינם דין, כלומר, אין אומרים ״מה כוח בית דין יפה״ הרי זה מדובר באופן שטעו בית הדין בשתות, הא [זה] שפסק רב נחמן שאין היתומים יכולים למחות משהגדילו מכיון שאומרים ״מה כוח בית דין יפה״ מדובר באופן שלא טעו בשתות. ושואלים: אי [אם] מדובר באופן שלא טעו, מאי [מה] אם כן טעמו של שמואל האומר שיכולים למחות לאחר מכן, ועל מה ימחו? ומשיבים: יכולים למחות ב חלוקת הרוחות (צדדים), שיש להם ענין להחליף את מיקומם של חלקי השדה שקיבלו בירושה.

אָמַר רַב נַחְמָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ הֲרֵי הֵן כְּלָקוֹחוֹת. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנֶה מִקָּח; יָתֵר עַל שְׁתוּת – בָּטֵל מִקָּח; שְׁתוּת – קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה.

אמר רב נחמן: האחין שחלקו בנכסי ירושתם הרי הן כלקוחות, שנידונים כאילו היו קונים זה מזה, ודינם לענין אונאה שווה לשאר קונים. ולכן, אם היתה בחלוקה טעות פחות משתות — נקנה המקח. ואם היתה הטעות יתר על שתות — בטל המקח כולו. ואם היתה הטעות בדיוק שתות — קנה, כלומר, החלוקה קיימת, ומחזיר מי שקיבל יותר מן המגיע לו את ההפרש, כדין אונאה.

אָמַר רָבָא: הָא דַּאֲמָרַן פָּחוֹת מִשְּׁתוּת נִקְנֶה מִקָּח – לָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא שַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ, אֲבָל שַׁוְּיֵהּ שָׁלִיחַ – אָמַר: לְתַקּוּנֵי שְׁדַרְתִּיךְ, וְלָא לְעָווּתֵי.

אמר רבא: הא דאמרן [זה שאמרנו] כי בטעות פחות משתות נקנה המקח — לא אמרן [אמרנו] כן אלא דווקא באופן שלא שויה [עשה, מינה אותו] אחד מן הלקוחות או האחים שליח לחלוק במקומו, אבל אם שויה [עשה, מינה אותו] שליח — אינו כן, כי אמר [אומר] המשלח: לתקוני שדרתיך [לתקן שלחתיך] ולא לעוותי [לקלקל] ואם עשה דבר שאינו מתוקן אפילו הוא פחות משתות — שוב אינו נידון לענין זה כשליח.

וְהָא דַּאֲמָרַן יָתֵר מִשְּׁתוּת בָּטֵל מִקָּח – לָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא אֲמַר ״נִיפְלִיגַן בְּשׁוּמָא דְּבֵי דִּינָא״, אֲבָל אֲמַר ״נִפְלוֹג בְּשׁוּמָא דְּבֵי דִּינָא״ – מִכְרָן קַיָּים. דִּתְנַן: שׁוּם הַדַּיָּינִים שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת – מִכְרָן בָּטֵל, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּים.

והא דאמרן [וזה שאמרנו] כי בטעה ביתר משתות בטל המקח — לא אמרן [אמרנו] כן אלא באופן שלא אמר ״ניפליגן בשומא דבי דינא״ [״נחלוק בשומה כמו של בית דין״], אבל אם אמר ״נפלוג בשומא דבי דינא״ [״נחלוק בשומה של בית דין״] — מכרן קיים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות — מכרן בטל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מכרן קיים. והלכה כמותו, שיפה כוח בית דין אף אם טעו.

וְהָא דַּאֲמָרַן שְׁתוּת קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה – לָא אֲמָרַן אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלֵי, אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי – אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת. וּבִמְקַרְקְעֵי לָא אֲמָרַן אֶלָּא דִּפְלוּג בְּעִילּוּיָא, אֲבָל פְּלוּג בְּמִשְׁחָתָא – לָא, כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה – נַמִי חוֹזֵר.

והא דאמרן [וזה שאמרנו] כי כאשר טעה בשתות קנה ומחזיר אונאה — לא אמרן [אמרנו] כן אלא דווקא כשהיתה האונאה במטלטלי [במטלטלין] אבל אם היתה זו אונאה במקרקעי [בקרקעות], כלל הוא כי אין אונאה לקרקעות. ו גם במקרקעי [בקרקעות] לא אמרן [אמרנו] שאין דין אונאה, אלא דווקא דפלוג בעילויא [שחילקו לפי ערך הקרקע], אבל אם פלוג במשחתא [חילקו במידה] וטעו בכך — לא אומרים שאין אונאה. וכ דברי רבה. שאמר רבה: כל דבר ש הוא טעות במדה, או במשקל, או במנין, אפילו היתה הטעות פחות מכדי אונאה, כלומר, פחות משישית — נמי [גם כן] חוזר.

וְהָא דִּתְנַן: הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵירָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. שִׁילַּח בְּיַד פִּיקֵּחַ – פִּיקֵּחַ חַיָּיב.

וממשיכים בדיון כללי בדיני שליחות. שואלים: והא דתנן [וזה ששנינו במשנה]: השולח את הבעירה (דבר שגרם לשריפה) ביד חרש שוטה וקטן — פטור השולח מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ואם שילח ביד פיקח — הפיקח חייב ולא שולחו.

וְאַמַּאי? נֵימָא: שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה. דְּאָמְרִינַן: דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי תַּלְמִיד דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִים.

ואמאי [ומדוע] חייב השליח? נימא [נאמר]: שלוחו של אדם כמותו! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאין שליח לדבר עבירה. דאמרינן [שאנו אומרים]: דברי הרב ודברי תלמיד — דברי מי שומעים? שצריך היה השליח לשמוע בקולו של הקדוש ברוך הוא, שאסר את הדבר, ולא בקולו של המשלח, ולכן נחשב השליח כאילו עשה מדעת עצמו, ואין אחריות מוטלת על המשלח.

וְהָדְתַנְיָא: שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – שָׁלִיחַ מָעַל. עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. כִּי עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ דְּבַעַל הַבַּיִת – בַּעַל הַבַּיִת מִיהָא מָעַל, אַמַּאי? נֵימָא: אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה!

ומקשים: והדתניא [וזו ששנינו ברייתא] בדיני מעילה: שליח שלא עשה שליחותו, ששינה מכפי שציווה אותו המשלח, ובמה שעשה היה משום שימוש בחפץ של הקדש (מעילה) — שליח מעל והוא החייב בקרבן (״אשם מעילות״). אבל אם עשה השליח שליחותו — בעל הבית מעל. ומכל מקום כי [כאשר] עשה השליח שליחותו של בעל הבית — בעל הבית מיהא [על כל פנים] מעל. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? נימא [נאמר]: אין שליח לדבר עבירה!

שָׁאנֵי מְעִילָה, דְּיָלְפָא ״חֵטְא״ ״חֵטְא״ מִתְּרוּמָה. מַה תְּרוּמָה מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – אַף מְעִילָה מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ.

ומשיבים: במעילה יש דין מיוחד; שאני מעילה, דילפא [שונה היא מעילה, שלמדה] דין זה בגזירה שווה ״חטא״ ״חטא״ מתרומה; מה תרומה משוי [עושה, ממנה] שליח — אף מעילה משוי [עושה, ממנה] שליח ואף שהוא דבר עבירה.

וְנֵילַף מִינָּהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵי מְעִילָה וּשְׁלִיחוּת יָד שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. מְעִילָה – הָא דַּאֲמָרַן. שְׁלִיחוּת יָד מַאי הִיא?

ושואלים: ונילף מינה [ונלמד ממנה] ממעילה הלכה כללית, שיש שליח אף לדבר עבירה! ומשיבים: משום דהוי [שהריהם] מעילה ושליחות יד, כלומר, גניבת דבר שנמסר לאדם בפקדון, ועובר על כך גם אם נעשה על ידי שלוחו, שני כתובים הבאים כאחד, שבשניהם יש דין שליח לדבר עבירה, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לגבי מקרים אחרים. ומסבירים: מעילה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. שליחות יד מאי [מה] היא?

דְּתַנְיָא: ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״; בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לְחַיֵּיב עַל הַמַּחְשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ״ וגו׳.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על מה שנאמר בתורה לגבי הנחשד בשליחת יד בפקדון לשון ריבוי ״על כל דבר פשע״ (שמות כב, ח), בית שמאי אומרים: הרי ריבוי זה בא לחייב על הדיבור והמחשבה (״כל דבר״) כמעשה. ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד ממש, שנאמר: ״אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

אָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: וַהֲלֹא נֶאֱמַר ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא נֶאֱמַר ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ״. אָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: אִם כֵּן ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״ לָמָּה לִי? שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא הוּא. אָמַר לְעַבְדּוֹ וְלִשְׁלוּחוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״.

"(שם י). אמרו בית שמאי לבית הלל: והלא נאמר ״על כל דבר פשע״, משמע שבדיבור בלבד מתחייב! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: והלא נאמר ״אם לא שלח ידו במלאכת רעהו״! אמרו בית שמאי לבית הלל: אם כן ״על כל דבר פשע״ למה לי? ומשיבים בית הלל: שיכול אין לי אלא אם הוא עצמו שלח יד, אבל אם אמר לעבדו או לשלוחו שישלח בו יד מנין שהוא גם כן חייב — תלמוד לומר: ״על כל דבר פשע״, שמתחייב השולח על ההוראה שנתן לשליחו.

הָנִיחָא לְבֵית הִלֵּל. אֶלָּא לְבֵית שַׁמַּאי דְּמוֹקְמֵי לֵיהּ לְהַאי קְרָא בְּמַחֲשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה,

ושואלים עוד: מה שתירצנו שמעילה ושליחות יד הם שני כתובים הבאים כאחד הניחא [זה נוח] ל דעת בית הלל. אלא לבית שמאי דמוקמי ליה להאי קרא [שמעמידים את הכתוב הזה] שכוונתו לחייב בעבירה זו במחשבה כמעשה, ואינם למדים מכאן שבשליחות יד עושה אדם שליח, אם כן