וְלָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ? תַּרְגְּמָהּ רָבִין סָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב: אָמַר קְרָא ״הוּא״ – בַּהֲוָיָיתוֹ יְהֵא.

ולאו [וכי לא] ממילא, מתוך הדבר, שמעת מינה [אתה שומע זאת]? שכיון שכתוב זה משווה את ישראל לתרומה, מובן מזה שהוא הדין בתרומה! תרגמה [תירגם, הסביר, אותה] רבין סבא [הזקן] קמיה [לפני] רב ואמר: הטעם לגבי מעשר הוא משום שאמר קרא [הכתוב] לגבי מעשר ״לה׳ הוא״, כלומר, בהוייתו יהא, שיישאר כמו שהוא ממון גבוה.

״וּבְהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – קִידֵּשׁ, בְּשׁוֹגֵג – לֹא קִידֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – קִידֵּשׁ, בְּמֵזִיד – לֹא קִידֵּשׁ״. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: שְׁמָעִית מִינָּהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן תַּרְתֵּי: שִׁגְגַת מַעֲשֵׂר דְּרַבִּי יְהוּדָה, שִׁגְגַת הֶקְדֵּשׁ דְּרַבִּי מֵאִיר – שְׁנֵיהֶם אֵין אִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהֶם,

שנינו במשנה שהמקדש אשה בהקדש, אם עשה זאת במזיד — קידש, בשוגג — לא קידש, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: בשוגג — קידש, במזיד — לא קידש. אמר ר׳ יעקב: שמעית מינה [שמעתי ממנו] מר׳ יוחנן תרתי [שני דברים]: שגגת מעשר לפי שיטתו של ר׳ יהודה, ושגגת הקדש לשיטת ר׳ מאיר, בשניהם אין אשה מתקדשת בהם.

חֲדָא – לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה רוֹצָה, וַחֲדָא – לְפִי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, וְלָא יָדַעֲנָא הֵי מִינַּיְיהוּ. אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: נֶיחֱזֵי אֲנַן; מַעֲשֵׂר אִיהִי לָא נִיחָא לָהּ – מִשּׁוּם טִרְחָא דְּאוֹרְחָא, אִיהוּ נִיחָא לֵיהּ – דְּנִיקְנֵי אִיתְּתָא מִמֵּילָא. אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ – תַּרְוַיְיהוּ לָא נִיחָא לְהוּ דְּנִתְחִיל הֶקְדֵּשׁ עַל יְדַיְיהוּ.

והסביר את טעם הדברים: חדא [באחד מהם אמר]: לפי שאין אשה רוצה להתקדש בו, וחדא [ובאחד אמר]: לפי שאין שניהם, הבעל והאשה, רוצים. ולא ידענא הי מינייהו [ואיני יודע איזה מהם] בגלל האשה, ואיזה מהם גם בגלל שניהם. אמר ר׳ ירמיה: ניחזי אנן [נראה אנו], כלומר, נעיין אנו ונראה איזה טעם מתאים לנושא. ונאמר: מעשר שני שאינו נאכל אלא בירושלים איהי [היא] לא ניחא [נוח] לה לקבלו ככסף קידושין, משום טרחא דאורחא [טירחת הדרך], שהרי צריכה היא להביאו לירושלים כדי ליהנות ממנו, אבל איהו ניחא ליה דניקני איתתא [הוא נוח לו בכך, שהוא קונה אשה] ממילא ואינו צריך להוציא כסף משל עצמו עבור הטירחה. אלא הקדש — תרוייהו [שניהם] לא ניחא להו דנתחיל [נוח להם שיתחלל] ההקדש על ידייהו [על ידם] בכך שייעשו הקידושין על ידו.

וְרַבִּי יַעֲקֹב אֲמַר: אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא; מִי לָא אִיכָּא לְמֵימַר: מַעֲשֵׂר, אִיהִי לָא נִיחָא לָהּ – מִשּׁוּם טִירְחָא דְּאוֹרְחָא, אִיהוּ לָא נִיחָא לֵיהּ – מִשּׁוּם אוּנְסָא דְּאוֹרְחָא. אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ, בִּשְׁלָמָא אִיהִי לָא נִיחָא לָהּ דְּנִתְחִיל הֶקְדֵּשׁ עַל יָדָהּ. אֶלָּא אִיהוּ מִי לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִיקְנֵי אִיתְּתָא מִמֵּילָא?

ור׳ יעקב אמר: כנגד הסברו של ר׳ ירמיה, שאין הטעמים ברורים, כי גם איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר], מי לא איכא למימר [האם אין לומר] מעשר איהי [היא] לא ניחא ליה [נוח לה] לקבל אותו משום טירחא דאורחא [טירחת הדרך], איהו [הוא] לא ניחא ליה [נוח לו] משום אונסא דאורחא [אונס הדרך], שאם יקרה שהמעשר יאבד בדרך נמצא שלא נהנתה כלל ממנו, ולא נוח לו לקדשה בדבר שתצטער בו. אלא הקדש, בשלמא איהי [נניח שהיא] לא ניחא [נוח] לה דנתחיל [שיתחלל] הקדש על ידה, אלא איהו מי [הוא האם] לא ניחא ליה דניקני איתתא [נוח לו שיקנה אשה] ממילא בלי להוציא הוצאות בשביל לפדות את ההקדש? ואם כן אין להוכיח מסברות את דברי ר׳ יוחנן.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב חִסְדָּא: אִשָּׁה אֵין מִתְקַדֶּשֶׁת, מָעוֹת מַהוּ שֶׁיֵּצְאוּ לְחוּלִּין? אֲמַר לֵיהּ: אִשָּׁה אֵין מִתְקַדֶּשֶׁת, מָעוֹת הֵיאָךְ יֵצְאוּ לְחוּלִּין?

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב חסדא: אשה אין מתקדשת במעות הקדש לדעת ר׳ מאיר, ואולם מעות שנתן לה בקידושין מהו שיצאו לחולין על ידי מעשה הקידושין? אמר ליה [לו] רב חסדא: אם אשה אין מתקדשת — מעות היאך יצאו לחולין? הרי נמצא שהמעות הללו לא קנו דבר ואין לומר שנתחללו, ואם כן נשאר ההקדש כמות שהוא.

בְּעָא מִינָּהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין מֵרַב חִסְדָּא: בְּמֶכֶר מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַף בְּמֶכֶר לֹא קָנָה.

בעא מינה [שאל ממנו] רב חייא בר אבין מרב חסדא: במכר מאי [מהו] הדין? האם כאשר קנה דבר בשגגה במעות הקדש האם נקנה המיקח בכך? אמר ליה [לו]: אף במכר לא קנה.

אֵיתִיבֵיהּ: חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֶנְוָנִי כְּשׁוּלְחָנִי.

איתיביה [הקשה לו]: שנינו שאם הפקיד אדם מעות אצל שולחני, אם היו המעות צרורות — אסור לו להשתמש בהן. ואם פתח השולחני את הצרור והיו אלה מעות הקדש והשתמש בהן, כיון שעשה שלא ברשות המפקיד — מעל. ואם לא היו המעות צרורות, רשאי השולחני להשתמש בהן, שהמפקיד יודע שעיסוקו במעות, ולכן אם היו אלה מעות הקדש המפקיד מעל, שהשולחני נחשב כמוציאם מדעת המפקיד. אולם אם הפקיד מעות בידי בעל בית (סתם אדם), בכל מקרה אין לו להשתמש בהן, ואם השתמש — מעל. ונחלקו לענין חנווני ואמרו: מוסר מעות לחנוני דינו כבעל הבית לענין זה, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: חנוני כשולחני.

עַד כָּאן לָא קָא מִיפַּלְגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר: חֶנְוָנִי כְּשׁוּלְחָנִי, וּמָר סָבַר חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, אֲבָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִם הוֹצִיא – מָעַל! רַבִּי מֵאִיר לִדְבָרָיו דְּרַבִּי יְהוּדָה קָאָמַר: לְדִידִי, אִם הוֹצִיא – נַמִי לֹא מָעַל. אֶלָּא לְדִידָךְ, אוֹדֵי לִי מִיהָא דְּחֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת! וַאֲמַר לֵיהּ: לָא, כְּשׁוּלְחָנִי.

ומדייקים: עד כאן לא קא מיפלגי [אין הם חלוקים] אלא דמר [חכם זה] סבר: חנוני כשולחני, ומר [וחכם זה] סבר חנוני כבעל הבית. אבל דכולי עלמא [לדעת הכל] אם הוציא החנווני בסוף את הכסף — מעל, משמע שהמיקח נקנה על אף שקונהו במעות הקדש! ודוחים: ר׳ מאיר לדבריו, לפי שיטתו, של ר׳ יהודה קאמר [אומר]: לדידי [לשיטתי] אם הוציא את הכסף נמי [גם כן] לא מעל, אלא לדידך אודי [לשיטתך הודה] לי מיהא [על כל פנים] שחנוני נידון כבעל הבית. ואמר ליה [לו] ר׳ יהודה: לא, אף בזה איני מודה לך, ולדעתי חנווני הוא כשולחני.

אָמַר רַב:

אמר רב: