Kiddushin 46.a

חזור

קידושין

דף מו.

וּשְׁמַע מִינָּהּ: מָעוֹת בְּעָלְמָא חוֹזְרִים.

ושמע מינה [ולמד מכאן]: מעות בעלמא [סתם] של קידושין שלא חלו — חוזרים, שאם נתן לאשה מעות לשם קידושין, ולא חלו הקידושין — אין אנו אומרים שנתן לה את המעות הללו כמתנה, אלא הרי הם כמלוה וחייבת להחזירם. שהרי במשנתנו התמרים שאכלה אינן נחשבות לה כנתינה לשם קידושין אלא כמלוה, ואינה מתקדשת אלא בתמרה אחרונה באם שווה פרוטה.

רש"י

ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין כל קידושין שאינן קידושין לא אמרי׳ מעות מתנה אלא פקדון וחוזרין והיינו דקרי לה להך אוכלת ראשונה מלוה דכיון דאכלתו וליתנהו בשעת גמר קידושין לא מקדשת בהן והוה להו כפקדון שאכלתו ואיתעביד מלוה באכילתה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה ואי לא גמיר קידושין לא בעיא לאהדורינהו השתא דגמיר לאו מקדש במלוה הוא ומתנה נמי לא הוי דהא ע״מ קידושין נתנו וגמר דבריו:

תוספות

ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין פי׳ אם אמר לה התקדשי בפרוטה זו ובזו ובזו ובעוד שלא נגמרו הקידושין חזר בו מלקדשה לא אמרי׳ דליהוו המעות שמסר לה קודם החזרה מתנה אלא פקדון הוא אצלה וחוזרין לו וה״נ אמרינן כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובזו ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושניה מה שאכלה מלוה הן אצלה ולא יחולו אלא מה שהוא בעין ולכך צריך פרוטה באחרונה דאי אמרת מעות בעלמא מתנה והיכא דלא נגמרו הקידושין הוו המעות הראשונים מתנה אצלה ולא בעיא לאהדורינהו היכא דגמר דבריו לשם קידושין כי הכא נימא דיחולו הקידושין אף על אותן תמרים שאינם בעולם וכי אכלה מדידה אכלה דבשלמא בעלמא לא הוו קידושין שהרי מתנה הן אצלה כי הדר ביה מקידושין אבל הכא שלא חזר מלקדשה נהי נמי דכי אכלה הראשונה עדיין לא גמר כל הקידושין ומקדשה נמי אף בקמייתא כיון דבתורת קידושין אתו לידה דהוו כמו נתאכלו המעות דלקמן (קידושין דף נט.) דאמרינן דמקודשת כיון דבתורת קידושין אתי לידה אפילו אין שוה פרוטה אלא בקמייתא או בכולן מקודשת ויוכל להיות דבהא פליגי רב ושמואל ורבי אמי דרב ושמואל סברי מעות בעלמא מתנה ולא מיבעיא דלא בעינן שוה פרוטה באחרונה אלא אפילו כולן מצטרפות וא״כ היכי מצי קאי אסיפא והא קתני עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה אלא קאי ארישא כדפרישית ורבי אמי סבר מעות בעלמא חוזרים כדפרישית:

אִיתְּמַר, הַמְקַדֵּשׁ אֲחוֹתוֹ, רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה. רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִים; אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְלֵימָא לָהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן? סָבַר: לָא מְקַבְּלָה.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: המקדש אחותו ונתן לה כסף קידושין, וללא ספק אין כאן קידושין שהרי היא ערוה עליו; רב אמר: מעות הקידושין חוזרים, שחייבת האחות להחזיר את המעות הללו שנתן לה כביכול לשם קידושין. ושמואל אמר: מעות אלה מתנה הן והריהן שלה. ומסבירים את טעמיהם: רב אמר: מעות חוזרים; וטעמו — אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר בדעתו ונתן לה את המעות לשום (לשם) פקדון. ומקשים: ולימא [ושיאמר] לה במפורש שנותן לה לשום פקדון? ומשיבים: סבר [סבור הוא] שלא מקבלה [תקבל] ממנו, ולכן אמר בלשון זו.

תוספות

דאיתמר אית דגרס איתמר בלא דל״ת והדין עמהם דלא שייך המחלוקת לכאן כלל דאפילו למ״ד דבאחותו מעות חוזרין היינו משום דאדם יודע כו׳ וגמר ונתן לשם פקדון אבל היכא דאינו יודע אם יחולו אם לא שמא נתן לשם מתנה ועוד דאי גרסי׳ דאיתמר קשה רב אדרב דלעיל פירש שלא רצה להעמידה כר׳ אמי דמוקי לה אסיפא משום דסבר מעות מתנה והכא קאמר דחוזרין לכך נראה דגרסינן איתמר דמילתא באפיה נפשיה היא:

[וקסבר בעה״ב נתקנה עיסתו כו׳ מעיקרא אוקמא משום חורבא דכהן ולא אוקמא משום בעה״ב משום דכהן גופיה ידע אי מחיל אבל בעה״ב לא ידע דמחיל כהן]. ת״י: דאיתמר אית דגרס איתמר בלא דל״ת והדין עמהם דלא שייך המחלוקת לכאן כלל דאפילו למ״ד דבאחותו מעות חוזרין היינו משום דאדם יודע כו׳ וגמר ונתן לשם פקדון אבל היכא דאינו יודע אם יחולו אם לא שמא נתן לשם מתנה ועוד דאי גרסי׳ דאיתמר קשה רב אדרב דלעיל פירש שלא רצה להעמידה כר׳ אמי דמוקי לה אסיפא משום דסבר מעות מתנה והכא קאמר דחוזרין לכך נראה דגרסינן איתמר דמילתא באפיה נפשיה היא:

וּשְׁמוּאֵל סָבַר: מָעוֹת מַתָּנָה; אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לָהּ לְשׁוּם מַתָּנָה? סָבַר: כְּסִיפָא לָהּ מִילְּתָא.

ושמואל סבר: מעות מתנה הן, ומאותו טעם: אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה. ושואלים: ונימא [שיאמר] לה במפורש שהוא נותן לה לשום מתנה? ומשיבים: סבר [סבור הוא]: כסיפא [בושה] יש לה מילתא [בדבר] ולכן לא תרצה לקבל את הכסף ולפיכך נתן לה בדרך זו.

מְתִיב רָבִינָא: הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח – אֵינוֹ חַלָּה, וְגֵזֶל בְּיַד כֹּהֵן. וְאַמַּאי גֵּזֶל בְּיַד כֹּהֵן? נֵימָא: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁים חַלָּה קֶמַח, וְנָתַן לְשֵׁם מַתָּנָה!

מתיב [מקשה] על כך רבינא ממה ששנינו במשנה: המפריש חלתו כשהיא קמח, ועדיין לא נעשתה עיסה — מה שהפריש אינו חלה, כיון שאמרה תורה ״ראשית עריסותיכם״, שאין מפרישים אלא מן העיסה, ו מה שנתן הוא גזל ביד הכהן, אם אין הכהן מחזירו. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] הוא גזל ביד הכהן? נימא [נאמר] גם כאן כסברת שמואל: אדם יודע שאין מפרישים חלה בעודה קמח, ו אם כן מה שנתן — נתן לשם מתנה, ולא לשם חלה!

רש"י

אינה חלה דכתיב ראשית עריסותיכם:

וגזל הוא ביד כהן אם אינו מחזירה לבעלים:

דזמנין דאית לכהן פחות מכשיעור והאי קמח שנתן לו ישראל לשם חלה וקסבור ששם חלה עליו ואינו חייב בחלה להצטרף ולהשלים את השיעור:

שָׁאנֵי הָתָם, דְּנָפֵיק חוּרְבָה מִינָּהּ; זִימְנִין דְּאִית לֵיהּ לַכֹּהֵן פָּחוֹת מֵחָמֵשׁ רְבָעִים קֶמַח וְהַאי, אַלֵּישׁ לֵיהּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְקָסָבַר נִתַּקְּנָה עִיסָּתוֹ, וְאָתֵי לְמֵיכְלָה בְּטִיבְלָהּ.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאנו מחייבים אותו להחזיר, שאם לא כן נפיק חורבה מינה [פעמים יוצאת תקלה מזה]. כיצד? זימנין דאית ליה [פעמים שיש לו] לכהן פחות מחמש רבעים של קב קמח ובפחות משיעור זה אין חובת חלה על העיסה, והאי [ואת הקמח הזה] שקיבל לשם חלה, אליש ליה בהדי הדדי [ילוש אותו יחד] עם הקמח שלו, וקסבר [והוא סבור] נתקנה עיסתו לענין חלה, שאין צורך להפריש ממנה, שהקמח שלו עצמו לא היה חייב בחלה, ומה שהוסיף הוא חלה ואתי למיכלה בטיבלה [ויבוא לאכול אותה בעודה טבל (בלתי מתוקנת)], שכן קמח זה שקיבלו באמת אינו חלה, והוא מצטרף עם הקמח שלו לחייב הפרשת חלה מן העיסה.

רש"י

שאני התם להכי אצרכוה רבנן לאהדורי דנפק מינה חורבה:

חמשת רבעים קמח חמשה לוגין צפורים חייבין בחלה שהן ו׳ ירושלמיות שהן שבע מדבריות וביצה וחומש ביצה דהיינו עריסותיכם כדי עיסת מדבר עומר לגולגולת והעומר עשירית האיפה והאיפה שלשה סאין והסאה ששה קבין והקב ארבע לוגין נמצא איפה ע״ב לוגין עשירית של ע׳ לוגין שבעה לוגין פשו להו שתי לוגין שהן שנים עשר ביצים עשירית שלהן ביצה וחומש ביצה הרי עומר שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה הוסיפו בירושלים על המדות שתות והגדילו קבין ולוגין שתות מלבר דהוה חומשא מלגאו נתנו שש הראשונות בחמש פשו להו לוג מדברי וביצה וחומש והן לוג ירושלמי כיצד לוג מדברי ששה ביצים תנהו בחמש ביצים גדולים הרי לוג ירושלמי חסר ביצה גדולה עשה מביצה וחומש ביצה מדברית שבידך ביצה ירושלמית שחומש ביצה הוא שתות מלבר להוסיף על ביצה מדברית להשלים ביצה ירושלמית הרי שש לוגין ירושלמיות והם חמש ציפוריים שהציפוריים עודפות על ירושלמיות שתות:

ואליש להו בהדי הדדי ולש אותם ביחד:

וְהָאָמְרַתְּ: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁים חַלָּה קֶמַח! יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ. יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישׁ חַלָּה קֶמַח. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, דְּסָבַר: טַעֲמַיְיהוּ מַאי? מִשּׁוּם טִירְחָא דְּכֹהֵן, וְטִירְחָא דְּכֹהֵן – אַחֵילְתֵּיהּ.

ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] שאדם יודע שאין מפרישים חלה בעודה קמח, וכיצד יכול גם הכהן לטעות בכך? ומשיבים: אמנם אדם יודע ו אולם אינו יודע מספיק; יודע הוא שאין מפרישים חלה בעודה קמח, ואינו יודע לגמרי, דסבר [שהוא סבור]: טעמייהו מאי [טעמם של החכמים מהו], מדוע אמרו שאין מפרישים חלה מן הקמח — משום טירחא [וטירחה] של הכהן שרוצים למנוע ממנו את הטירחה ללוש בעצמו, ולכן אמרו שיקבל עיסה גמורה וטירחא [ואת הטירחה] של הכהן אחילתיה [מחלתי] בעצמי.

וְתֶיהֱוֵי תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ חַלָּה מִמָּקוֹם אַחֵר. מִי לָא תְּנַן: מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב – תְּרוּמָה, וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מִמָּקוֹם אַחֵר!

ומקשים מצד אחר: ומדוע נטריח את הכהן להחזיר את הקמח לבעליו ותיהוי [ותהיה] הפרשה זו של קמח נחשבת מדברי חכמים תרומה, ולא תאכל על ידי הכהן עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר לתקן אותה. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] כיוצא בזה: אם נתן תרומה מן הצמחים שצמחו בכלי הנקוב שדינם כגידולי קרקע ממש וחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה, על מה שצמח בכלי שאינו נקוב, שמדין תורה אינו חייב כלל בהפרשת תרומות ומעשרות — למרות שמעיקר הדין לא עשה כלום והם עדיין טבל, הרי זו תרומה ונשארת ברשות הכהן, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר מ פירות שצמחו במקום אחר החייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות, ומדוע לא אמרו גם בחלה כעין זה?

רש"י

ותהוי תרומה ולא תאכל עד שיפרוש עליה חלה ממקום אחר למה הזקיקוהו להחזירו מחמת חורבה זו יאמרו המפריש חלתו קמח הרי היא חלה דגמר ונתן לשם מתנה ולא תאכל לכהן עד שיפריש הכהן עליה חלה:

עד שיפריש עליה תרומה ממקום אחר והאי ממקום אחר לאו דוקא דה״ה אם מפריש עליה מיניה וביה:

מי לא תנן דכוותה לא הצריכוהו להחזירה:

הנקוב על שאינו נקוב דהוה ליה מן החיוב על הפטור:

תרומה היא שאין הכהן חייב להחזירה:

ולא תאכל לכהן דהא טבל גמור הוא שלא חל שם תרומה עליה שהרי בשביל דבר פטור הפרישה וטבל אסור אף לכהן:

עד שיפריש עליה תרומה ממקום אחר והאי ממקום אחר לאו דוקא דה״ה אם מפריש עליה מיניה וביה:

תוספות

[מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה לענין שאין הכהן חייב להחזירה וגם אין הבעה״ב חייב להפריש עוד משאינו נקוב דכיון דאין עליו חיוב תרומה אלא מדרבנן הם אמרו דאין צריך תיקון אחר לשאינו נקוב]. ת״י:

בִּתְרֵי מָנֵי – צָאֵית; בְּחַד מָנָא – לָא צָאֵית.

ומשיבים: לגבי דבר שנמצא בתרי מני [בתרי כלים] לחוד — צאית [מציית] הכהן, שמאחר שהוא יודע שהיו כאן שני כלים, וכגון בהפרשת תרומות ומעשרות שיש הבדל ברור בין הכלי נקוב לכלי שאינו נקוב, מבין הכהן את הדבר ומקבל את דברי חכמים, אבל אם היה הדבר בחד מנא [בכלי אחד] — לא צאית [איננו מציית], וכגון בהפרשת חלה שאינו מבין את ההבדל אם קיבל קמח או עיסה, ולכן לא יציית לדברי חכמים ומשום כך הצריכוהו להחזיר את הקמח לבעלים.

רש"י

בשני מאני ציית נקוב ושאינו נקוב שני כלים הם וכי אמרת לכהן חזור והפרש עליה שטבל הוא שלא חל שם תרומה עליה ציית לך:

בחד מנא כגון חלת קמח שניטלה על קמח הנותר שם כי אמרת ליה לכהן אינה חלה חזור והפרש עליה לא ציית לך לפיכך הצריכוהו להחזירה:

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כֹּהֵן מֵיצַת צָיֵית, וְקָסָבַר בַּעַל הַבַּיִת נִתַּקְּנָה עִיסָּתוֹ, וְאָתֵי לְמֵיכַל בְּטִיבְלָא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהתנא חושש מטעם אחר: לעולם תפרש כי הכהן מיצת ציית [ודאי יציית] גם בכלי אחד ואין לחשוש לתקלה שתגרם על ידי הכהן, ו אולם החשש הוא אחר, כי קסבר [סבור הוא] בעל הבית שהפריש את חלתו קמח שנתקנה בכך עיסתו, ואתי למיכל בטיבלא [ויבוא לאכול אותה בעודה טבל].

רש"י

כהן מיצת ציית דכהנים זריזים וכשרים הם דאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר ולמה הצריכוהו להחזירה משום בעל הבית דאי מעכב לה כהן סבור נתקנה עיסתו:

תוספות

[וקסבר בעה״ב נתקנה עיסתו כו׳ מעיקרא אוקמא משום חורבא דכהן ולא אוקמא משום בעה״ב משום דכהן גופיה ידע אי מחיל אבל בעה״ב לא ידע דמחיל כהן]. ת״י

וְהָאָמְרַתְּ: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה קֶמַח! יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ; יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה קֶמַח. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, דְּסָבַר: טַעֲמָא מַאי? מִשּׁוּם טִירְחָא דְּכֹהֵן, טִירְחָא דְּכֹהֵן קִבְּלָה עֲלֵיהּ.

ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] אדם יודע שאין מפרישין חלה בעודה קמח! ומשיבים: יודע ואינו יודע; יודע שאין מפרישין חלה קמח, ואינו יודע מספיק. דסבר טעמא מאי [שסבור הוא שהועם מהו] — משום טירחא [הטירחה] של הכהן, ואת הטירחא של הכהן הרי קבלה עליה [קיבל עליו] הכהן, שהרי לא החזיר לו את הקמח וסבור שחלה היא.

וְתֶיהֱוֵי תְּרוּמָה וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם, מִי לָא תְּנַן: מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב – תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם! הָא אוֹקִימְנָא, בִּתְרֵי מָאנֵי – צָאֵית, בְּחַד מָנָא – לָא צָאֵית.

ומקשים: ומדוע לא נאמר ותיהוי [ותהא זו] תרומה, ויחזור ויתרום. מי [האם] לא תנן [שנינו] כיוצא בזה בהלכות תרומות: אם תרם מ פירות שצמחו בכלי שאינו נקוב על פירות שצמחו בכלי הנקוב — הרי זו תרומה, ויחזור ויתרום! ומשיבים: הא אוקימנא [הרי כבר העמדנו] שבתרי מאני צאית, בחד מנא לא צאית [בשני כלים נבדלים ניכר לו ההבדל ביניהם ומציית, בכלי אחד אינו מציית].

רש"י

וניהוי תרומה ויחזור ויתרום ולמה הזקיקוהו להחזיר מיראה זו יאמרו המפריש חלתו קמח הרי זו תרומה וגמר ונתן לשם מתנה ויחזור ויתרום:

מי לא תנן כה״ג ולא אצריכיתיה לאהדורי:

ויחזור ויתרום מן הנקוב שלא נפטר בראשונה ולא אמרי׳ נהדריה כהן שמא יאמר בעל הבית נתקנו פירותיו:

בשני מאני ציית נקוב ושאינו נקוב שני כלים הם וכי אמרת לכהן חזור והפרש עליה שטבל הוא שלא חל שם תרומה עליה ציית לך:

וְלָא צָאֵית?! וְהָתְנַן: הַתּוֹרֵם קִישּׁוּת וְנִמְצָא מָרָה, אֲבַטִּיחַ וְנִמְצֵאת סָרוּחַ – תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם! שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא תְּרוּמָה מַעַלְיָא הִיא,

על ההנחה הזו תוהים: ו כי לא צאית [מציית] אדם לחזור ולתרום אפילו בדבר אחד?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: התורם קישות מן הקישואין לכהן ונמצא שאותה קישות מרה היתה, שאינה ראויה לאכילה, או תרם אבטיח מן האבטיחים ונמצאת סרוח — מה שתרם הרי זה תרומה, ו אולם יחזור ויתרום! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] דמדאורייתא [שמן התורה] תרומה מעליא [מעולה, גמורה] היא ולכן גם אם לא יציית ולא יתרום לא תצא תקלה מזה.

רש"י

אבטיח בזיקל״ש (בודיק״א: אבטיח):

שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא היא הילכך לא מצי למימר ליהדרה להיות טבל דיערביניה עם פירותיו וגזירה דחורבה נמי ליכא דא״נ לא ציית לך ואכל להו לשארא ליכא איסורא דאורייתא דהא איפטרו:

מִדְּרַבִּי אֶלְעַאי. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעַאי: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ״, אִם אֵינוֹ קָדוֹשׁ – נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה? מִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

וכיצד יודעים שתרומה גמורה היא — מ דברי ר׳ אלעאי. שאמר ר׳ אלעאי: מנין לתורם ונותן מן התבואה הרעה על (עבור) היפה שתרומתו תרומה — שנאמר בענין תרומה: ״ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו״ (במדבר יח, לב), ו״חלבו״ הכוונה לחלק הטוב, המובחר שבו, ומכאן הוא מדייק, שהתורה אומרת שצריך לתת את הדבר הטוב כתרומה, ואם נתן דבר גרוע משמע שעושה בכך עבירה (״תשאו עליו חטא״). אך מכל מקום אפשר להבין מכאן שתרומה זו נחשבת, כי אם אינו קדוש ולא חלה התרומה נשיאות חטא למה? שאם לא עשה דבר בהפרשת תרומה זו, נמצא שלא חטא. מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.

רש"י

בהרימכם את חלבו לא תשאו חטא הא אם תרימו את הרעה שבו תשאו חטא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה:

תוספות

אם אינו קדוש נשיאות חטא למה למ״ד התם (תמורה דף ד:) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ניחא מאי דקאמר דהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה דאי אינו קדוש נשיאות חטא למה אבל למ״ד התם דאי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמילתא דקאמר רחמנא א״כ קשה מאי קאמר הכא גמרא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה דילמא לעולם אימא לך דאינו קדוש ואפ״ה איכא נשיאות חטא דעבר אמילתא דקאמר רחמנא ויש לומר דודאי בעלמא לא מהני והכא מהני והיינו דקאמר גמרא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה כתוב כלומר אי משום דעבר אמילתא דקאמר רחמנא כיון דבקרא כתיב. בהרימכם את חלבו ממנו כל חלב. דגן תירוש ויצהר דמשמע שיש לו לאדם לתרום מן היפה ואם לא הביא מחלבו פשיטא דעבר א״כ למה כתיב האי קרא ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו פשיטא אלא ש״מ דלהכי כתביה לומר לך דהתורם מן הרעה על היפה דאיכא שני חטאות חטא שעבר על מה דקאמר רחמנא דיתרום מן היפה וחטא על תרומתו דהויא תרומה מן הרעה והיינו דקאמר מכאן לתורם מן הרעה על היפה כו׳:

אֲמַר רָבָא:

אמר רבא: