מַאי תּוֹרָה? מִדְרַשׁ תּוֹרָה. וְהָנֵי מִילֵּי – דַּאֲמַר לָהּ ״תָּנֵינָא״, אֲבָל אָמַר לָהּ ״תַּנָּא אֲנָא״ – עַד דְּתָנֵי הִילְכְתָא סִפְרָא וְסִיפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא.

מאי [מה] פירוש תורה שאמר ר׳ יוחנן — הכוונה היא למדרש תורה. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא כשאמר לה ״תנינא״ [״שניתי״], אבל אם אמר לה ״תנא אנא״ [״שונה אני״] — עד דתני [שהוא שונה] הילכתא [הלכה, משנה], ספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא), וסיפרי (מדרש ההלכה לספרי במדבר ודברים), ותוספתא.

״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד״ – אֵין אוֹמְרִים כְּשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וּכְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, אֶלָּא: כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמְרוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכְתָּא דְּכַלָּה. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם״ – אֵין אוֹמְרִים כְּחַכְמֵי יַבְנֶה, כְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו, אֶלָּא: כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חָכְמָה בְּכָל מָקוֹם וְאוֹמְרָהּ.

אם אומר ״התקדשי לי על מנת שאני תלמיד חכם״ אין אומרים שיהיה תלמיד חכם כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא שנקראו תלמידים משום שלא הספיקו לסמוך אותם, אף שהיו מגדולי חכמי ישראל, אלא, כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בתלמודו ואומרו, ואפילו במסכתא דכלה, באותה מסכת שלומדים אותה באותה שעה בישיבה. האומר ״על מנת שאני חכם״ — אין אומרים שיהיה כחכמי יבנה, כר׳ עקיבא וחביריו, אלא, כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום בתורה ואומרה.

״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִבּוֹר״ – אֵין אוֹמְרִים כְּאַבְנֵר בֶּן נֵר, וּכְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֶלָּא כָּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְּבוּרָתוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר״ – אֵין אוֹמְרִים כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם וּכְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, אֶלָּא כָּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עוֹשְׁרוֹ.

וכן האומר ״על מנת שאני גבור״ אין אומרים עד שיהיה גיבור כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה, אלא כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו. ״על מנת שאני עשיר״ — אין אומרים עד שיהא עשיר כר׳ אלעזר בן חרסום וכר׳ אלעזר בן עזריה שהיו עשירים מופלגים, אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו.

״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק״ – אֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתּוֹ. ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע״ – אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא הִרְהֵר דְּבַר עֲבוֹדָה זָרָה בְּדַעְתּוֹ.

אם אמר ״על מנת שאני צדיק״ — אפילו היה רשע גמור — הריהי מקודשת, שמא הרהר בינתיים תשובה בדעתו ומשום כך עכשיו צדיק הוא. וכן אם אמר ״על מנת שאני רשע״ — אפילו היה צדיק גמור מקודשת, שמא הרהר דבר עבודה זרה בדעתו, והרהור עבודה זרה נחשב לעבירה חמורה שהעושה אותה נחשב בשל כך לרשע.

עֲשָׂרָה קַבִּים חָכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים יוֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה רוֹמִי, וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים עֲנִיּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה בָּבֶל, וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. עֲשָׂרָה קַבִּים גַּסּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם, וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

אגב דיון זה בהגדרתן של תכונות שונות מביאים מאמר בנושא קרוב. עשרה קבים (מידות) חכמה ירדו לעולם, תשעה מתוכם נטלה ארץ ישראל ואחד, העשירי, נטל כל העולם כולו. עשרה קבים של יופי ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים עשירות ירדו לעולם, תשעה נטלו רומי, ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים עניות ירדו לעולם, תשעה נטלה בבל ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים גסות הרוח, גאוה, ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם, ואחד כל העולם כולו.

וְגַסּוּת לְבָבֶל לָא נָחֵית? וְהָכְתִיב: ״וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר״ וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ חֲנוּפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל!

ושואלים: וגסות לבבל לא נחית [ירדה], וכי אין שם גסות הרוח? והכתיב [והרי נאמר]: ״ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה ותשנה את האיפה בין הארץ ובין השמים. ואומר אל המלאך הדבר בי אנה המה מולכות את האיפה. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער״ (זכריה ה, ט–יא) ושנער היא בבל. ואמר ר׳ יוחנן: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל, ומשמע שלבבל ירדה גם גסות הרוח!

אִין, לְהָכָא נְחֵית, וְאִשְׁתַּרְבּוּבֵי הוּא דְאִשְׁתַּרְבּוּבֵי לְהָתָם. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: ״לִבְנוֹת לָה בַיִת״. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומשיבים: אין, להכא נחית [כן, לכאן, לבבל ירדה] ואשתרבובי הוא דאשתרבובי להתם [והשתרבבה והגיעה לשם] לעילם. דיקא נמי [מדוייק גם כן] דקתני [שנאמר]: ״לבנות לה בית״ לומר שהכוונה מראש היתה לבבל, אבל לא נעשה הדבר כן ולבסוף נקבע המקום דווקא בעילם. ומעירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אִינִי? וְהָאָמַר מָר: סִימָן לְגַסּוּת – עֲנִיּוּת, וַעֲנִיּוּת בְּבָבֶל הוּא דְּאִיכָּא! מַאי עֲנִיּוּת? עֲנִיּוּת דְּתוֹרָה, דִּכְתִיב: ״אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד.

ועוד שואלים: איני [כן הוא]?! והאמר מר [והרי אמר החכם]: סימן לגסות — עניות, ועניות בבבל הוא דאיכא [שישנה] ולא בעילם! ומשיבים: מאי [מהי] עניות שאמרנו כאן כסימן לגסות — זו עניות של תורה, ועניות בתורה היא בעילם דווקא. דכתיב [שכן נאמר] ״אחות לנו קטנה ושדים אין לה״ (שיר השירים ח, ח), ואמר ר׳ יוחנן: זו עילם שזכתה ללמוד, ולא זכתה ללמד, שלא הוציאה מתוכה חכמים הראויים ללמד.

עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ פַּרְסִיִּים וכו׳. עֲשָׂרָה קַבִּים כִּנִּים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מָדַי כו׳. עֲשָׂרָה קַבִּים כְּשָׁפִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מִצְרַיִם כו׳. עֲשָׂרָה קַבִּים נְגָעִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ חֲזִירִים כו׳. עֲשָׂרָה קַבִּים זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֲרָבִיָּא כו׳.

ועוד, עשרה קבים גבורה ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו פרסיים ו אחד כל העולם. עשרה קבים כנים ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה מדי ואחד כל העולם. עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה מצרים ואחד כל העולם. עשרה קבים נגעים ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו חזירים שהם מלאים נגעים שונים, ואחד כל העולם. עשרה קבים זנות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה ערביא ואחד כל העולם.

עֲשָׂרָה קַבִּים עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן כו׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים כו׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שִׁכְרוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ כּוּשִׁים כו׳. עֲשָׂרָה קַבִּים שֵׁינָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ עֲבָדִים, וְאֶחָד נָטְלוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

עשרה קבים עזות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלה מישן הסמוכה לבבל, ואחד כל העולם. עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו נשים ואחד כל העולם. עשרה קבים שכרות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו כושים ואחד כל העולם. עשרה קבים שינה ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו עבדים ואחד נטלו כל העולם כולו.

מתני׳ ״עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן״ וְנִמְצָא לֵוִי, ״לֵוִי״ וְנִמְצָא כֹּהֵן. ״נָתִין״ וְנִמְצָא מַמְזֵר, ״מַמְזֵר״ וְנִמְצָא נָתִין. ״בֶּן עִיר״ וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ, ״בֶּן כְּרַךְ״ וְנִמְצָא בֶּן עִיר. ״עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ״ וְנִמְצָא רָחוֹק, ״רָחוֹק״ וְנִמְצָא קָרוֹב.

אמר לאשה ״הרי את מקודשת לי על מנת שאני כהן״ ונמצא שהוא לוי, או שאמר ״על מנת שאני לוי״ ונמצא שהוא כהן. אמר ״על מנת שאני נתין״ (מצאצאי הגבעונים), שהוא פסול לנישואין עם קהל ישראל מדברי סופרים, ונמצא שהוא ממזר שאסור בישראלית מן התורה. או שאמר ״על מנת שאני ממזר״ ונמצא שהוא נתין. אמר ״על מנת שאני בן עיר קטנה״ ונמצא שהוא בן כרך גדול, או שאמר ״על מנת שאני בן כרך״ ונמצא שהוא בן עיר. או ״על מנת שביתי קרוב למרחץ״ ונמצא שביתו רחוק, או שאמר ״על מנת שביתי רחוק מן המרחץ״ ונמצא שהוא קרוב.

עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת אוֹ שִׁפְחָה מְגוּדֶּלֶת וְאֵין לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ. עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים וְיֵשׁ לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵין לוֹ. וּבְכוּלָּם אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה: ״בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן״, אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. וְכֵן הִיא שֶׁהִטְעַתּוּ.

״על מנת שיש לו בת או שפחה מגודלת״ ואין לו, או אמר ״על מנת שאין לו בת או שפחה מגודלת "— ויש לו. או שאמר ״על מנת שאין לו בנים״ ויש לו, או על מנת שיש לו ואין לו. ובכולם, אף על פי שאמרה אחר כך: ״בלבי היה להתקדש לו״ בין כה וכה בלא להתחשב בתנאי זה — אף על פי כן אינה מקודשת. וכן היא שהטעתו, שאם קידש אותה על פי תנאי מסויים שלה, ולא נתקיים — בכל אלה בטלים הקידושין.

גמ׳ הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לְנִכְסֵיהּ אַדַּעְתָּא לְמֵיסַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְעִידָּנָא דְּזַבֵּין לָא אֲמַר וְלָא מִידֵּי. אֲמַר רָבָא: הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב, וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב – אֵינָם דְּבָרִים. מְנָא לֵיהּ לְרָבָא הָא? אִילֵימָא מֵהָא דִּתְנַן.

מסופר: ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק [אדם אחד שמכר את נכסיו על דעת לעלות] לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי [דבר], ולבסוף אירע שלא יכול היה לעלות, ורצה לחזור בו מן המכירה. אמר רבא: כיון שלא אמר בפירוש שמוכר בתנאי שיעלה לארץ ישראל, הוי [הרי זה] דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים. ושואלים: מנא ליה מניין לו לרבא הא [דבר זה] שדברים שבלב אינם נחשבים? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו] בברייתא: