נַעֲרָה מַהוּ שֶׁתַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּיטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ? כְּיַד אָבִיהָ דָּמְיָא אוֹ כַּחֲצַר אָבִיהָ דָּמְיָא? כְּיַד אָבִיהָ דָּמְיָא; מָה אָבִיהָ מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – אַף הִיא נַמִי מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ. אוֹ דִּילְמָא כַּחֲצַר אָבִיהָ דָּמְיָא, וְעַד דְּמָטְיָא גִּיטָּא לְיָדָהּ – לָא מִיגַּרְשָׁה.

לדעת חכמים שאף הנערה עצמה יכולה לקבל את גיטה, יש לשאול: נערה מהו שתעשה (תמנה) אדם אחר כשליח לקבל את גיטה מיד בעלה? וצדדי השאלה: מאחר שהבת בעודה נערה נחשבת כקניינו של אביה, האם מבחינה משפטית כיד אביה דמיא [היא נחשבת], ועומדת במקומו, או כחצר אביה דמיא [היא נחשבת]? ומסבירים: כיד אביה דמיא [היא נחשבת]; מה אביה משוי [עושה, ממנה] שליח — אף היא נמי משוי [גם כן עושה] שליח, שהרי היא נחשבת כגופו. או דילמא [שמא] כחצר אביה דמיא [היא נחשבת], ו לכן עד דמטיא גיטא [שמגיע הגט] לידה ממש לא מיגרשה [אינה מתגרשת].

וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ לְרָבָא הָא? וְהָאָמַר רָבָא: כָּתַב גֵּט וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדָּהּ יָשֵׁן וּמְשַׁמַּרְתּוֹ – הֲרֵי זֶה גֵּט. נֵיעוֹר – אֵינוֹ גֵּט. נֵיעוֹר אַמַּאי אֵינוֹ גֵּט? דְּהָוְיָא לָהּ חָצֵר מִשְׁתַּמֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כַּחֲצַר אָבִיהָ דָּמְיָא – כִּי מְטָא גִּיטָּהּ לְיָדָהּ נַמִי לָא תִּיגָּרֵשׁ, דְּהָוְיָא לָהּ חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ!

ושואלים: ומי מספקא ליה [והאם מסופק לו] לרבא הא [דבר זה]? והאמר [והרי אמר] רבא: כתב גט ונתנו ביד עבדה של אשתו שהיה ישן, ו היא משמרתו את העבד — הרי זה גט. ואם היה העבד ניעור — אינו גט. ונברר: כאשר העבד ניעור אמאי [מדוע] אינו גט — דהויא [שהרי הוא], העבד, לה כחצר משתמרת שלא לדעתה, אלא לדעתו של העבד עצמו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שהנערה כחצר אביה דמיא [נחשבת] כי מטא גיטה [כאשר מגיע גט] לידה נמי [גם כן] לא תיגרש [תתגרש], משום דהויא לה [שהרי היא] כחצר המשתמרת שלא לדעת אביה!

אֶלָּא לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּכִי יַד אָבִיהָ דָּמְיָא, וְהָכִי קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ: מִי אַלִּימָא כְּיַד אָבִיהָ לְשַׁוְיָה אִיהִי שָׁלִיחַ, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵין עוֹשָׂה שָׁלִיחַ.

אלא לעולם פשיטא ליה [פשוט לו] לרבא דכי [שנערה כמו] יד אביה דמיא [היא נחשבת] ולא כחצירו, והכי קמיבעיא ליה [וכך נשאלה, נסתפקה לו]: מי אלימא [האם בעלת תוקף] היא כיד אביה ממש לשויה איהי [שתעשה, תמנה, היא] עצמה שליח, או לא? אמר ליה [לו] רב נחמן: אין עושה שליח.

אֵיתִיבֵיהּ: קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה ״הִתְקַבֵּל לִי גִיטִּי״ – אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הָא נַעֲרָה – הֲרֵי זֶה גֵּט! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשֶׁאֵין לָהּ אָב.

איתיביה [הקשה לו] רבא ממה ששנינו: קטנה שאמרה לשליח ״התקבל לי גיטי״ — אינו גט עד שיגיע גט לידה, שהקטנה שאינה נחשבת כבת־דעת אינה יכולה למנות שליח. ונדייק: הא [הרי] אם היתה זו נערה — הרי זה גט, ומשמע שנערה יכולה למנות שליח רגיל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשאין לה אב, ולכן נערה זו יכולה למנות שליח שהרי היא כבר גדולה וברשות עצמה, אבל נערה שיש לה אב עדיין היא ברשות אביה ואינה יכולה למנות שליח.

הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם אָמַר אָבִיהָ ״צֵא וְקַבֵּל גֵּט לְבִתִּי״, אִם רָצָה בַּעַל לַחֲזוֹר בּוֹ – לֹא יַחֲזוֹר. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בִּדְיֵשׁ לָהּ אָב עָסְקִינַן! חַסּוּרֵי מִיחַסְרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״ – אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הָא נַעֲרָה – הֲרֵי זֶה גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁאֵין לָהּ אָב, אֲבָל יֵשׁ לָהּ אָב, וְאָמַר אָבִיהָ ״צֵא וְקַבֵּל לְבִתִּי גִּיטָּהּ״ וְרוֹצֶה בַּעַל לַחֲזוֹר – לֹא יַחֲזוֹר.

ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה, בסופה] של אותה משנה: אם אמר אביה לשליח ״צא וקבל גט לבתי״, אם רצה בעל לחזור בו — לא יחזור אחרי שניתן גט לשליח, שהרי השליח הוא כמותה, וכאילו הגיע הגט לידיה ממש. מכלל הדברים אתה למד דרישא [שגם בראשה של המשנה] מדובר ב אופן שיש לה אב עסקינן [אנו עוסקים]! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: קטנה שאמרה ״התקבל לי גיטי״ — אינו גט, עד שיגיע גט לידה. הא [הרי] בנערה הרי זה גט אם הגיע גט כזה ליד השליח. במה דברים אמורים — כשאין לה אב, אבל יש לה אב ואמר אביה ״צא וקבל לבתי גיטה״, ורוצה בעל לחזור — לא יחזור.

אִיתְּמַר, קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ; אָמַר שְׁמוּאֵל: צְרִיכָה גֵּט, וּצְרִיכָה מֵיאוּן. אָמַר קַרְנָא: דְּבָרִים בְּגוֹ! אִם גֵּט – לָמָּה מֵיאוּן? אִם מֵיאוּן – לָמָּה גֵּט?

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: קטנה שנתקדשה בעצמה שלא לדעת אביה, אמר שמואל: צריכה גט מן הבעל, וצריכה גם מיאון שתבטל את הנישואין על ידי מיאון בבעלה. אמר החכם קרנא: דברים תמוהים יש בגו [בתוך] הלכה זו, שכן יש בה סתירה פנימית, שהרי אם צריכה גט, משמע שאנו דנים שהיו אלה קידושין ממש, ואז — למה צריכה מיאון? ולהיפך, אם צריכה מיאון ומיאון זה מועיל, משמע שלא חלו קידושין אלה מדין תורה, ואם כן למה לה גם גט?

אָמְרוּ לֵיהּ: הָא מָר עוּקְבָא וּבֵי דִּינֵיהּ בְּכַפְרֵי. אַפְכוּהָ, שְׁדָרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לְהוּ: הָאֱלֹהִים! צְרִיכָא גֵּט וּצְרִיכָה מֵיאוּן, וְחַס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא בַּר אַבָּא דְּנֵימָא הָכִי.

אמרו ליה [לו] לקרנא: הא [הרי] מר עוקבא ובי דיניה [ובית דינו] יושבים ב עיר כפרי, נשלח את השאלה הזו לפניו. ועוד עשו כדי לפתור שאלה זו, אפכוה, שדרוה לקמיה [הפכו את שמות בעלי הסברות ושלחו את השאלה לפני] רב. אמר להו [להם] לשליחים בלשון שבועה: האלהים! צריכה גט, וצריכה מיאון. וחס ליה לזרעיה [וחס ושלום לו, לזרעו] של אבא בר אבא כלומר, שמואל (לפי מה שנאמר לרב), דנימא הכי [שיאמר כך] שדי לה בגט בלבד.

וְטַעֲמָא מַאי? אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: צְרִיכָה גֵּט – שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִידּוּשִׁין. צְרִיכָה מֵיאוּן – שֶׁמָּא לֹא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִידּוּשִׁין, וְיֹאמְרוּ: אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ.

ושואלים: ו באמת טעמא מאי [מה הטעם] להצריך גם גט וגם מיאון? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: צריכה גט — שמא נתרצה האב בקידושין וחלו למפרע, ומצד שני צריכה מיאון — שמא לא נתרצה האב בקידושין ולא חלו הקידושין, ואם תתגרש בגט בלבד האנשים עלולים לחשוב שנתרצה האב ו אם יקדש אותו אדם את אחותה יאמרו שאין קידושין תופסין באחותה כלל, שיחשבו שהם בטלים מעיקרם ולא יצריכוה גט כלל שכן אין קידושין תופסים באחות אשתו, אפילו כשגירש את אשתו, ולכן צריכה גם מיאון ובגלל תוספת זו של המיאון יבינו הכל שלא היו אלה קידושי ודאי ואם אחר כך יקדש את אחותה יצריכוה גט מספק.

אֲמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁשִּׁדְּכוּ.

אמר רב נחמן: דברים אלה שחוששים לריצוי האב בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אינם בכל מקרה אלא הוא דווקא בזמן ששדכו אותה לאיש זה קודם שקידשה עצמה, שאז יש לחשוש שמא נתרצה אביה בקידושיה.

עוּלָּא אֲמַר: אֲפִילּוּ מֵיאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. אַף עַל גַּב דְּשִׁידְּכוּ? מַאן דְּמַתְנֵי הָא – לָא מַתְנֵי הָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר עוּלָּא: קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ – אֲפִילּוּ מֵיאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה.

עולא אמר: במקרה של קטנה שקיבלה קידושין שלא לדעת אביה אין הקידושין חלים ואפילו מיאון אינה צריכה. ושואלים: האם אמר עולא דברים אלה אף על גב (אף על פי) ששידכו? ומשיבים: מאן דמתני הא, לא מתני הא [מי ששונה את זו, אינו שונה את זו]. כלומר, מי ששנה את דברי עולא לא העמיד את דברי שמואל כרב נחמן דווקא במקרה של שידוך מוקדם, אלא בסתם. איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר עולא: קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה — אפילו מיאון אינה צריכה ואפילו שידכו.

מְתִיב רַב כָּהֲנָא: וְכוּלָּן אִם מֵתוּ, אוֹ מֵיאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְילוֹנִית – צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת.

מתיב [מקשה] רב כהנא: שנינו במסכת יבמות שאם נפלה לפני הי בם אחת מחמש עשרה נשים האסורות עליו משום ערוה — לא רק היא עצמה אסורה להתייבם אלא אף צרתה אסורה ליבם. והוסיפו: וכולן, כל אותן הנשים האסורות, אם מתו, או מיאנו, או נתגרשו, או שנמצאו איילונית לפני שמת הבעל — צרותיהן מותרות ליבם.

דְּקִדְּשָׁהּ מַאן? אִילֵימָא דְּקִדְּשָׁהּ אָבִיהָ – בְּמֵיאוּן סַגִּי לָהּ?! גֵּט מַעַלְיָא בָּעֲיָא! אֶלָּא לָאו – דְּקִדְּשָׁהּ אִיהִי נַפְשָׁהּ, וְקָתָנֵי דְּבָעֲיָא מֵיאוּן!

ונברר לגבי זו שמיאנה: שקדשה מאן [מי]? אילימא [אם תאמר] שקדשה אביה לאח שמת, וכי במיאון בלבד סגי לה [די לה]?! הלא גט מעליא בעיא [מעולה, גמור, היא צריכה]! אלא לאו [אין זאת] — שקדשה איהי נפשה [היא את עצמה] בעודה קטנה, ו מכל מקום קתני דבעיא [ושנה שצריכה] מיאון, וקשה לעולא שאמר שאינה צריכה אפילו מיאון!

הוּא מוֹתִיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ מַעֲשֵׂה יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב.

ומעירים: הוא, רב כהנא, מותיב לה [מקשה את הקושיה הזו] והוא מפרק [מתרץ] לה; כגון שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב. שבמשנה זו מדובר כגון שהשיאה אביה קודם לאדם אחר ונתאלמנה או נתגרשה בקטנותה, שאז דינה כיתומה לענין זה שאין לאב זכות לקדש אותה עוד, אף שהוא בחיים. ואם קידשה את עצמה, אין אלה קידושין התופסים מדין תורה, שהרי היא קטנה, אלא מדברי חכמים, ויוצאת מבעלה במיאון.

מְתִיב רַב הַמְנוּנָא: אֵין מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים.

מתיב [מקשה] רב המנונא: שנינו בדין אמה העבריה: אין האב מוכרה את בתו הקטנה כשפחה לקרובים משום שאי אפשר לקיים את דברי הכתוב בענין זה בשלימותם לפי שאינם יכולים לשאתה לאשה לאחר מכן. משום (בשם) ר׳ אלעזר אמרו: מוכרה אף לקרובים, שפעמים אינו מוכרה אלא לשם שפחות בלבד ולא לנישואין.