הֲרֵי הִיא כְּפִקָּדוֹן. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר: מִלְוֶה אַף עַל גַּב דְּלָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה, וּמַר סָבַר: נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה – אִין, וְאִי לָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה – לָא. אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה מְקוּדֶּשֶׁת!

הרי היא כפקדון. ונדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא דמר [שחכם זה] סבר: מלוה, אף על גב שלא נשתייר הימנה (ממנה) שוה פרוטה אפשר לקדש בו, ומר סבר: נשתייר הימנה שוה פרוטה — אין [כן], ואי [ואם] לא נשתייר הימנה שוה פרוטה — לא. אבל דכולי עלמא [לדעת הכל] המקדש במלוה מקודשת! וקשה על רב שאמר המקדש במלוה אינה מקודשת.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְתִסְבְּרָא, הָא מְתָרַצְתָּא? הָא מְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא!

אמר ליה [לו] רבא: ותסברא, הא מתרצתא [וסבור אתה שזו הברייתא מתורצת ומיושבת היא]? הא משבשתא [זו משובשת] היא, שאין גירסתה מדוייקת, ואין להביא ראיה ממנה.

הַאי פִּקָּדוֹן הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת – הַיְינוּ מִלְוֶה. אִי דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת – אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא ״וּבְמִלְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה מְקוּדֶּשֶׁת״ – נִיפְלוֹג וְנִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחֲרָיוּת, אֲבָל קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחֲרָיוּת, אַף עַל גַּב דְּלָא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְקוּדֶּשֶׁת!

וכיצד אפשר להוכיח שהיא משובשת — האי [זה] הפקדון שמדובר בו בברייתא היכי דמי [איך היה בדיוק]? אי דקביל עליה [אם שקיבלה עליה] אחריות שאף אם ייגנב או יאבד תתחייב לשלם למפקיד, אם כן היינו [זה הוא] מלוה, שהרי גם לאחר שאבד ולא נשתייר ממנו כלום — חייבת היא לפרוע את דמיו. אי [אם] שלא קביל עליה [קיבלה עליה] אחריות — אי הכי [אם כך] אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסוף הברייתא]: ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת — ניפלוג וניתני בדידה [יחלק וישנה בדברי הברייתא עצמה] חלוקה אחרת קרובה יותר: במה דברים אמורים שאם לא נשתייר בפקדון שווה פרוטה אינה מקודשת — זהו דווקא שלא קבלה עליה אחריות, אבל אם קבלה עליה אחריות, אף על גב שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה הריהי מקודשת!

אֶלָּא תְּרֵיץ הָכִי: וּבְמִלְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה שָׁוֶה פְּרוּטָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

אלא כיון שבהכרח עלינו לתקן את גירסת הברייתא, תריץ הכי [תקן כך]: ובמלוה, אף על פי שנשתייר הימנה שוה פרוטה — אינה מקודשת.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מִלְוֶה הֲרֵי הִיא כְּפִקָּדוֹן״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רַבָּה: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן בְּבֵי רַב, דְּיָתְבֵי וְקָאָמְרִי: בְּמִלְוֶה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים לַחֲזָרָה, וְהוּא הַדִּין לְאוֹנָסִין, קָמִיפַּלְגִי.

שנינו בברייתא שר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר׳ מאיר: מלוה הרי היא כפקדון. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון אחר הם חלוקים]? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי [מצאתים, את החכמים בבית מדרשו] של רב דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים]: ב שאלה האם מלוה שלא החל הלווה להוציאו עומד ברשות הבעלים לקחת אותו בחזרה, בכל זמן שירצו, והוא הדין ל עניין אחריות לגבי אונסין, קמיפלגי [חלוקים הם] על מי חל החיוב,

דְּמָר סָבַר: מִלְוֶה בִּרְשׁוּת לֹוֶה קַיְימָא, וְהוּא הַדִּין לְאוֹנָסִים. וּמַר סָבַר: מִלְוֶה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים קַיְימָא, וְהוּא הַדִּין לְאוֹנָסִים.

דמר סבר [שחכם זה סבור]: מלוה ברשות לוה קיימא [הוא עומד], והוא הדין לאונסים, שאם אירע אונס ואבד הכסף הרי הוא ברשות הלווה, ואחריותו עליו. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ שמעון בן אלעזר, סבור]: מלוה שלא הספיק הלווה להוציאו ברשות הבעלים קיימא [הוא עומד], והוא הדין לאונסים. ומשום כך יכול הוא לקדש אשה בכסף שהלווה לה.

וְאָמִינָא לְהוּ: לְאוֹנָסִים – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבִרְשׁוּת לֹוֶה קַיְימֵי. מַאי טַעֲמָא? לָא גָּרְעָא מִשְּׁאֵלָה: מַה שְּׁאֵלָה דְּהָדְרָה בְּעֵינָא חַיָּיב בְּאוֹנָסִים – מִלְוֶה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אֶלָּא הָכָא – מִלְוֶה בִּרְשׁוּת בְּעָלִים לַחֲזָרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ואמינא להו [ואמרתי להם]: לאונסים — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] כי ברשות הלוה קיימי [עומדים הם] וחייב באחריותם, מאי טעמא [מה טעם] — הלוואה לא גרעא משאלה [אינה גרועה, פחותה, מהשאלה], מה שאלה דהדרה בעינא [שהחפץ חוזר בעינו] לבעליו ובכל זאת חייב השואל באונסים כמפורש בתורה, מלוה שהוא מוציא אותו ואינו מחזירו בעינו לא כל שכן שהוא נחשב כעומד ברשות הלווה, וחייב באחריותו. אלא הכא [כאן] רק בשאלה של מלוה ברשות הבעלים ל ענין חזרה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], ובענין זה נחלקו שלדעת חכמים אינו יכול לחזור בו, ולדעת ר׳ אליעזר בר׳ שמעון יכול.

וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא: הַשּׁוֹאֵל קוּרְדּוֹם מֵחֲבֵירוֹ, בִּיקֵּעַ בּוֹ – קְנָאוֹ, לֹא בִּיקֵּעַ בּוֹ – לֹא קְנָאוֹ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי אֲמָרָהּ לִשְׁמָעֲתֵיהּ?

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו למשך זמן מסויים, אם ביקע בו עץ או עשה בו מלאכה אחרת — קנאו לענין ההשאלה, שאין המשאיל יכול לחזור בו ולבקש מיד את הקרדום בחזרה. לא ביקע בו — לא קנאו. לימא כתנאי אמרה לשמעתיה [האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו זו]? שהרי כפי שהסביר רבה, בזו נחלקו חכמים ור׳ שמעון בן אלעזר.

לָא, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּמִלְוֶה, דְּלָא הָדְרָה בְּעֵינָא. אֲבָל בִּשְׁאֵלָה דְּהָדְרָה בְּעֵינָא – דִּבְרֵי הַכֹּל: בִּיקֵּעַ בּוֹ – אִין, לֹא בִּיקֵּעַ בּוֹ – לֹא קְנָאוֹ.

ודוחים: לא, עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא במלוה בהלוואה דלא הדרה בעינא [שאינה חוזרת בעינה] ולכן בעצם מעשה ההלוואה עבר הכסף לרשות הלווה, ומשום כך סבורים חכמים שאינו יכול לחזור. אבל בשאלה דהדרה בעינא [שחוזרת בעינה] לדברי הכל, דווקא אם ביקע בו — אין [כן], קנה אותו ונתחייב באונסיו, לא ביקע בו — לא קנאו.

נֵימָא כְּתַנָּאֵי: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׁטַר חוֹב״ אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים וְהִירְשָׁהּ עֲלֵיהֶם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. הַאי שְׁטַר חוֹב הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים – הַיְינוּ מִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים! אֶלָּא לָאו – שְׁטַר חוֹב דִּידָהּ, וּבִמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה קָמִיפַּלְגִי?

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שדברי רב שמקדש במלוה אינה מקודשת תלויים במחלוקת תנאים]? ששנינו: אמר לאשה ״התקדשי לי בשטר חוב״, או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם, שנתן לה הרשאה = ייפוי כח לגבות את המלוה לעצמה — ר׳ מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. ומעתה נברר: האי [אותו] שטר חוב היכי דמי [כיצד היה בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שטר חוב שאחרים חייבים לו — היינו [זהו] אותו מקרה של מלוה ביד אחרים ולמה נכפלו הדברים! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שטר חוב דידה [שלה] שהיא חייבת לו, ו אם כן במקדש במלוה קמיפלגי [חלוקים הם], האם מחילת המלוה (על ידי החזרת שטר החוב) יכולה להיחשב ככסף קידושין.

לְעוֹלָם שְׁטַר חוֹב דַּאֲחֵרִים, וְהָכָא בְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר וּבְמִלְוֶה עַל פֶּה קָא מִיפַּלְגִי.

ודוחים: לעולם תפרש שמדובר בשטר חוב של אחרים, והכא [וכאן] במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי [חלוקים הם]. שיש שתי בעיות השנויות במחלוקת — הן לגבי הלוואה שיש עליה שטר, והן בזו שאין עליה שטר.

בְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר בְּמַאי פְּלִיגִי? בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי. דְּתַנְיָא: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁכָּתַב וְלֹא מָסַר, בֵּין שֶׁמָּסַר וְלֹא כָּתַב – לֹא קָנָה, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וְיִמְסוֹר.

ומסבירים: במלוה בשטר במאי פליגי [במה הם חלוקים] — בפלוגתא [במחלוקת] רבי ורבנן קמיפלגי [חלוקים הם]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אותיות, כלומר, שטרות נקנות במסירה, שאם מוסר המלווה שטר חוב לאדם שלישי — יכול המקבל לגבותו, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: בין שכתב שטר מכירה על שטר החוב ולא מסר את השטר עצמו, בין שמסר את השטר ולא כתב עליו שטר מכירה — לא קנה המקבל עד שיכתוב וימסור.

מָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי.

ונפרש כי מר [חכם זה, ר׳ מאיר, יש לו, הריהו מקבל] את שיטת רבי ולכן יכול לקדש אשה בשטר חוב גם אם לא כתב עליו שטר מכירה. ומר לית ליה [וחכם זה, חכמים אין לו, אינו מקבל] את שיטת רבי, ולפיכך אינה מקודשת שהרי לא קיבלה דבר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דְּרַבִּי, וְהָכָא בִּדְרַב פַּפָּא קָמִיפַּלְגִי. דְּאָמַר רַב פַּפָּא: הַאי מַאן דְּזַבֵּין שְׁטָרָא לְחַבְרֵיהּ – צָרִיךְ לְמִיכְתַּב לֵיהּ ״קְנֵי לָךְ הוּא וְכָל שִׁעְבּוּדֵיהּ״. מָר אִית לֵיהּ דְּרַב פַּפָּא, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב פַּפָּא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור כך]: דכולי עלמא לית להו [לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים] את שיטתו של רבי והכא [וכאן] ב הלכה של רב פפא קמיפלגי [חלוקים הם]: שאמר רב פפא: האי מאן דזבין שטרא לחבריה [מי שמוכר שטר לחבירו], צריך למיכתב ליה [לכתוב לו] בנוסח זה: ״קני [ייקנה] לך הוא וכל שעבודיה [שיעבודיו] ". שאם לא כתב כן, לא הקנה לו אלא נייר בלבד. מר אית ליה [חכם זה, חכמים, יש לו, הריהו מקבל את דברי] רב פפא, ומר לית ליה [וחכם זה, ר׳ מאיר, אין לו אינו מקבל] את דברי רב פפא וסבור שגם אם לא כתב בנוסח זה — יש בכך הקנאת החוב, ויכול לקדש בו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב פַּפָּא. וְהָכָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגִי. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, הריהם מקבלים] את דברי רב פפא וגם לדעת ר׳ מאיר מקודשת דווקא אם כתוב בשטר ״קני לך הוא וכל שעבודיה״ והכא [וכאן] ב דברים שאמר שמואל קמיפלגי [חלוקים הם]. שאמר שמואל: