שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הַבֵּן – לָא אָמְרִינַן. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבִינָא: וְדִילְמָא שָׁלִיחַ שַׁוְיֵהּ? לָא חֲצִיף אִינִישׁ לְשַׁוְּיֵי לַאֲבוּהּ שָׁלִיחַ. וְדִילְמָא אַרְצוּיֵי אַרְצִיֵּיהּ קַמֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי: בְּפֵירוּשׁ אֲמַר מָר דְּלָא סָבַר לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל.

שמא נתרצה הבן לא אמרינן [אין אנו אומרים] וכיון שקידש אביו את האשה שלא מדעת בנו — אין אלו קידושין. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרבינא: ודילמא [ושמא] שליח שויה [עשאו], מינה הבן את אביו, לקדשה ויחולו הקידושין? ענה להם: לא חציף איניש לשויי לאבוה [אין אדם חצוף לעשות את אביו] שליח. ושאלו עוד: ודילמא ארצויי ארצייה קמיה [ושמא הבן ריצה ופייס אותו] את האב, ואמר לו שרצונו באשה זו, והאב מדעתו עשה רצון בנו וקידשה לו, וייחשב כזוכה לו בקידושי אשה זו? אמר ליה [לו] רבה בר שימי לרבינא: אין כאן בכלל שאלה שכן בפירוש אמר מר [החכם, רבינא] דלא סבר להא [שאינו סבור אינו מקבל לשיטה זו] של רב ושמואל ואין אומרים שמא נתרצה האב, ולדעתו אין לחשוש שמא נתרצה אדם כאשר עשו דבר שלא מדעתו.

הַהוּא גַּבְרָא דְּקָדֵישׁ בְּכִישָׁא דְּיַרְקָא בְּשׁוּקָא. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב – הָנֵי מִילֵּי דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אֲבָל דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן – לָא.

עוד מסופר: ההוא גברא דקדיש בכישא דירקא בשוקא [אדם אחד שקידש קטנה שלא לדעת אביה באגודת ירק בשוק]. אמר רבינא: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה שחוששין שמא נתרצה האב ומקודשת — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא כשקידש אותה דרך כבוד, אבל אם קידשה בדרך בזיון — לא, שבכך ודאי לא היה האב מתרצה ואף כאן היו הקידושין בדרך בזיון.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: בִּזָּיוֹן דְּמַאי? אִי בִּזָּיוֹן דְּיַרְקָא אִי בִּזָּיוֹן דְּשׁוּקָא? נָפְקָא מִינָּהּ דְּקָדֵישׁ בְּכַסְפָּא בְּשׁוּקָא, אוֹ בְּכִישָׁא דְּיַרְקָא בְּבֵיתָא. מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִידִי וְאִידִי דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן הוּא.

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: בזיון דמאי [של מה], מה בדיוק היה דרך הבזיון שבקידושין אלה? אי [האם] הבזיון הוא דירקא [שעשה זאת על ידי ירק], אי [או] הבזיון היה דשוקא [בגלל שנעשה הדבר בשוק]? נפקא מינה [יוצא מזה הבדל להלכה] מהדיוק בהגדרה של בזיון זה במקרה דקדיש בכספא בשוקא [שקידש בכסף בשוק], או בכישא דירקא בביתא [באגודת ירק בתוך הבית], אם כן מאי [מה] יהיה הדין? אמר ליה [לו]: אידי ואידי [זה וזה] דרך בזיון הוא כל אחד בפני עצמו, ולכן בשני המקרים הללו לא תהיה הקטנה מקודשת.

הַהוּא דַּאֲמַר: ״לִקְרִיבַאֵי״, וְהִיא אָמְרָה: לִקְרִיבָהּ, כְּפַתֵּיהּ עַד דַּאֲמַר לָהּ: ״תֶּיהֱוֵי לִקְרִיבָהּ״. אַדְּאָכְלֵי וְשָׁתֵי – אֲתָא קְרֵיבֵיהּ בְּאִיגְרָא וְקִדְּשָׁהּ.

עוד מסופר: בני זוג שהיתה להם בת קטנה ורצו להשיאה ההוא [הוא], האב שאמר שהוא רוצה להשיא אותה לקריבאי [לקרובו], והיא, האם, אמרה שהיא רוצה להשיא אותה לקריבה [לקרובה]. כפתיה [כפתה אותו ואילצה אותו] עד שאמר לה לאשתו: ״תיהוי לקריבה״ [תינשא הבת לקרוב שלה]. אדאכלי ושתי [עד שהיו אוכלים ושותים] במשתה שלפני האירוסין אתא קריביה באיגרא [בא קרובה לגג] וקדשה לעצמו ובא מעשה לפני חכמים.

אֲמַר אַבַּיֵי: כְּתִיב ״שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב״. רָבָא אֲמַר: חֲזָקָה אֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה וּמַפְסִידָהּ.

אמר אביי: כתיב [נאמר] ״שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב״ (צפניה ג, יג). וכיון שאמר לאשתו שהוא מוכן שתינשא הבת לקרוב שלה — ודאי לא שיקר ולא חזר בו. וכיון שהיתה הבת קטנה ותלויים קידושיה בדעתו, אין לומר שנתרצה האב בקידושין שקידש אותה קרובו. רבא אמר טעם אחר יש כאן: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וכאן הרי עשו סעודה לכבוד הקידושין של הבת לקרוב של אשתו, ובודאי לא היה האב עושה את הדבר לחנם.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא טָרַח.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה במקרה ש לא טרח בסעודה, שלדעת רבא חוששים אנו לקידושיה, שהרי לא טרח, ולדעת אביי בודאי אינה מקודשת שבכל מקרה אין אדם משקר.

נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ, וְהָלַךְ אָבִיהָ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמְדָה וְנִישֵּׂאת; אָמַר רַב: אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, עַד שֶׁיָּבֹא אָבִיהָ וְיִמְחֶה. רַב אַסִי אֲמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, שֶׁמָּא יָבוֹא אָבִיהָ וְיִמְחֶה, וְנִמְצֵאת זָרָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לְמַפְרֵעַ. הֲוָה עוּבְדָא וְחָשׁ לָהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִי.

קטנה שנתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת לדעת עצמה, ואביה לא מסרה לחופה; אמר רב: אם היא בת ישראל ונישאה לכהן — אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה, שיאמר בפירוש שאינו רוצה בנישואין הללו. רב אסי אמר: אינה אוכלת בתרומה, שמא יבוא אביה וימחה, ונמצאת זרה (שאינה כהנת) אוכלת בתרומה למפרע. מסופר: הוה עובדא וחש לה [היה מעשה כגון זה וחשש] רב להא [לסברה זו] של רב אסי שלא תיחשב הבת כנשואה, ואסר עליה לאכול בתרומה (למרות שלדעתו היא מותרת בכך), שמא יבוא האב וימחה.

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: וּמוֹדֶה רַב שֶׁאִם מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, אוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ.

אמר רב שמואל בר רב יצחק: ומודה רב שאם מתה אותה קטנה — הבעל אינו יורשה. ומדוע — אוקי ממונא [העמד את הממון] בחזקת מריה [בעליו], שחזקתו ברשות יורשיה ולא ברשותו, והואיל ויש ספק בנישואין אם נתרצה האב בהן — נשאר הממון בינתיים ברשותם.

נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת וְנִיסֵּת שֶׁלֹּא לְדַעַת, וְאָבִיהָ כָּאן; רַב הוּנָא אֲמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אֲמַר: אוֹכֶלֶת.

ועוד מחלוקת חכמים: נתקדשה בת ישראל קטנה לכהן לדעת אביה וניסת (נישאת) שלא לדעת אביה, ואביה כאן; רב הונא אמר: אינה אוכלת בתרומה, שהרי אביה מן הסתם אינו מסכים שתינשא שלא מדעתו. רב ירמיה בר אבא אמר: אוכלת בתרומה.

רַב הוּנָא אֲמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. וַאֲפִילּוּ לְרַב דַּאֲמַר אוֹכֶלֶת – הָתָם הוּא דְּלָא אִיתֵיהּ לָאָב, אֲבָל הָכָא דְּאִיתֵיהּ לָאָב, הַאי דְּאִישְׁתִּיק – מִירְתַּח רָתַח. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אֲמַר: אוֹכֶלֶת. וַאֲפִילּוּ לְרַב אַסִי דַּאֲמַר אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, הָתָם הוּא דְּשֶׁמָּא יָבוֹא אָבִיהָ וְיִמְחֶה, אֲבָל הָכָא, מִדְּשָׁתֵיק – אִיתְנוּחֵי אִיתְנְחָא לֵיהּ.

ומסבירים את השיטות: רב הונא אמר: אינה אוכלת. ואפילו לרב שאמר כשהיה האב במדינת הים אוכלת בתרומה — התם הוא דלא איתיה לאב [שם, שאמר שאוכלת, הוא כשהאב איננו] אבל הכא דאיתיה לאב [כאן שישנו האב] ודאי לא נתרצה בכך, האי דאישתיק [זה שהוא שותק] ולא מוחה במפורש, זה משום שודאי מירתח רתח [הוא כועס] כל כך שאינו רוצה אפילו לדבר איתה, אבל ברור שלא הסכים לנישואיה. רב ירמיה בר אבא אמר: אוכלת. ואפילו לרב אסי שאמר אינה אוכלת, התם [שם] הוא שיש לחשוש לכך שמא יבוא אביה וימחה, אבל הכא מדשתיק [כאן מכיון שהוא שותק] — מן הסתם איתנוחי איתנחא ליה [נוחה לו דעתו בזה].

נִתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִיסֵּת שֶׁלֹּא לְדַעַת, וְאָבִיהָ כָּאן; רַב הוּנָא אֲמַר: אוֹכֶלֶת, רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אֲמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. אֲמַר עוּלָּא: הָא דְּרַב הוּנָא – ״כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם״. הָשְׁתָּא וּמַה הָתָם, דְּקִידּוּשֵׁי דְּאוֹרַיְיתָא – אָמְרַתְּ לָא אָכְלָה, הָכָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

ובעיה נוספת: נתקדשה הקטנה שלא לדעת אביה, וניסת שלא לדעת, ואביה כאן; רב הונא אמר: אוכלת בתרומה, רב ירמיה בר אבא אמר: אינה אוכלת. אמר עולא: הא [שיטתו זו] של רב הונא שבמקרה כזה אוכלת בתרומה היא ״כחמץ לשנים וכעשן לעינים״ (משלי י, כו), כלומר, אינה מסתברת כלל שהרי היא אף בניגוד לדברי עצמו. השתא ומה התם דקידושי דאורייתא אמרת לא אכלה [עכשיו, הרי, ומה שם כשנתקדשה לדעת אביה שיש על כל פנים קידושין מן התורה ולמרות זאת אתה אומר שאינה אוכלת] בתרומה, מחשש שמא לא נתרצה לחופה, הכא [כאן] שאף הקידושין היו שלא לדעת האב לא כל שכן שלא תאכל?!