אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, שֶׁמֵּחֲמַת קִידּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח. וְכֵן קָטָן שֶׁקִּידֵּשׁ.

אינה מקודשת בגללם, כיון שמחמת קידושין הראשונים שלח ולא נועדו הסבלונות לשם קידושין. וכן קטן שקידש אשה, שאין קידושי קטן כלום, וגם אם אחר כך, כשגדל, שלח לה מתנות אנו אומרים ששלחם רק על סמך קידושין ראשונים ולא נתכוון לקדשה עכשיו בהם — ולכן אינה מקודשת.

גמ׳ וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמַעִינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה – אַיְידֵי דְּקָא נָפֵיק מָמוֹנָא מִינֵּיהּ טָעֵי, אֲבָל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה אֵימָא: יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְכִי קָא מְשַׁדַּר סִבְלוֹנוֹת – אַדַּעְתָּא דְּקִידּוּשִׁין קָא מְשַׁדַּר.

וצריכא [וצריך] שייאמרו כל הדינים הללו במשנה אף שלכאורה עניינם אחד; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק במקדש שתי נשים בשוה פרוטה היינו אומרים איידי דקא נפיק ממונא מיניה טעי [על ידי, מפני שהוציא ממון, כסף הראוי לקידושין, ממנו, הריהו טועה בכך] וסבור שיכול לקדש על ידי כך אף שתי נשים, ולכן אין הסבלונות ששלח אחר כך לשם קידושין. אבל אם קידש אשה בפחות משוה פרוטה, אימא [אמור]: יודע אדם שאין קידושין תופסין בפחות משוה פרוטה, ו לכן כי קא משדר [כאשר הוא שולח] אחר כך סבלונות — אדעתא [על דעת, לשם] קידושין קא משדר [הוא שולח] ותתקדש בהם, ולכן צריך להשמיע במשנה שגם במקרה זה אינה מקודשת.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דְּבֵין פְּרוּטָה לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה לָא קִים לְהוּ לֶאֱינָשֵׁי. אֲבָל קָטָן שֶׁקִּידֵּשׁ – הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאֵין קִידּוּשֵׁי קָטָן כְּלוּם, אֵימָא: כִּי קָא מְשַׁדַּר סִבְלוֹנוֹת – אַדַּעְתָּא דְּקִידּוּשֵׁי קָא מְשַׁדַּר. קָא מַשְׁמַע לָן.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואילו היה משמיע לנו את שני אלה בלבד] היינו אומרים משום שההבדל בהלכה בין פרוטה לפחות משוה פרוטה לא קים להו לאינשי [לא קיים, לא ברור להם לאנשים] לכן יכול להיות שאדם חושב שהקידושין הראשונים היו קידושין למרות שנעשו בפחות משווה פרוטה, ולכן את הסבלונות ששלח אחר כך, לא לשם קידושין נתן. אבל קטן שקידש — הכל יודעין שאין קידושי קטן כלום, אימא: כי קא משדר [אמור שכאשר הוא שוח] סבלונות אדעתא דקידושי קא משדר [על דעת, לשם, קידושין הוא ששלח] ותתקדש בהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] גם הלכה זו.

אִיתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר: חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת, וְכֵן אָמַר רַבָּה: חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת. אָמַר רַבָּה: וּמוֹתְבִינַן אַשְּׁמַעְתִּין: אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח סִבְלוֹנוֹת לְאַחַר מִכָּאן – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעֲמָא – שֶׁמֵּחֲמַת קִידּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח.

איתמר [נאמר] שדנו אמוראים בבעיה הבאה: רב הונא אמר: חוששין לסבלונות, שמי שרצה לשאת אשה והתרצתה לכך ושלח לה מתנות בעדים — חוששים שמא לשם קידושין נשלחו, ואין האשה רשאית להנשא לאחר עד שתקבל גט מן הראשון. וכן אמר רבה: חוששין לסבלונות. אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו על ההלכה שלנו], שהרי שנינו במשנתנו: אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת, משמע שאין חוששים לסבלונות! אמר ליה [לו] אביי: התם כדקתני טעמא [שם במשנה יש לומר כמו ששנה את הטעם] שמחמת קידושין הראשונים שלח ואין חוששים שמא לשם קידושין אחרים הוא שולח. מה שאין כן במקרה שלא קידשה קודם, חוששים שמא מקדשה בסבלונות ששלח.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבָּה: מְנָא אָמִינָא לָהּ – כִּדְקָתָנֵי טַעֲמָא: שֶׁמֵּחֲמַת קִידּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח; הָכָא הוּא – דְּטָעֵי, הָא בְּעָלְמָא – הָווּ קִידּוּשִׁין.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את השמועה הזו בלשון אחרת: אמר רבה: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] את ההלכה הזו שחוששים לסבלונות — כדקתני טעמא [כפי ששנה את הטעם] במשנתנו: שמחמת קידושין הראשונים שלח. ונדייק: הכא הוא דטעי [כאן הוא שאין חוששים לקידושין, משום שטועה הוא] וסבור שכבר התקדשה לו האשה בקידושין הראשונים, ואין לו צורך עוד לקדשה. הא בעלמא [הרי בכלל], במקום שאין לו במה לטעות, אם הוא שולח סבלונות הוו [הריהם] קידושין.

וְאַבַּיֵי: לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא בְּעָלְמָא דְּלָא נָחֵית לְתוֹרַת קִידּוּשִׁין כְּלָל, אֶלָּא אֲפִילּוּ הָכָא, דְּנָחֵית לְתוֹרַת קִידּוּשִׁין, אֵימָא הָווּ קִידּוּשִׁין. קָא מַשְׁמַע לָן.

ואביי דחה את הראיה ממשנתנו: אפשר לומר כי בלשון ״לא מיבעיא [נצרכה] " קאמר [אמר, שנה התנא במשנתנו]; לא מיבעיא בעלמא [נצרכה בכלל], כלומר, כאשר לא קידש קודם לכן, שלא נחית [ירד, הגיע] עדיין לתורת קידושין כלל ולא עלה על דעתו שיש בכך מעשה קידושין — אין חוששים לסבלונות, אלא אפילו הכא [כאן] במקרה של משנתנו דנחית [שכבר ירד] לתורת קידושין והתכוון לקדש את האשה אימא הוו [אמור שיהיו] הסבלונות נחשבים לו לשם קידושין, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבמקרה זה אין חוששים לקידושין. נמצא איפוא שיש מקום לערער על הלכה זו של רב הונא ורבה.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? אָמַר רַב פַּפָּא: בְּאַתְרָא דִּמְקַדְּשֵׁי וַהֲדַר מְסַבְּלֵי – חָיְישִׁינַן. מְסַבְּלֵי וַהֲדַר מְקַדְּשֵׁי – לָא חָיְישִׁינַן.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה], מה נאמר על הבעיה הזו, האם חוששים בסבלונות לקידושין? ומשיבים: אמר רב פפא: באתרא דמקדשי והדר מסבלי [במקום שהמנהג הוא שקודם מקדשים אשה ואחר כך שולחים מתנות] — חיישינן [חוששים אנו] שקידש קודם, או ששלח את המתנות לשם קידושין, שהרי אינם נוהגים לשלוח מתנות אלה בדרך אחרת. אבל במקום שבו מסבלי והדר מקדשי [שולחים מתנות ואחר כך מקדשים] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

מְקַדְּשֵׁי וַהֲדַר מְסַבְּלֵי פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּרוּבָּא מְקַדְּשֵׁי וַהֲדַר מְסַבְּלֵי וּמִיעוּטָא מְסַבְּלֵי וַהֲדַר מְקַדְּשֵׁי. מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ לְמִיעוּטָא. קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: אם זה מקום שבו מקדשי והדר מסבלי [מקדשים ואחר כל שולחים מתנות] — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם שלח מתנות ודאי קידש קודם! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] להשמיענו אלא במקרה דרובא [שרובם] של אנשי המקום מקדשי והדר מסבלי [מקדשים ואחר כך שולחים מתנות] ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי [ומיעוט של אנשי המקום שולחים מתנות ואחר כך מקדשים]. מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש למיעוטא [נחשוש למיעוט], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים למיעוט בכגון זה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא מֵרָבָא: הוּחֲזַק שְׁטַר כְּתוּבָּה בַּשּׁוּק מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲזִיק שְׁטַר כְּתוּבָּה בַּשּׁוּק נַחֲזִיק בָּהּ כְּאֵשֶׁת אִישׁ? מַאי הָוֵי עֲלָהּ? אָמַר רַב אַשִׁי: בְּאַתְרָא דִּמְקַדְּשֵׁי וַהֲדַר כָּתְבֵי כְּתוּבָּה – חָיְישִׁינַן; כָּתְבֵי וַהֲדַר מְקַדְּשֵׁי – לָא חָיְישִׁינַן.

בעא מיניה [שאל אותו] רב אחא בר רב הונא מרבא: הוחזק שטר כתובה בשוק, כלומר, אם אנשים ראו שטר כתובה לאשה זו, מהו? האם יש לחשוש משום כך שהיא נשואה? אמר ליה [לו]: וכי מפני שמחזיק שטר כתובה בשוק, נחזיק בה כאשת איש? שהרי שטר כתובה יכול אדם לכתוב אפילו קודם הקידושין, ואינו זקוק להסכמת האשה בזה וממילא אין בו כדי להוכיח שהיא נשואה. ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה מה נאמר עליה על בעיה זו] ומהי ההלכה? ומשיבים: אמר רב אשי: באתרא דמקדשי והדר כתבי [במקום שקודם מקדשים ואחר כך כותבים] כתובה — חיישינן [חוששים אנו] שהיו קידושין קודם, אבל במקום שבו כתבי והדר מקדשי [כותבים ואחר כך מקדשים] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

מְקַדְּשֵׁי וַהֲדַר כָּתְבֵי פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּלָא שְׁכִיחַ סָפְרָא. מַהוּ דְּתֵימָא: סָפְרָא הוּא דְּאִתְרְמֵי. קָא מַשְׁמַע לָן.

ותוהים: אם ברור כי באותו מקום מקדשי והדר כתבי [מקדשים ואחר כך כותבים] אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיש לחשוש שהיו קידושין לפני כן! ומשיב ים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקום שלא שכיח ספרא [מצוי בו סופר באותו מקום]. מהו דתימא [מהו שתאמר] ספרא [הסופר] הוא דאתרמי [שהזדמן] לשם, ולכן הקדימו וכתבו את הכתובה כדי להשתמש בשירותיו של הסופר, והתכוונו לעשות את הקידושין לאחר מכן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת, כיון שמנהג המקום הוא לקדש קודם — יש לחשוש שהיו כאן קידושין.

מתני׳ הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וַאֲחוֹתָהּ כְּאַחַת – אֵינָן מְקוּדָּשׁוֹת. וּמַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִיקֵּט אָדָם אֶחָד כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים, וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה, וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה, וְאָמַר: ״הֲרֵי כּוּלְּכֶם מְקוּדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכָּלָה זוֹ״, וְקִיבְּלָה אַחַת מֵהֶן עַל יְדֵי כּוּלָּן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת.

המקדש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת, שמקדש את שתיהן במעשה קידושין אחד (כגון שאמר ״שתיכן מקודשות לי״) — שתיהן אינן מקודשות כלל. ומעשה בחמש נשים ובהן (ביניהן) היו שתי אחיות, וליקט אדם אחד כלכלה (סל) של תאנים. ושלהן היתה, ושל פירות שביעית היתה, ואמר ״הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו״, וקיבלה אחת מהן על ידי (בשביל) כולן. ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות.

גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: דְּאָמַר קְרָא ״אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר״ – הַתּוֹרָה אָמְרָה: בְּשָׁעָה שֶׁנַּעֲשׂוּ צָרוֹת זוֹ לָזוֹ – לֹא יְהֵא לוֹ לִיקּוּחִים אֲפִילּוּ בְּאַחַת מֵהֶם. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת מִקֶּרֶב עַמָּם״, אִי קִידּוּשִׁין לָא תָּפְסֵי בָּהּ – כָּרֵת מִי מִחַיַּיב?

על הלכה זו שבמשנה שאם מקדש בבת אחת שתי נשים — אין קידושין חלים, שואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? אמר רמי בר חמא: שאמר קרא [הכתוב]: ״ו אשה אל אחתה לא תקח לצרר״ (ויקרא יח, יח) התורה אמרה: בשעה שהוא מקדשן כאחת, שנעשו בכך צרות זו לזו, לא יהא לו (אין חלים) ליקוחים (קידושין) אפילו באחת מהם. אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, היינו דכתיב [זה שנאמר] אחר כך בסוף הענין ״ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם״ (שם כט) — אי [אם] קידושין לא תפסי [תופסים] בה כרת מי מחייב [האם מתחייב]? שהרי אם לא תפסו קידושין לא בזו ולא בזו אף אם בא על אחת מהן אין היא נחשבת כאחות אשתו, ואין כאן מקום לחיוב כרת!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: קְרָא בָּזֶה אַחַר זֶה, וּמַתְנִיתִין כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: כָּל שֶׁאֵינוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה – אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ.

אלא אמר רבא: קרא [הכתוב] מדבר באופן שעשה זאת בזה אחר זה, שקידש אשה אחת ואחר כך בא על אחותה, ובכך יש חיוב כרת. ומתניתין [ומשנתנו] יש לה הסבר כ דברי רבה. שאמר רבה: כל דבר שאינו בזה אחר זה, שאין לו תוקף משפטי אם עושה אותו לאחר המעשה האחר, אפילו אם עושים את שניהם בבת אחת — אינו חל. ואף כאן, כיון שלא היה יכול לקדש אחת מהן אחר השניה, גם אם יקדש את שתיהן כאחת — אין לקידושין כל תוקף.

גּוּפָא, אָמַר רַבָּה: כָּל שֶׁאֵינוֹ בָּזֶה אַחַר זֶה – אֲפִילּוּ בְּבַת אַחַת אֵינוֹ. אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי.

גופא [לגופה] של אותה אמרה. אמר רבה: כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: