חזור
קידושין
דף מג.וְכֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת.
וכן בדיני ממונות, שאם שלח שליחים לעשות עבורו פעולה בענייני ממונות כגון ששלחם למלווה לפרוע לו את חובו — מעידים הם על הפרעון.
רש"י
וכן בדיני ממונות אם שלח חוב למלוה ע״י שנים:
תוספות
וכן בדיני ממונות תימה דאמר בירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי״ל דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת:
וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמַעִינַן בְּקִידּוּשִׁין – מִשּׁוּם דִּלְמֵיסְרָהּ קָאָתֵי, אֲבָל גֵּירוּשִׁין – נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ.
ומעירים: וצריכא [וצריך] היה לפרט את ההלכה בכל המקרים הללו; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בקידושין, היינו אומרים כי יכולים הם להיות עדים בדבר משום דלמיסרה קאתי [שלאסור אותה לכולם הם באים] בעדותם, ואין סיבה לומר שישקרו, שאין הם נוגעים בדבר שהרי אסורים הם בה לפי עדותם. אבל בגירושין — ניחוש [נחשוש] שמא עיניו נתן בה השליח, ומעיד שקר כדי שיוכל לשאתה.
רש"י
דלמיסרה קאתי הלכך מה להם לאוסרה עליהם ועל כל העולם בשקר:
וְאִי אַשְׁמַעִינַן גֵּירוּשִׁין – מִשּׁוּם דְּאִיתְּתָא לְבֵי תְּרֵי לָא חַזְיָא, אֲבָל מָמוֹנָא – אֵימָא: הָנֵי מִיפְלַג פַּלְגֵי. צְרִיכִי.
ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בגירושין שהשליחים נאמנים — משום שאין לחשוד בהם שהם מעידים שקר משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא [שאשה לשנים אינה ראויה], וכיון ששנים הם המעידים, אין לחשוד בהם שמא עיניהם נתנו בה. אבל ממונא [ממון] — אימא: הני מיפלג פלגי [אמור שאלה מחלקים] ביניהם את הכסף, ובאמת לא פרעו את החוב ולקחו את הכסף לעצמם. על כן צריכי [צריכים] כל הדברים להיאמר, שבכל מקרה הם נאמנים להעיד.
רש"י
דאיתתא לבי תרי לא חזיא וכיון דתרי נינהו לא משקרי:
מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר: הַמַּלְוֶה חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים – הָנֵי נוֹגְעִים בְּעֵדוּת נִינְהוּ, דְּאִי אָמְרִי ״לָא פְּרָעֲנֵיהּ״ אָמַר לְהוּ: פִּרְעוּנִי!
ושואלים: מאי קסבר [מה סבור] רב נחמן? אי קסבר [אם סבור הוא] שהמלוה את חבירו בעדים צריך הלווה לפורעו בעדים — הני [אלה] השליחים נוגעים בעדות נינהו [הם], דאי אמרי ״לא פרעניה״ [שאם יאמרו ״לא פרענו לו״] אמר להו [אומר להם] המשלח: פרעוני פרעו אתם לי והחזירו לי את הכסף שנתתי לכם כפרעון החוב ולא יהיו נאמנים לומר שהחזירו ללווה, ולכן הם מעידים בשקר שפרעו!
רש"י
מאי קסבר ר״נ דאמר וכן בדיני ממונות:
אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואין נאמן לומר פרעתי היכי מהימני לומר נתננום למלוה הרי נוגעים בעדותם הן:
דאי לא שאם לא יאמרו מעידין אנו שקבלם המלוה אמר להן לוה פרעוני מה שמסרתי לכם דפעמים שמסרו להם בעדים:
אֶלָּא לְעוֹלָם קָסָבַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵין צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים, וּמִגּוֹ דְּיָכְלֵי לְמֵימַר ״אַהַדְרִינְהוּ לַלֹּוֶה״ – יְכוֹלִין לְמֵימַר ״פְּרָעֲנֵיהּ לַמַּלְוֶה״.
אלא לעולם קסבר [סבור הוא]: המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ומגו דיכלי למימר [ומתוך שהם יכולים לומר] ״אהדרינהו [החזרנו אותו], את הכסף, ללוה״ ואין צריכים להביא עדים על כך, כדין המלווה את חבירו, יכולין אף למימר [לומר] ״פרעניה למלוה״ [פרענו את החוב למלו וה] ולכן אין הם נוגעים בעדות.
רש"י
אהדרינהו ללוה למשלח ואין עליהם אפי׳ שבועה שהרי אין הודאה במקצת כאן:
יכלי למימר נמי יהיב יהבינא למלוה ודבריהן קיימין ובתורת עדות שאינם נוגעין בעדותן:
תוספות
לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים א״צ לפורעו בעדים כו׳ תימה דמשמע דאי הוה אמרינן דצריך לפורעו בעדים לא ניחא שפיר וליתא דאפי׳ למ״ד דצריך לפורעו בעדים ניחא שפיר דמהמני דהא קי״ל (שבועות דף מה:) דאפי׳ למ״ד המלוה לחבירו בעדים צריך לפורעו בעדים המפקיד לחבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים דנאמן הוא לומר החזרתיו לך במיגו דאי בעי אמר נאנסו והכא איירי בפקדון דהא פקדון נינהו אצל העדים שהלוה מסר להני כדי להוליכו וא״כ נאמנים לומר פרענום מגו דיכולים לומר החזרנום ללוה וי״ל דמ״מ אפי׳ גבי פקדון אין נאמנים אלא בשבועה כדאמר התם (ב״ב ד׳ ע:) אטו כי אמר נאנסו מי לא שבועה בעי וכל עד שאינו נאמן בלא שבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך:
וְהָשְׁתָּא דִּתְקוּן רַבָּנַן שְׁבוּעַת הֶיסֵּת – מִשְׁתַּבְּעֵי הָנֵי עֵדִים דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ, וּמִשְׁתַּבַּע מַלְוֶה דְּלָא שָׁקֵיל לֵיהּ, וּפָרַע לֵיהּ לֹוֶה לַמַּלְוֶה.
ומעירים: והשתא דתקון רבנן [ועכשיו בדורות אחרונים שתיקנו חכמים] שבועת היסת, שהכופר בתביעת חבירו חייב להשבע על כך — נעשו עדים אלו שוב נוגעים בעדותם. שהרי אם היה טוען המלוה שלא קיבל את חובו צריכים היו להשבע ללוה שהחזירו לו את כספו. ומשום כך אין עדותם עדות, אלא משתבעי הני [נשבעים אלו] העדים ״דיהיבנא ליה״ [״שנתנו לו״] למלווה, ומשתבע [ונשבע] כנגדם המלוה שלא שקיל ליה [נטל, קיבל, אותו, את החוב] ופרע ליה [ופורע לו] לוה למלוה את החוב שנית, כמו שפסקו חכמים במקרים דומים.
רש"י
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת שאפילו מי שאינו מודה במקצת הטילו עליו שבועה מהשתא אפי׳ סבירא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אפ״ה נוגעין בעדותן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעי אשתבועי לפיכך הן מעידין שקבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה ונוח הוא להם להפסיד הממון למלוה מלהשבע בשקר דאע״ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא הילכך בממון לא אמרינן הן הן עדיו וכיון דעדים לא הוו הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות (דף מד:) גבי חנוני על פנקסו משתבעי אינהו דיהבו להו למלוה ונפטרין מן השולח דהוא האמינן בשבועה שמסר להן מעותיו אבל מלוה אומר שאין נאמנין לו בשבועה ומשתבע דלא שקיל מידייהו ופרע לוה למלוה:
תוספות
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת כו׳ וא״ת מ״מ למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענום שהרי שוב אינם נוגעים בעדות ואומר ר״י דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר (דברים י״ט:ט״ו) על פי שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדיבור בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם ויש מקשים היאך אמרינן מגו דיכלי למימר אהדרי׳ ללוה כיון דשנים הם הא אמר בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף יח:) לא שנו אלא דאמרי אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים ומקשה התם ר״י אמאי לא יהו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דאי בעי אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות ומתרץ ר״י דבשני עדים לא שייך לומר מגו שיהו נאמנים במגו לפי שאין האחד יודע מה בדעת חבירו לטעון א״כ הכא אמאי נאמנים במגו ואומר הר״ר יעקב מקוצי דבטענה שנפטרים בה מממון כי הכא בטוחים הם זה על זה שיאמרו דבר אחד ולכך אמרינן הכא דנאמנים במגו אבל בההיא דפ׳ האשה שנתארמלה (שם) דליכא דררא דממונא לגבי העדים התם ודאי אין נאמנים במגו כי אין עד אחד יודע מה בדעת חבירו לטעון:
״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ״. תְּנַן הָתָם: נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה – הִיא וְאָבִיהָ מְקַבְּלִין אֶת גִּיטָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאֶחָד, אֶלָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ. וְכָל שֶׁאֵין יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר אֶת גִּיטָּהּ – אֵין יְכוֹלָה לְהִתְגָּרֵשׁ.
שנינו במשנה: ״האיש מקדש את בתו כשהיא נערה״. תנן התם [שנינו שם במשנה]: נערה המאורסה — היא ואביה (או אביה) מקבלין את גיטה. אמר ר׳ יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחד, כלומר, לא ייתכן לומר שיש זכות שווה לשני אנשים בדבר אחד שאם הנערה נחשבת כאישיות משפטית עצמאית שיכולה לזכות — אין עוד מקום לאביה בכך. ולהיפך, אם אין לה זכות בעצמה — רק אביה יכול לזכות. אלא, אביה בלבד מקבל את גיטה. וכל שאין יכולה לשמור את גיטה מפני קטנותה או חוסר דעתה — אין יכולה להתגרש, שאין גט תופס אלא בזו שמבינה מעט שיש בגירושין משום ניתוק הקשר, וזו שאינה בת דעת כלל אי אפשר לגרשה.
רש"י
נערה המאורסה ה״ה לקטנה והאי דפליגי בנערה להודיעך כחו דר׳ יהודה:
היא ואביה או היא או אביה היא שהרי גדולה היא ויש לה יד ואמרה תורה (דברים כד) ונתן בידה ואביה שהתורה זיכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להוייה ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה:
אין שתי ידים זוכות כאחד בגוף אחד:
וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אפילו על ידי אביה דהא שוטה היא וא״ר יצחק ושלחה מביתו (שם) מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת במסכת יבמות פ׳ חרש שנשא (יבמות דף קיג:):
תוספות
תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה פי׳ הקונטרס דוקא נערה אבל קטנה דברי הכל אביה ולא היא ואע״ג דאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סה.) ג׳ מדות בקטן וקאמר וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה פי׳ שמקבלת גיטה צ״ל דמיירי ביתומה או בנשואה ואפי׳ יש לה אב אבל מן האירוסין אביה ולא היא ומיהו קשה דלקמן בשמעתין קאמר קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גיטה לידה משמע אבל כשהגיע גט לידה מגורשת ואע״ג דמוקי כשאין לה אב היינו משום דקשיא ליה דיוקא דהא נערה ה״ז גט אבל מ״מ מתחלה הוה ס״ד דמיירי בשיש לה אב ואפ״ה משמע כשיגיע גט לידה מגורשת ש״מ קטנה יש לה יד לקבל גיטה לכך פי׳ ר״י בר״מ דנקט נערה וה״ה קטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר׳ יהודה דאפי׳ בנערה אביה ולא היא ושוב חזר בו רש״י והגיה בפירושו דנקט נערה וה״ה קטנה. [וע״ע תוס׳ גיטין סד: ד״ה נערה]:
וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש פי׳ בקונטרס לא ע״י עצמה ולא ע״י אביה לפי שהיא כשוטה ושוטה ממעטינן בפ׳ חרש (יבמות דף קיג:) ממשלחה ואינה חוזרת וא״כ לפ״ז קטנה שאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת לא ע״י אביה ולא על ידיה ור״מ פי׳ דקטנה מתגרשת ע״י אביה ומביא ראיה מירושלמי דקאמר התם מה טעם שוטה אינה מתגרשת פליגי בה אמוראי חד אמר משום גרירה פירוש שלא יהו נמשכים אחריה להפקירה וחד אמר משום שאינה יכולה לשמור את גיטה פי׳ שחוזרת ובעי מאי בינייהו איכא בינייהו תלת מילי עבר וגירש יש לה אב ויכול לשמור גיטה עתים שוטה ועתים חלומה ופר״ת עבר וגירש למ״ד משום גרירה מגורשת דכיון דלא הוי האי איסורא דנגררת אלא מדרבנן שרי בדיעבד למ״ד משום דמשלחה וחוזרת אינה מגורשת דכיון דהוי האי איסורא דאורייתא אסור אפי׳ בדיעבד יש לה אב ויכול לשמור גיטה למ״ד משום גרירה אסור לגרשה לכתחילה ולמ״ד משום דמשלחה וחוזרת אפי׳ לכתחילה מתגרשת דזו אינה חוזרת לפי שאביה משמרה שלא תחזור עתים שוטה ועתים חלומה למ״ד משום גרירה אסור לגרשה לכתחילה דילמא ינהגו בה מנהג הפקר למ״ד משום דמשלחה וחוזרת זו אינה חוזרת כשמגרשה כשהיא חלומה ויכול לגרשה כשהיא חכמה א״כ משמע מתוך הירושלמי דקטנה כשיש לה אב יכולה להתגרש כדפרישית יש לה אב לשמור את גיטה למ״ד משום דמשלחה וחוזרת מתגרשת דזו אינה חוזרת שאביה משמרה שאינה חוזרת אע״ג דקאמר התם דמשום גרירה אסור ה״מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטים אחריה דנהי נמי שאינה חוזרת מ״מ איכא למיחש משום גרירה אבל בקטנה דלאו בת תאוה ליכא למיחש כלל ומתגרשת:
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּמַחֲלוֹקֶת לְגֵירוּשִׁין כָּךְ מַחֲלוֹקֶת לְקִידּוּשִׁין, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחֲלוֹקֶת לְגֵירוּשִׁין, אֲבָל לְקִידּוּשִׁין, דִּבְרֵי הַכֹּל – אָבִיהָ וְלֹא הִיא.
אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין בנערה אם היא ואביה מקבלים את גיטה או אביה בלבד, כך מחלוקת לקידושין. ור׳ יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין דברי הכל — אביה ולא היא.
רש"י
כך מחלוקת בקידושין מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קדשה עצמה מקודשת ולר׳ יהודה אינה מקודשת:
וַאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן? גֵּירוּשִׁין, דְּמַכְנֶסֶת עַצְמָהּ לִרְשׁוּת אָבִיהָ – בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ. קִידּוּשִׁין, דְּמַפְקַעַת עַצְמָהּ מֵרְשׁוּת אָבִיהָ – אָבִיהָ וְלֹא הִיא.
ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר׳ יוחנן אליבא דרבנן [לפי דעת חכמים]? — שכן הוא מסביר: גירושין, שמכנסת עצמה על ידי הגירושין שוב לרשות אביה, נחשב הדבר כאילו האב זכה בגט על ידי בתו ובין היא ובין אביה יכולים לקבל את הגט. ואילו קידושין, שמפקעת עצמה מרשות אביה, הרי היא אינה יכולה להפקיע את עצמה מדעתה בלבד, ורק אביה יכול להוציאה מרשותו ולא היא.
רש"י
מ״ט דר׳ יוחנן אליבא דרבנן דשני ליה בין קידושין לגירושין:
גירושין דמכנסת עצמה בקבלת גיטה לרשות אביה אמרינן דאביה נמי ניחא ליה שתקבל היא והוי גיטא:
וַהֲרֵי מַאֲמָר, דְּמַפְקַעַת עַצְמָהּ מֵרְשׁוּת אָבִיהָ, וּתְנַן.
ומקשים: והרי מאמר (קידושי כסף שעושה יבם ביבמה) שמפקעת עצמה היבמה מרשות אביה מדברי סופרים, ותנן [ושנינו במשנה]:
רש"י
מאמר קידושי יבם ביבמתו קרויה מאמר: