וְהָא מַתְנִיתִין דְּגֵזֶל דִּידָהּ, וְקָאָמַר רַב: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! לָא קַשְׁיָא; הָא – דְּשָׁדֵיךְ, הָא – דְּלָא שָׁדֵיךְ.

והא מתניתין [והרי משנתנו] שגזל דידה [שלה, ממנה] וקאמר [ואמר] רב: אינה מקודשת! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] — דשדיך [ששידך] קודם, ונתרצתה להתקדש לו, שמן הסתם מחלה על מה שגזל ממנה, הא [זה] — שלא שדיך [שידך] ובכגון זה ודאי גזל הוא, ואינה מקודשת.

הַהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה קָא מָשְׁיָא כַּרְעָא בִּמְשִׁיכְלָא דְּמַיָּא, אֲתָא הַהוּא גַּבְרָא חָטַף זוּזֵי מֵחַבְרֵיהּ וּשְׁדָא לָהּ, אָמַר לָהּ: מִיקַדַּשְׁתְּ לִי. אֲתָא הַהוּא גַּבְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר: לֵית דְּחָשׁ לְהָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דַּאֲמַר: סְתָם גְּזֵילָה יֵאוּשׁ בְּעָלִים הָוֵי.

מסופר: ההיא איתתא דהוה קא משיא כרעא במשיכלא דמיא [אשה אחת שהיתה רוחצת את רגליה בכלי של מים], אתא ההוא גברא [בא איש אחד] חטף זוזי מחבריה [דינרים מחבירו] ושדא [וזרק] לה. אמר לה: מיקדשת [מקודשת את] לי. אתא ההוא גברא לקמיה [בא אותו אדם לפני] רבא לשאול מה דינה של האשה. אמר רבא: לית דחש להא [אין מי שחושש לזו] שאמר ר׳ שמעון, שאמר: סתם גזילה — יאוש בעלים הוי [הוא], ומשום כך היא שייכת לגזלן, אלא אנו אומרים שבסתם גזילה אין יאוש בעלים, וכיון שאין הדינרים שנגזלו של המקדש — אין אלה קידושין.

הַהוּא אָרִיסָא דְּקָדֵישׁ בְּמוֹזָא דְּשַׁמְכֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאן אַחֲלָךְ? וְהָנֵי מִילֵּי – בְּמוֹזָא, אֲבָל כִּישָׁא – מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שָׁקְלִי כִּישָׁא, שְׁקֵיל אַתְּ כִּישָׁא, כִּישָׁא כִּי כִּישָׁא.

מסופר: ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי [אריס אחד שקידש אשה במלוא החופן בצלים] שלקח מן השדה שבו עבד, אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול מה דינה של האשה. אמר ליה [לו] רבא: מאן אחלך [מי מחל לך] על הבצלים הללו? וכיון שלא מחל לך בעל הבית עליהם — הרי הם גזל, ואין האשה מקודשת. ומעירים: והני מילי במוזא [ודברים אלה אמורים דווק א במלוא החופן], אבל אם לקח כישא [אגודה] של בצלים לקדש בו מצי אמר ליה [יכול האריס לומר לו לבעלים]: אנא שקלי כישא, שקיל את כישא [אני לקחתי אגודה, קח אתה אגודה], כישא כי כישא [אגודה כמו, תמורת, אגודה], שמאחר שבין כה וכה הם מחלקים ביניהם את היבול אין זה גזל.

הַהוּא סָרְסְיָא דְּקָדֵישׁ בִּפְרוּמָא דְּשִׁיכְרָא. אֲתָא מָרֵיהּ דְּשִׁיכְרָא אַשְׁכַּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא תֵּיתִיב מֵהַאי חֲרִיפָא? אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר: לֹא אָמְרוּ ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״ – אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה בִּלְבַד.

מסופר: ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא [פועל אחד שהיה עושה שיכר של תמרים, שקידש אשה בשמרים של השיכר]. אתא מריה דשיכרא אשכחיה [בא בעל השיכר ומצא אותו]. אמר ליה [לו]: אמאי [מדוע] לא תיתיב מהאי חריפא [תתן לה לקידושין מהחריף הזה]? מסוג שמרים משובח וחריף יותר מזה שנתת לה. אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול האם יש לראות בדבריו אלה של בעל הבית מחילה על שלקח משלו, ותהא האשה מקודשת. אמר לו רבא: לא אמרו חכמים שאם בא בעל הבית ואמר למי שלקח ממנו דבר שלא ברשות ״כלך (לך) אצל יפות״ שהוא סימן להסכמתו למה שעשה, אלא לענין תרומה בלבד.

דְּתַנְיָא: כֵּיצַד אָמְרוּ תּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? הֲרֵי שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְלִיקֵּט וְתָרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גֵּזֶל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאִם לָאו – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כיצד אמרו בתורם שלא מדעת בכל זאת תרומתו תרומה? ומבארים: הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט משם תבואה ותרם שלא ברשות, אם חושש, שמקפיד בעל הבית על מה שליקט ורואה בכך משום גזל — אין תרומתו תרומה, ואם לאו [לא] — תרומתו תרומה.

וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גֵּזֶל אִם לָאו? הֲרֵי שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ, וְאָמַר לוֹ ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״, אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶם – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. הָיוּ הַבְּעָלִים מְלַקְּטִים וּמוֹסִיפִים – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

ומנין היה יודע המלקט אם חושש בעל הבית משום גזל אם לאו [לא]? הרי שבא בעל הבית ומצאו תורם ואמר לו ״כלך אצל יפות מהן ואותן תפריש לתרומה ", אם באמת נמצאו יפות מהם — תרומתו תרומה, שנראה שבעל הבית התכוון באמת למה שאמר ומרוצה שהפריש האיש תרומה מפירותיו, ואם לאו [לא] אין תרומתו תרומה, שנראים הדברים שבעל הבית כעס עליו, ובלעג אמר לו: צריך היית לקחת יותר יפות. אך אם היו הבעלים מלקטים ומוסיפים על התרומה ומשמעות הדבר שמסכימים הם לתרומתו — בין כך ובין כך, אזי בין שנמצאו יפות מהן או לא — תרומתו תרומה. אולם דבר זה נאמר בתרומה בלבד שהיא מצוה, ובין כה וכה היה צריך בעל הבית להפריש.

אֲבָל הָכָא – מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דַּעֲבַד, וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

אבל הכא [כאן] משום כיסופא [בושה] הוא דעבד [שעשה] בעל הבית, שלא היה נעים לו למחות, אבל באמת לא ויתר על השמרים ואינה מקודשת.

מתני׳ הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים בֵּין קֳדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד – לֹא קִידֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – לֹא קִידֵּשׁ, בְּמֵזִיד – קִידֵּשׁ.

כהן המקדש בחלקו, באותו חלק שמקבל מן הקרבנות שמחלק עם אחיו הכהנים, בין שקידש בקדשי קדשים, בין בקדשים קלים — אינה מקודשת. המקדש אשה במעשר שני, בין שעשה זאת בשוגג בין שעשה זאת במזיד — לא קידש, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: אם עשה זאת בשוגג — לא קידש, במזיד — קידש. ו אם קידש את האשה

וּבְהֶקְדֵּשׁ; בְּמֵזִיד – קִידֵּשׁ, וּבְשׁוֹגֵג – לֹא קִידֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – קִידֵּשׁ, בְּמֵזִיד – לֹא קִידֵּשׁ.

ב רכוש השייך להקדש בדק הבית, במזיד — קידש, ובשוגג — לא קידש, אלו דברי ר׳ מאיר. רבי יהודה אומר להיפך: בשוגג — קידש, במזיד — לא קידש.

גמ׳ נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי!

ומציעים: נימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] שלא כ שיטת ר׳ יוסי הגלילי. דתניא [שכן שנינו בברייתא] לענין הבאת קרבן אשם מעילות: ״ומעלה מעל בה׳" (ויקרא ה, כא), הכתוב בא לרבות קדשים קלים שהן ממונו של בעל הקרבן להתחייב עליהם אשם. אלו דברי ר׳ יוסי הגלילי. ואם החלקים שזוכה בהם הכהן ממונו הם, מדוע אינו יכול לקדש בהם?

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה – לָא. מַאי טַעֲמָא? כִּי קָא זָכוּ – מִשֻּׁלְחָן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר׳ יוסי הגלילי, ואולם כי קאמר [כאשר אמר] ר׳ יוסי הגלילי שהם ממונו, הרי זה דווקא מחיים, כלומר, כאשר הבהמה בחיים אבל לאחר שחיטה — לא. מאי טעמא [מה הטעם] של דבר? כי קא זכו [כאשר זוכים הכהנים בחלקם] לאחר השחיטה — משלחן גבוה קא זכו, כלומר, הם מקבלים את חלקם מתוך מה שזכה בו המזבח ואין להם בעלות משלהם בקרבן.

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא קִידֵּשׁ. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] ממה דקתני [ששנה] במשנתינו: המקדש בחלקו, כלומר, בחלק שקיבל לאחר שהתחלק עם חבריו הכהנים, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תָּנוּ רַבָּנַן: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם. וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים, אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים. דָּחַק סוּמָכוֹס וְנִכְנַס. אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁנָה לִי רַבִּי מֵאִיר: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים – לֹא קִידֵּשׁ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לאחר פטירתו של ר׳ מאיר אמר להם ר׳ יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי ר׳ מאיר לכאן, לבית המדרש שלנו, מפני שקנתרנים (מרגיזים) הם, ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני (לצערני) בהלכות הם באים. דחק סומכוס שהיה תלמידו של ר׳ מאיר ונכנס בכל זאת. אמר להם: כך שנה לי ר׳ מאיר: המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים — לא קידש.

כָּעַס רַבִּי יְהוּדָה עֲלֵיהֶם, אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: אַל יִכָּנְסוּ מִתַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם, וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים, אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים? וְכִי אִשָּׁה בָּעֲזָרָה מִנַּיִן?!

כששמע ר׳ יהודה את הדברים כעס ר׳ יהודה עליהם, על התלמידים. אמר להם: לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו מתלמידי ר׳ מאיר לכאן מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים. כי הלכה זו אין לה מקום כלל: וכי אשה בעזרה מנין?! שהרי אין נשים נכנסות לעזרה במקום ששם אוכלים הכהנים את קדשי קדשים, ואין טעם לדון בדבר בלתי מציאותי.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יֹאמְרוּ: מֵאִיר שָׁכַב, יְהוּדָה כָּעַס, יוֹסֵי שָׁתַק, דִּבְרֵי תוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? וְכִי אֵין אָדָם עָשׂוּי לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין לְבִתּוֹ בָּעֲזָרָה? וְאֵין אִשָּׁה עֲשׂוּיָה לַעֲשׂוֹת לָהּ שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ בָּעֲזָרָה? וְעוֹד: דָּחֲקָה וְנִכְנְסָה מַאי?

אמר ר׳ יוסי שהיה שם: יאמרו: מאיר שכב (מת), יהודה כעס, יוסי שתק — דברי תורה מה תהא עליה? שאין לומר שאין מקום להלכה זו — וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו בעזרה? ואין הכרח שנותן את הקידושין במישרין ליד האשה אלא ליד אביה. ועוד, ו כי אין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל את קידושיה בעזרה? ועוד: אם דחקה האשה ונכנסה מאי [מה] יהא הדין? וכיון שהדבר אפשרי, יש לדון בבעיה זו.

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ״. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״לְךָ״ – וּלְכָל צְרָכֶיךָ, וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: כְּאֵשׁ, מָה אֵשׁ לַאֲכִילָה – אַף הוּא נַמִי לַאֲכִילָה.

תניא [שנויה ברייתא] שנחלקו חכמים אלה בבעיה זו, ר׳ יהודה אומר: מקודשת, ר׳ יוסי אומר: אינה מקודשת. אמר ר׳ יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר בתורה לכהן: ״זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש״ (במדבר יח, ט). ר׳ יהודה סבר מה שנאמר ״לך״ הכוונה היא שהחלק הניתן הוא שלך ולכל צרכיך וגם לקדש בו אשה. ור׳ יוסי סבר: הושווה בכתוב זה חלקו של אהרן כאש על המזבח. מה החלק שניתן לאש הוא לאכילה, שנאכל באש המזבח, אף הוא, מה שמקבל הכהן, נמי [גם כן] לאכילה בלבד, ולא לכל צורך אחר.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

אמר ר׳ יוחנן: