חוּפָּה שֶׁגּוֹמֶרֶת אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה? מַה לְּכֶסֶף – שֶׁכֵּן פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בִּיאָה תּוֹכִיחַ.

חופה שגומרת את הנישואין ומוציאה את האשה לגמרי מרשות אביה אינו דין שתקנה לבדה? ודוחים: מה לכסף שכן יש בו כוח קנין גדול שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, מה שאין כן חופה שאין לה כוח קנין בעניינים אחרים, ולכן, אף בקידושין דווקא כסף קונה ולא חופה. על כך מביאים ראיה מצד אחר: ביאה תוכיח, שקונה באשה, אף על פי שאינה קונה במקום אחר.

מַה לְּבִיאָה – שֶׁכֵּן קוֹנָה בִּיבָמָה, כֶּסֶף יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁקּוֹנִין בְּעָלְמָא וְקוֹנִין כָּאן. אַף אֲנִי אָבִיא חוּפָּה – שֶׁקּוֹנָה בְּעָלְמָא וְקוֹנָה כָּאן.

ודוחים: מה לביאה שכן קונה ביבמה מה שאין כן חופה! ומשיבים: על כך כסף יוכיח, שאינו קונה ביבמה, ובכל זאת עושה קנין באשה. וחזר (פנה, סבב) הדין של קל וחומר מצד זה לצד זה לא ראי (מראהו, טיבו) של זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, שני הדברים, כסף וביאה, אינם דומים, אך הצד השוה שבהן: שקונין בעלמא [בכלל] וקונין כאן בקידושין, אף אני אביא חופה שקונה בעלמא [בכלל] כנשואה, וקונה כאן.

מַה לַּצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן הֲנָאָתָן מְרוּבָּה. שְׁטָר יוֹכִיחַ. מַה לִּשְׁטָר – שֶׁכֵּן מוֹצִיא בְּבַת יִשְׂרָאֵל. כֶּסֶף וּבִיאָה יוֹכִיחוּ.

ודוחים: מה להצד השוה שבהן בכסף ובביאה שכן הנאתן מרובה. ואומרים: אם כן שטר יוכיח, שאין הנאתו מרובה, שהרי אין הנאה בקבלת השטר, ובכל זאת הוא קונה באשה. ודוחים: מה לשטר שכוחו גדול שכן מוציא בבת ישראל, שהרי מכוח שטר (גט) מתגרשת האשה. ומשיבים: אם כן כסף וביאה יוכיחו, שאינם מוציאים, ועושים קנין קידושין.

וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁקּוֹנִין בְּעָלְמָא, וְקוֹנִין כָּאן. אַף אֲנִי אָבִיא חוּפָּה – שֶׁקּוֹנָה בְּעָלְמָא וְקוֹנָה כָּאן.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, אך הצד השוה שבהן: שקונין בעלמא [בכלל] וקונין כאן — אף אני אביא חופה שקונה בעלמא [בכלל] וקונה כאן.

מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּעַל כָּרְחָהּ! וְרַב הוּנָא: כֶּסֶף מִיהָא בְּאִישׁוּת לָא אַשְׁכַּחַן בְּעַל כָּרְחָהּ.

ודוחים שוב: מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה, שגם שטר (גט) גם ביאה (ביבמה) וגם כסף (באמה העבריה) יש בהם כוח של קנין בעל כרחה של האשה, ואין להוכיח מהם לקנין חופה שאינה אלא מרצון. ו על כך משיב רב הונא: כסף מיהא [על כל פנים] לענין קנין באישות לא אשכחן [מצאנו] שקונה בעל כרחה ואם כן אפשר ללמוד מכסף שטר וביאה יחד שגם חופה קונה.

אֲמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא – דְּ״שָׁלֹשׁ״ תְּנַן וְ״אַרְבַּע״ לָא תְּנַן.

אמר רבא: שתי תשובות (דחיות) בדבר לפרוך את שיטת רב הונא, דחיה חדא [אחת] — שהלא ״שלש״ דרכים של קנין תנן [שנינו] במשנתנו (״האשה נקנית בשלשה דרכים״) ו״ארבע״ לא תנן [שנינו], משמע שאין דרך קנין נוספת באשה.

וְעוֹד: כְּלוּם חוּפָּה גּוֹמֶרֶת – אֶלָּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין. וְכִי גָּמְרִינַן חוּפָּה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין מֵחוּפָּה שֶׁעַל יְדֵי קִידּוּשִׁין?

ועוד כנגד עיקר הראיה: כלום חופה גומרת להוציא את האשה מכוח אביה אלא על ידי קידושין שקדמו לחופה, ואם כן אין החופה לבדה עושה קנין נישואין אלא מכוח הקידושין, וכי גמרינן [יכולים אנו ללמוד] חופה שתקנה שלא על ידי קידושין מחופה ש קונה על ידי קידושין?

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הָא דְּקָאָמְרַתְּ: ״שָׁלֹשׁ״ תְּנַן וְ״אַרְבַּע״ לָא תְּנַן – תַּנָּא, מִילְּתָא דִּכְתִיבָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי, מִילְּתָא דְּלָא כְּתִיבָא בְּהֶדְיָא – לָא קָתָנֵי.

אמר ליה [לו] אביי, שתי תשובות אלה יש מקום לפורכן כך: הא דקאמרת [זה שאמרת] ״שלש״ תנן [שנינו] ו״ארבע״ לא תנן [שנינו] — אין זו הוכחה, כי התנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני [את הדבר הכתוב בתורה במפורש שנה], ואילו מילתא דלא כתיבא בהדיא [הדבר שאינו כתוב במפורש בתורה] לא קתני [שנה].

וּדְקָאָמְרַתְּ: כְּלוּם חוּפָּה גּוֹמֶרֶת אֶלָּא עַל יְדֵי קִידּוּשִׁין – רַב הוּנָא נַמִי הָכִי קָאָמַר: וּמַה כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ גּוֹמֵר אַחַר כֶּסֶף – קוֹנֶה, חוּפָּה שֶׁגּוֹמֶרֶת אַחַר כֶּסֶף – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקְנֶה?

ודקאמרת [ומה שאמרת] כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין שקדמו לה — רב הונא נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר]: ומה כסף שאינו גומר אחר כסף, שלאחר קנין קידושין של כסף, אין מתן כסף אחר יכול לגמור את הקנין ולעשותה לנשואה, בכל זאת קונה את האשה בקנין קידושין, חופה ש גדול כוחה וגומרת אחר כסף — אינו דין שתקנה בעצמה?

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד בְּכֶסֶף? נָתַן לָהּ כֶּסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, וְאָמַר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״ ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת לִי״ ״הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה, וְאָמְרָה הִיא ״הֲרֵינִי מְקוּדֶּשֶׁת לְךָ״ ״הֲרֵינִי מְאוֹרֶסֶת לְךָ״ ״הֲרֵינִי לְךָ לְאִינְתּוּ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

לאחר הדיון בכללים שבמשנה ובמקורם בתורה, מתחילים לדון בגופי ההלכות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד דרך הקידושין בכסף? — נתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה ״הרי את מקודשת לי״, או ״הרי את מאורסת לי״, או ״הרי את לי לאינתו״ [לאשה] — הרי זו מקודשת. אבל אם היא זו שנתנה, ואמרה היא ״הריני מקודשת לך״, או ״הריני מאורסת לך״, או ״הריני לך לאינתו״ [לאשה] — אינה מקודשת.

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: טַעְמָא – דְּנָתַן הוּא וְאָמַר הוּא, הָא נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה לוֹ וְאָמְרָה הִיא – לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. טַעְמָא – דְּנָתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא, הָא נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – הָווּ קִידּוּשִׁין!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ברייתא זו יש בה סתירה פנימית, שכן בתחילת הברייתא שנינו ״נתן לה כסף ואמר לה וגו׳" ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] כאשר נתן הוא ואמר הוא, אזי האשה מקודש ת, הא [הרי] אם נתן הוא ואמרה היא — אינה מקודשת. ולעומת זאת אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: אבל היא שנתנה לו ואמרה היא — לא הוו [אינם] קידושין. ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] במקרה שנתנה היא ואמרה היא, הא [הרי] אם נתן הוא ואמרה היא — הוו [הריהם] קידושין!

רֵישָׁא – דַּוְקָא, סֵיפָא – כְּדִי נָסְבָה. וְתָנֵי סֵיפָא מִילְּתָא דְּסָתְרָא לָהּ לְרֵישָׁא?!

ומשיבים: לא, רישא [תחילת הברייתא] בדוקא נאמרה ובאה גם לשלול מה שלא נאמר בה, סיפא כדי נסבה [סוף הברייתא סתם, לחינם הביא אותה] ואין לדייק ממנה שרק באופן זה אינם קידושין. ותוהים: ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא [וכי שונה בסוף דבר הסותר את ההתחלה]?

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: נָתַן הוּא וְאָמַר הוּא – פְּשִׁיטָא דְּהָווּ קִידּוּשִׁין. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁנָּתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא, וְלָא הָווּ קִידּוּשִׁין. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: נָתַן הוּא וְאָמַר הוּא – מְקוּדֶּשֶׁת. נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – סְפֵיקָא הִיא, וְחָיְישִׁינַן מִדְּרַבָּנַן.

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר כי הכי קאמר [כך אמר]: אם נתן הוא ואמר הוא — פשיטא דהוו [פשוט, ברור שהם] קידושין. נתן הוא ואמרה היא — נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא, ולא הוו [ואינם] קידושין. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], והסבר את הברייתא באופן אחר: נתן הוא ואמר הוא — מקודשת. נתנה היא ואמרה היא — אינה מקודשת כלל. אך כאשר נתן הוא ואמרה היא — ספיקא היא [ספק הוא] וחיישינן מדרבנן [וחוששים אנו מדברי סופרים] שמא יש בכך קידושין.

אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּקִידּוּשִׁין; נָתַן לָהּ כֶּסֶף וְשָׁוֶה כֶּסֶף, וְאָמַר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת״ ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת״ ״הֲרֵי אַתְּ (לִי) לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. ״הֲרֵינִי אִישֵׁךְ״ ״הֲרֵינִי בַּעֲלֵיךְ״ ״הֲרֵינִי אֲרוּסֵיךְ״ – אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוֹשׁ.

ועוד בענין לשונות קידושין, אמר שמואל: בקידושין, נתן לה כסף, או שוה כסף ואמר לה ״הרי את מקודשת״, או ״הרי את מאורסת״, או ״הרי את לי לאינתו״ [לאשה] — הרי זו מקודשת. ואם אמר ״הריני אישך״, או ״הריני בעליך״, או ״הריני ארוסיך״ — אין כאן בית מיחוש (מקום לחשוש). שאין כאן אפילו ספק קידושין, שאין קידושין אלא בלקיחת האשה לאיש ולא להיפך.

וְכֵן בְּגֵירוּשִׁין; נָתַן לָהּ וְאָמַר לָהּ ״הֲרֵי אַתְּ מְשׁוּלַּחַת״ ״הֲרֵי אַתְּ מְגוֹרֶשֶׁת״ ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם״ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. ״אֵינִי אִישֵׁךְ״ ״אֵינִי בַּעֲלֵיךְ״ ״אֵינִי אֲרוּסֵיךְ״ – אֵין כָּאן בֵּית מֵיחוֹשׁ.

וכן בגירושין, אם נתן לה גט ואמר לה ״הרי את משולחת״, או ״הרי את מגורשת״, או ״הרי את מותרת לכל אדם״ — הרי זו מגורשת. אך אם אמר ״איני אישך״, או ״איני בעליך״, או ״איני ארוסיך״ — אין כאן בית מיחוש, שהרי זה גירוש האיש ולא גירוש האשה, ואינם גירושין כלל.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לַאֲבַּיֵי: לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם?

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: למימרא דסבר [האם לומר, ללמוד, מכאן שסבור] שמואל כי ידים שאין מוכיחות, כלומר, ביטוי בלתי מושלם, שכשלעצמו אי אפשר להוכיח ממנו דבר, אלא שהוא מובן מתוך הקשר הדברים, הויין [הריהן נחשבות] לידים? (לדבר שאפשר להיאחז בו כביטוי שלם), שהרי באותם מקרים שאמר שמואל שהאשה מקודשת לא אמר האיש ״הרי את מקודשת לי״, אלא ״הרי את מקודשת״ וביטוי זה לכשעצמו אין בו הוכחה שכוונתו לעצמו, ובכל זאת סבור שמואל שיש לו תוקף.

וְהָתְנַן: הָאוֹמֵר ״אֱהֵא״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר. וְהָוֵינַן בָּהּ: וְדִילְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר? וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. טַעְמָא – דְּנָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, הָא לָאו הָכִי – לָא!

והתנן [והרי שנינו במשנה] במסכת נזיר: האומר ״אהא״ סתם — הרי זה נזיר. והוינן בה [והיינו עוסקים, מתקשים] בה, בבעיה זו: ודילמא [ושמא] ״אהא בתענית״ קאמר [היה אומר, התכוון לומר]? ואמר שמואל שכאן מדובר במקרה מיוחד, שאמר ״אהא״ והוא שהיה נזיר עובר לפניו, ומתוך כך מובן שהתכוון לומר שיהא אף הוא נזיר. ומכאן נדייק כי טעמא [הטעם, דווקא] שנזיר עובר לפניו, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] — לא, ולא היה זה נחשב לנדר נזירות. משמע ששמואל סבור כי ידים שאינן מוכיחות — אינן נחשבות ידים!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דַּאֲמַר ״לִי״. אִי הָכִי מַאי קָמַשְׁמַע לָן? הָנֵי

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] באופן שאמר והוסיף את המלה ״לי״, כגון שאמר לאשה ״הרי את מקודשת לי״. ותוהים: אי הכי מאי קא משמע לן [אם כך מה השמיע לנו] בדבר זה? הרי מובן שהיא מקודשת, שזהו נוסח הקידושין! ומשיבים: הני