Kiddushin 48.b

חזור

קידושין

דף מח:

אֵינָהּ לִשְׂכִירוּת אֶלָּא בַּסּוֹף, וּמָר סָבַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

אינה לשכירות אלא בסוף, כאשר מסיים את מלאכתו ומחזיר לה החפץ, וכיון שאז הוא מוחל על שכרו לשם קידושין נמצא שלא היתה כאן הלוואה כלל. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובסוף השכירות הוא בגדר הלוואה הגדלה והולכת כל זמן השכירות.

רש"י

אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירן לה והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה ואין כאן מלוה כשמחזירן לה:

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְהָכָא בְּאוּמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר אוּמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי, וּמָר סָבַר: אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ו תאמר גם כן שהמקדש במלוה — אינה מקודשת, והכא [וכאן] אין אנו עוסקים בשכיר, אלא בקבלן הזכאי לתשלום רק כאשר השלים את מה שקיבל עליו וב שאלה האם אומן קונה בשבח כלי קמיפלגי [חלוקים הם]. כלומר, האם יש לאומן זכות קניינית בחפץ בכך שהעלה את ערכו; מר סבר [חכם זה, ר׳ מאיר, סבור] אומן קונה בשבח כלי, וכיון שנחשב כאילו יש לו חלק בתכשיטים, הריהו יכול לקדש בהם, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: אין אומן קונה בשבח כלי.

רש"י

ואיבעית אימא דכ״ע ישנה כו׳ ודכ״ע המקדש במלוה אינה מקודשת:

והכא באומן קונה כו׳ כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ובאומן קבלן כשמשביחו ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי ר״מ סבר אומן קונה בשבח כלי ואין בזו לומר ישנה לשכירות כו׳ דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו:

אין אומן קונה כו׳ והרי הוא כשאר שכירות:

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי, וְיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהוֹסִיף לָהּ נוֹפֶךְ מִשֶּׁלּוֹ. דְּמָר סָבַר: מִלְוֶה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה, וּמַר סָבַר: דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוֶה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין אומן קונה בשבח כלי, ו תאמר גם כן כי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ו גם שהמקדש במלוה אינה מקודשת, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כגון שהוסיף לה על התכשיט נופך (אבן חן קטנה) משלו. דמר סבר [שחכם זה סבור] שאם אדם מקדש במלוה ו בפרוטה דעתיה [דעתו] על הפרוטה ומר סבר [וחכם זה סבור]: דעתיה [דעתו] על המלוה ואף כאן השאלה היא, האם דעתה להתקדש בשכר העבודה (שהוא המלוה), או בנופך משלו.

וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: ״בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי עִמָּךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. ״בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ״ – מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְכָל שֶׁכֵּן ״בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי עִמָּךְ״.

ו לפי הסבר זה מחלוקת זו היא בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה ״הרי את מקודשת בשכר שעשיתי עמך (עבדתי עבורך) "— אינה מקודשת משום שהוא מלוה, שהרי היא חייבת לו כסף זה. ״בשכר שאעשה עמך״ — הרי זו מקודשת, שהרי בגמר המלאכה כאשר צריך לקבל את שכרו הוא נותן זאת ככסף קידושין. ר׳ נתן אומר: ״בשכר שאעשה עמך״ — אינה מקודשת, שלדעתו היא מחוייבת לשלם את שכרו כבר מתחילת העבודה ובסוף העבודה הרי זה מלוה, וכל שכן ״בשכר שעשיתי עמך״.

רש"י

בשכר שעשיתי עמך התקדשי לי אינה מקודשת דהויא ליה כמלוה:

בשכר שאעשה עמך מקודשת לכשיגמור ויתננו לה דקא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף:

ר׳ נתן אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף:

וכ״ש וכו׳ וכיון דגמרו והחזירו לה כבר היא מלוה גמורה:

רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: בֵּין ״בִּשְׂכַר שֶׁעָשִׂיתִי״ בֵּין ״בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְאִם הוֹסִיף לָהּ נוֹפֶךְ מִשֶּׁלּוֹ – מְקוּדֶּשֶׁת.

ר׳ יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו, כלומר, הלכה היא: בין שאמר לה בלשון ״בשכר שעשיתי״, בין שאמר לה ״בשכר שאעשה עמך״ — אינה מקודשת. ואם הוסיף לה נופך משלו — הריהי מקודשת.

רש"י

ואם הוסיף לה כו׳ מכלל דרבי נתן סבר אפילו הוסיף לה אינה מקודשת דקסבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה:

בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי נָתָן – אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׂכִירוּת. בֵּין רַבִּי נָתָן לְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא – אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מִלְוֶה וּפְרוּטָה, מָר סָבַר: מִלְוֶה וּפְרוּטָה – דַּעְתֵּיהּ אַמִּלְוֶה, וּמַר סָבַר: דַּעְתֵּיהּ אַפְּרוּטָה.

ואם כן בין תנא קמא לר׳ נתן איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בעניין שכירות, האם חיוב תשלום השכירות הוא מתחילה או רק בסוף, בין ר׳ נתן לר׳ יהודה הנשיא איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בענין מלוה ופרוטה. מר סבר [חכם זה, ר׳ נתן, סבור]: מלוה ופרוטה דעתיה [דעתו] על המלוה והנופך שלו אינו נחשב, ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור]: דעתיה [דעתו] על הפרוטה ומקודשת בנופך שהוסיף.

רש"י

איכא בינייהו שכירות אם ישנה מתחילה ועד סוף או לאו כדפרישית:

מתני׳ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן״ וְנִמְצָא שֶׁל דְּבַשׁ, ״שֶׁל דְּבַשׁ״ וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן, ״בְּדִינָר זֶה שֶׁל כֶּסֶף״ וְנִמְצָא שֶׁל זָהָב, ״שֶׁל זָהָב״ וְנִמְצָא שֶׁל כֶּסֶף, ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר״ וְנִמְצָא עָנִי, ״עָנִי״ וְנִמְצָא עָשִׁיר – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח מְקוּדֶּשֶׁת.

אמר לאשה ״התקדשי לי בכוס זה של יין״ ונמצא שהיה של דבש, או שאמר ״התקדשי לי בכוס של דבש״ ונמצא שהיה של יין, אוש אמר לה ״התקדשי לי בדינר זה של כסף״ ונמצא שהיה דינר של זהב, או ״בדינר של זהב״ ונמצא של כסף, או אמר לה ״על מנת שאני עשיר״ ונמצא שבשבעת הקידושין היה עני, או ״על מנת שאני עני״ ונמצא שבאותה שעה היה עשיר — בכל אלה אינה מקודשת, שהרי התקדשה רק על מנת שיתקיימו התנאים שקבע. ר׳ שמעון אומר: אם הטעה אותה לשבח, שאם מה שהוא נותן לה (או שמצבו) טוב יותר ממה שהתנה עימה בקידושין הרי היא מקודשת.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה״ תָּנֵי חֲדָא: בּוֹ וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, וְתַנְיָא אִידָךְ: בּוֹ, וְלֹא בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, וְתַנְיָא אִידָךְ: בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, וְלֹא בּוֹ. וְלָא קַשְׁיָא: הָא – בְּמַיָּא, הָא – בְּחַמְרָא, הָא – בְּצִיהֲרָא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לאשה ״התקדשי לי בכוס זה״ ולא פרט יותר, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שמעריכים את דמי הקידושין בו, בכוס עצמה, ו גם במה שבתוכו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שכוונתו לקדש בו ולא במה שבתוכו. ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת] שמעריכים במה שבתוכו ולא בו. ומעירים: ולא קשיא [ואין זה קשה] מברייתא אחת על השניה: הא [זה] — במיא [במים], הא [זה] — בחמרא [ביין], הא [זה] — בציהרא [בשמן], שאם מקדשה בכוס מים הריהו מתכוון שתתקדש בכוס ולא במים, בכוס יין — מתכוון לקדשה ביין שתשתה ולא בכוס, ובשמן — מתכוון לשמן ולכוס יחד לפי שמשתמשים בשמן במשך זמן ממושך וצריך לכוס כדי להחזיק את השמן.

רש"י

ת״ק סבר קפידא היא ולא ניחא ליה לתת לה זהב ואין זה שלוחו בזאת ורבי שמעון סבר מינח ניחא ליה דחשיבותא היא גביה והאי דקאמר ליה דינר כסף מראה מקום הוא לו להקל עליו ולומר אם אינך יכול להלוות לי דינר זהב תלוה לי דינר כסף:

בו ובמה שבתוכו בשניהם זכתה (דמצטרפי) לשוה פרוטה:

בו קדשה ולא במה שבתוכו אינה זוכה בו ואינו מצטרף לש״פ:

במיא דלא חשיבא (היא) ולא היתה דעתה אלא בכלי:

בחמרא במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייא ומהדרי כוס למריה:

בציהרא ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל בו והכוס צריך לשומרו בו ובמה שבתוכו וי״א ציהרא שמן לשון יצהר (במדבר יח):

תוספות

הא במיא פי׳ הקונטרס במיא שאינם חשובים אמרי׳ בו ולא במה שבתוכו בחמרא דחשוב במה שבתוכו ולא בו ובציהרא פירש ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל והכוס צריך לו לשומרו לשון אחר ציהרא שמן כמו יצהר שצריך לכלי שמשהין אותו לזמן גדול בו ובמה שבתוכו וקשה לר״ת דאין זה סדר הברייתא שהביא לכן פר״ת במיא בו ובמה שבתוכו שהמים בטלים לגבי הכוס בחמרא בו ולא במה שבתוכו שהיין חשוב ואינו בטל לגבי הכוס ומ״מ אינו חשוב כ״כ שנאמר דדעתה תהא על היין אבל בציהרא במה שבתוכו דחשוב יותר מן הכוס אבל לא בו דהכוס אינו בטל לגבי ציהרא ומיהו קושיא דר״ת לאו קושיא היא שהרי מצינו בגמרא דאינו חושש לסדר הברייתא כדאמר בפ׳ הישן (סוכה כו.) גבי לא יישן אדם בתפילין לא שינת קבע ולא עראי כו׳ ודוק ותשכח:

״אִם הִטְעָהּ לְשֶׁבַח הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת״. וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: יַיִן וְנִמְצָא חוֹמֶץ, חוֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן – שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶם. אַלְמָא: אִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחָלָא, וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַמְרָא. הָכָא נַמִי: אִיכָּא נִיחָא לֵיהּ בְּכַסְפָּא, וְלָא נִיחָא לֵיהּ בְּדַהֲבָא!

שנינו במשנה שר׳ שמעון אומר שאם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. ושואלים: ולית ליה [והאם אין לו] לר׳ שמעון, האם אינו סבור כדברי המשנה שאם מכר אדם לחבירו יין ונמצא חומץ, או מכר חומץ ונמצא יין — שניהם, גם הקונה וגם המוכר, יכולין לחזור בהם, ואינו נידון כאונאה במסחר, אף שהיין שווה יותר מהחומץ ואין אומרים שרק זה שהוטעה רשאי לחזור בו. אלמא, איכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא [מכאן, שיש מי שנוח לו בחומץ ויש שנוח לו ביין], ואין אומרים שאם קיבל יין היה זה שינוי לשבח. ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן]: איכא ניחא ליה בכספא [יש שנוח לו בכסף] ולא ניחא ליה בדהבא [נוח לו בזהב]! ומדוע לר׳ שמעון מקודשת אם נתן לה זהב במקום כסף?

רש"י

שניהם הלוקח ומוכר ומשנה בבבא בתרא היא:

איכא דניחא ליה בחלא ואף על גב דחמרא עדיף פעמים שזה צריך לחומץ:

תוספות

איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא פי׳ כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה ומיהו היכא שהטעה האשה בממון לא פליג. רבי שמעון:

אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי: אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְאַבַּיֵי, דְּיָתֵיב וְקָמַסְבַּר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ ״הַלְוֵינִי דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף וְלֵךְ וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית״, וְהָלַךְ וְהִלְוָה שֶׁל זָהָב. מָר סָבַר: קְפֵידָא, וּמַר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ.

אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה [מצאתי] לאביי דיתיב וקמסבר ליה לבריה [שיושב ומסביר לו לבנו] משנה זו: הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה אופן אנו עוסקים] — כגון שאמר לשלוחו ״הלויני דינר של כסף, ולך וקדש לי בו אשה פלונית״ והלך והלוה וקידש בשל זהב. מר סבר [חכם זה, תנא קמא סבור] שיש במה שפירש שיהיו הקידושין בכסף קפידא [הקפדה] שיעשה השליח דווקא בדרך זו, וכיון שלא עשה השליח את שליחותו — אינה מקודשת. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ שמעון, סבור]: מראה מקום הוא לו. שלא אמר ״של כסף״ אלא כהנחיה כללית אבל גם לשל זהב הוא מסכים.

רש"י

הכא במאי עסקינן כו׳ כלומר אי טעות גבי דידה הוי לא הוה פליג ר״ש אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה דאמר לשליח כו׳:

אִי הָכִי ״הִתְקַדְּשִׁי לִי״?! ״הִתְקַדְּשִׁי לוֹ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! ״הִטְעָהּ לְשֶׁבַח״? ״הִטְעָהוּ לְשֶׁבַח״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! ״נִמְצָא״?! מֵעִיקָּרָא נַמִי דְּזָהָב הֲוָה!

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר פה בשליח מדוע הוא אומר ״התקדשי לי״? ״התקדשי לו״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ועוד: הטעה אותה לשבח? הטעהו לשבח מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא לומר]! שהרי לא את האשה הטעה השליח אלא את המשלח. וכן קשה הלשון ״נמצא של זהב ״שהרי מעיקרא נמי [מתחילה, כשנתן השליח לאשה גם כן] של זהב הוה [היה]! ואם כן אין לשון המשנה מתיישבת היטב באופן זה.

רש"י

אי הכי דשליח קדשה לו התקדשי לו מיבעי ליה ועוד אם טעות גביה הוא אם הטעהו מבעי ליה ועוד נמצא של זהב דקתני מאי היא מעיקרא כי יהביה בחזקת זהב יהביה:

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אֲנִי וַאֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה תַּרְגֵּימְנָא, וּמַנּוּ – רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה הִיא לִשְׁלוּחָהּ: ״צֵא וְקַבֵּל לִי קִדּוּשַׁי מִפְּלוֹנִי שֶׁאָמַר לִי: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר שֶׁל כֶּסֶף״, וְהָלַךְ וְנָתַן לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב. מָר סָבַר: קְפֵידָא, וּמַר סָבַר: מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ. וּמַאי ״נִמְצָא״? דְּקָא צָיֵיר בִּבְלִיתָא.

אלא אמר רבא: אני וארי (הגדול) שבחבורה תרגימנא [תרגמנו, הסברנו] זאת. ומעירים: ומנו [ומיהו] אותו ״ארי שבחבורה״ — ר׳ חייא בר אבין: הכא במאי עסקינן [כאן במה, באיזה אופן אנו עוסקים] — כגון שאמרה היא לשלוחה ״צא וקבל לי קדושי מפלוני, שאמר לי ״התקדשי לי בדינר של כסף״, והלך המקדש ונתן לו לשליח דינר של זהב; מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור] שיש בכך קפידא [הקפדה] והתכוונה דווקא לכסף ולא לזהב, ומר סבר [וחכם זה, ר׳ שמעון, סבור]: מראה מקום היא לו ואינה מדקדקת בכך, אלא מה בכוונתה שמה שיתן יקח השליח. ומאי [ומה פירוש הלשון] ״נמצא״, שהרי לכאורה ידוע היה שהוא של זהב — מדובר דקא צייר בבליתא [שהיה צרור בסמרטוט] ולא ידע השליח שהוא מקבל דינר אחר מכפי שאמרה לו.

רש"י

קפידא לא היתה חפיצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא:

ומר סבר מראה מקום היא לו אף אם לא יתן אלא כסף קבלהו ומיהו היכא דטעאי איהי גופה לא פליג ר״ש:

ומאי נמצא הא מעיקרא הכי הוה:

דהוה צייר בבליתא כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט ומצאתו של זהב:

תוספות

דהוה צייר בבליתא פי׳ בקונט׳ כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט וכשהגיע ליד האשה מצאתו של זהב ולעיל כי פריך נמצא מעיקרא נמי זהב היה לא מצי לשנויי מאי נמצא דהוה צייר בבליתא דהא האשה עצמה מקבלת קידושין א״כ יודעת היא שהוא של זהב שאם היא סבורה שהוא של כסף הוי קשיא ליה אמאי מקודשת והא איכא דניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא וכ״ש שהשליח יודע כך דאל״כ טועה הוא ואין הקידושין כלום ולא שייך התם טעמא דמראה מקום היא לו אבל הכא שעשאתו שליח לקבל קידושין שייך טעמא דמראה מקום היא לו:

אֲמַר אַבַּיֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן – הָא דַּאֲמָרַן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – דִּתְנַן

אמר אביי: ר׳ שמעון ורבן שמעון בן גמליאל ור׳ אלעזר כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שבכל הנחיה כזו בשליחות מראה מקום הוא לו, ואם עושה השליח שינוי בדבר שאינו משמעותי — אין אומרים שיש בכך הקפדה ולפיכך אין השינוי מבטל את השליחות. ומפרטים: ר׳ שמעון — הא דאמרן [זו שאמרנו] כאן, רבן שמעון בן גמליאל — דתנן [שכן שנינו במשנה]:

רש"י

כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו האומר לשלוחו לעשות לו בדבר הקל ועשה לו בדבר כבד דאין זו שינוי ולא א״ל דבר הקל אלא להראות לו מקום להקל בשליחותו אם כבד עליו בענין אחר: