תְּרֵי תַּנָּאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

ומשיבים: תרי תנאי נינהו [שני תנאים הם] שנחלקו בענין זה ו שניהם אליבא [על פי שיטתו] של ר׳ יהודה והם חלוקים בדעותיהם אם נתקדשה ירושלים עצמה או לא.

אֲמַר עוּלָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פַּדָּא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: הֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – מִתְחַלֵּל, בְּשׁוֹגֵג – אֵין מִתְחַלֵּל. וְלֹא אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל – אֶלָּא לְעִנְיַן קָרְבָּן בִּלְבַד. וְכִי מֵאַחַר דְּאֵין מִתְחַלֵּל – קָרְבָּן בְּמַאי מִחַיַּיב?!

אמר עולא משמיה [משמו] של בר פדא שיטה אחרת בנושא זה, אומר היה ר׳ מאיר: הקדש במזיד — מתחלל, בשוגג — אין מתחלל. ולא אמרו שהקדש בשוגג מתחלל — אלא לענין קרבן בלבד, שאם חללו חייב להביא אשם מעילות. ומקשים: וכי מאחר שאין מתחלל בשוגג, קרבן במאי מחייב [במה הוא מתחייב], הרי לא עשה דבר?!

אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין פָּרֵישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פַּדָּא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: הֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – מִתְחַלֵּל, בְּשׁוֹגֵג – אֵין מִתְחַלֵּל. וְלֹא אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל – אֶלָּא לְעִנְיַן אֲכִילָה בִּלְבַד.

אלא כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל פריש משמיה [פירש משמו] של בר פדא, אומר היה ר׳ מאיר: הקדש במזיד — מתחלל, בשוגג אין מתחלל. ולא אמרו כי בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד, שכאשר אכל דבר של הקדש השתמש וכילה את ההקדש, ועל כך מביא קרבן, אבל כשמוציא מעות הקדש — אינו מתחלל, והכסף נשאר בקדושתו.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר – הוֹאִיל וְסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָתֵיהּ, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ – הוֹאִיל וְסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָתֵיהּ.

אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כ שיטת ר׳ מאיר במעשר שני, שהוא נחשב לכל דבר כממון גבוה, הואיל וסתם לן [לנו] התנא במשנה אחרת כותיה [כמותו], והלכה כ שיטת ר׳ יהודה בהקדש הואיל וסתם לן [לנו] התנא כותיה [כמותו].

כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר מַאי הִיא? דִּתְנַן: כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּיעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ.

ומבארים: משנה זו שסתמה כר׳ מאיר במעשר, מאי [מה] היא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: כרם רבעי בשנתו הרביעית, לאחר שלוש שנים של ערלה שצריך להעלות את פירותיו לירושלים ולאכלם שם, בית שמאי אומרים: אין לו חומש, כלומר, אין צריך להוסיף על שוויו חומש אם הוא עצמו מחללו בכסף כדי להעלות את הכסף לירושלים כמו מעשר שני, ואין לו ביעור שאין חובה לבערו בערב פסח של השנה הרביעית לשמיטה שאז מבערים את כל המעשרות שלא ניתנו בשעתם. ובית הלל אומרים: יש לו חומש וביעור.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יֵשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוּלּוֹ לַגַּת.

ועוד, בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, שהכרם בשנה זו נחשב כרכוש הבעלים ולכן חייב לתת ממנו מתנות העניים. ובית הלל אומרים: כולו הולך לגת לעשות ממנו יין, כיון שהוא של גבוה אינו חייב בהפרשת מתנות עניים.

מַאי טַעֲמָא דְּבֵית הִלֵּל? גָּמְרֵי ״קֹדֶשׁ״, ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר; מַה מַּעֲשֵׂר יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר – אַף כֶּרֶם רְבָעִי יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר. וּבֵית שַׁמַּאי לָא גָּמְרֵי ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר.

מאי טעמא [מה הטעם] של בית הלל — גמרי [למדים] הם בגזירה שווה ״קדש״ שנאמר ברבעי ״קודש הלולים לה׳" (ויקרא יט, כד) מ״קדש״ הנאמר גבי מעשר שני שנאמר עליו ״קודש לה׳" (ויקרא כז, ל); מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור — אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא גמרי [אינם לומדים] ״קדש״ ״קדש״ ממעשר.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כְּמַעֲשֵׂר, כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה – אַמַּאי כּוּלּוֹ לַגַּת? הָאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא! אֶלָּא לָאו – כְּרַבִּי מֵאִיר.

ומעתה נברר את שיטתם בנוגע לחיוב פרט ועוללות מכרם רבעי: ובית הלל שאומרים שדין רבעי כמעשר, כמאן סבירא להו [כדעת מי הם סבורים] בדין מעשר? אי [אם] כ שיטת ר׳ יהודה אמאי [מדוע] כולו לגת? האמר [הרי אמר] ר׳ יהודה שמעשר שני עצמו ממון הדיוט הוא ולדעתו צריך להתחייב בפרט ועוללות! אלא לאו [האם לא] שהם סבורים כ שיטת ר׳ מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא. משמע מסתם משנה זו שהלכה כר׳ מאיר, שכן הלכה כבית הלל בכל מקום.

כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ מַאי הִיא? דִּתְנַן: שִׁילַּח בְּיַד פִּיקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְוָונִי – חֶנְוָונִי מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא.

ואותה משנה שבה סתם לנו התנא כ שיטת ר׳ יהודה בהקדש מאי [מה] היא — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שילח שליח לקנות לו דבר ונתן לו בטעות מעות הקדש, אם שילח ביד פיקח ונזכר בעל הבית שהן מעות הקדש עד שלא הגיע השליח אצל החנווני — חנווני מעל לכשיוציא את הכסף לצרכי עצמו. משמע שמועלים בהקדש אף בשוגג.

וּכְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַעֲשֵׂר מִי לָא תְּנַן? וְהָתְנַן: הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, בֵּין מִשֶּׁלּוֹ בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר הִיא? מִי מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ בְּמַתָּנָה? וְהָאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא! אֶלָּא לָאו – רַבִּי יְהוּדָה?

ושואלים: וכ שיטת ר׳ יהודה במעשר מי [האם] לא תנן [שנינו] סתם משנה כשיטתו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הפודה מעשר שני שלו, של עצמו — מוסיף עליו חמישיתו, בין שהיה המעשר משלו בין שני תן לו במתנה. ונברר, מני [כשיטת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] שכשיטת ר׳ מאיר היא — אולם לדעתו מי מצי יהיב ליה [האם יכול לתת אותו] במתנה? והאמר [והרי אמר]: מעשר שני ממון גבוה הוא, וכיון שאינו שלו ודאי אינו יכול לתתו במתנה לאחר! אלא לאו [האם אין זאת] שיטת ר׳ יהודה שמעשר שני ממון הדיוט הוא, הרי שיש סתם משנה אף כשיטתו!

לָא, לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּיָהֵיב נִיהֲלֵיהּ בְּטִיבְלֵיהּ. וְקָסָבַר: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁלֹּא הוּרְמוּ דָּמְיָין.

ודוחים: לא, לעולם שיטת ר׳ מאיר היא והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] לא שנתן לו מעשר ממש במתנה, אלא כגון דיהיב ניהליה בטיבליה [שנתן לו את כל התבואה בטיבלה] כשהיא עדיין טבל, בלתי מעושרת. שבתוך מה שנתן יש גם מעשר שעדיין לא הופרש בפועל. וקסבר [וסבור הוא]: מתנות שלא הורמו (שעדיין לא הפריש אותן) כמי שלא הורמו דמיין [הן נחשבות], שכיון שעדיין לא הופרשו אין בהן דיני קדושה השייכים בהן, ולכן יכול לתת אותן במתנה.

תָּא שְׁמַע: הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ – מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, בֵּין מִשֶּׁלּוֹ, בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר – מִי מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ? וְהָא גָּמְרֵי ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר! אֶלָּא לָאו – רַבִּי יְהוּדָה?

ומביאים עוד ראיה שסתם כר׳ יהודה, תא שמע [בוא ושמע]: הפודה נטע רבעי שלו, של עצמו — מוסיף עליו חמישיתו, בין שהיה זה מ מטע שלו, בין שניתן לו במתנה. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר׳ מאיר היא — מי מצי יהיב ליה [האם יכול לתת אותו]? והא גמרי [והרי לומדים] גזירה שווה ״קדש״ ״קדש״ ממעשר ולכן מוסיף עליו חומש, אם נלמד את הגזירה שווה שכשם שמעשר ממון גבוה הוא ואינו יכול לתת במתנה גם נטע רבעי אינו יכול לתת! אלא לאו [האם לא] שיטת ר׳ יהודה היא?

לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּיָהֵיב כְּשֶׁהוּא סְמָדַר. וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: סְמָדַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי.

ודוחים: לעולם שיטת ר׳ מאיר היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] לא שנתן לו את פירות הנטע רבעי כאשר היו כבר בשלים, אלא כגון דיהיב [שנתן] את הפירות כשהוא סמדר (לפני שהבשילו). ודלא [ושלא] כ שיטת ר׳ יוסי, שאמר שסמדר לענין ערלה אסור, מפני שהוא כבר פרי. שר׳ מאיר סבור שאין הסמדר נחשב לפרי, ואין דיני ערלה ונטע רבעי חלים עליו אלא לאחר שיבשיל, ויכול ליתנם במתנה.

תָּא שְׁמַע: מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם – נוֹתֵן סֶלַע, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר – אַמַּאי מִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע? ״וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא לָאו – רַבִּי יְהוּדָה?

ועוד ראיה מביאים, תא שמע [בוא ושמע]: המוכר מעשר שני שלו לחבירו ומשך הימנו הקונה מעשר ב שווי סלע (מטבע), ולא הספיק לפדותו עד שעמד ערכו בשתים בשני סלעים ועדיין לא שילם למוכר — נותן הקונה סלע למוכר, ו נמצא משתכר (מרוויח) בסלע, ומעשר שני שלו הוא, שהרי נקנה לו בשעה שמשך. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר׳ מאיר היא — אמאי [מדוע] משתכר בסלע? הלא בהקדש ״ונתן את הכסף וקם לו״ (ראה ויקרא כז, יט) אמר רחמנא [אמרה תורה], שאין קונים מן ההקדש אלא לאחר מתן הכסף, והרי ברשות ההקדש עלה ערכו! אלא לאו [האם לא] שיטת ר׳ יהודה היא הסבור שמעשר שני הוא ממון הדיוט, ואף לענין דיני קניינים דינו כן שהקנין נגמר בשעת המשיכה.

לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְהָכָא חַד סְתָמָא, וְהָכָא תְּרֵי סְתָמֵי.

ואומרים: אכן לעולם הלכה זו כשיטת ר׳ יהודה היא, ואולם בכל זאת אנו אומרים שפוסקים בעיקרו של דבר כר׳ מאיר כי והכא חד סתמא [וכאן יש סתם אחד] שסתמה המשנה כר׳ יהודה, ו אילו הכא תרי סתמי [כאן יש שני סתמים] שפעמיים נשנתה המשנה ממנה מבואר שדעת בית הלל כר׳ מאיר במסכת מעשר שני ובמסכת עדויות.

וְאִי סְתָמָא דַּוְקָא – מַה לִּי חַד סְתָמָא מַה לִּי תְּרֵי סְתָמֵי?! אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּוָותֵיהּ.

ומקשים: ואי סתמא [ואם הסתם] הוא בדוקא שלמדים הלכה ממנו, מה לי אם היה זה חד סתמא [סתם אחד] מה לי תרי סתמי [שני סתמים]?! אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הלכה כ שיטת ר׳ מאיר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [ושנינו במסכת הנבחרת, מסכת עדויות, כשיטתו]. שכיון שיש במסכת זו דברי עדות מדוייקים — עליה יש לסמוך יותר מאשר על מסכת אחרת.