חזור
קידושין
דף נה.תָּהֵי בָּהּ רַבִּי יוֹחָנָן: וְכִי אוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם: עֲמוֹד וַחֲטָא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתּוּמָם, וּמַיְיתֵי שְׁתֵּי בְהֵמוֹת, וּמַתְנֶה.
תהי [היה תוהה] בה ר׳ יוחנן, והקשה: וכי אומרים לו לאדם: עמוד וחטא בשביל שתזכה? שאף אם ההקדש מתחלל במזיד, מכל מקום הלא ודאי אסור לעשות כן לכתחילה! אלא אמר ר׳ יוחנן: אין מדובר במשנה שמחלל את הבהמה בעודה תמימה, אלא ממתין לה לבהמה שמצא עד שתומם (יפול בה מום) ואז אין בה עוד קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ומייתי [ומביא] שתי בהמות תמימות בעלות אותו ערך ומתנה שאם היתה הבהמה שמצא עולה — תהיה זו עולה תחתיה והאחרת תקרב לשלמים, ואם היתה הבהמה שנמצאה שלמים — תתקדש הבהמה האחרת לשלמים תחתיה, והראשונה תהיה עולת נדבה, והבהמה שמצא מותרת לו לאכילה.
רש"י
תהי בה ר׳ יוחנן בהא דרבי אושעיא:
וכי אומרים לו לאדם כו׳ דכל בהמות מזבח אסור לחללה תמימה שנאמר אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ואמר מר (מנחות דף קא.) בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר יכול יופדו על מום עובר כו׳ וזה שבא לימלך ולחוב בדמיה נאמר לו עמוד וחטא לחללה מזיד בשביל שתזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו:
אלא אמר רבי יוחנן הא דקתני זכרים עולות לא היא ולא דמיה קריבין בעודה תמימה אלא ממתין לה עד שתומם מום קבוע ויהא מותר לחללה ומייתי שתי בהמות חדא לעולה וחדא לשלמים ומתנה אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחבירתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחבירתה עולת נדבה:
אָמַר מָר: זְכָרִים עוֹלוֹת. דִּילְמָא תּוֹדָה הִיא? דְּמַיְיתֵי נַמִי תּוֹדָה. וְהָא בָּעֲיָא לֶחֶם! דְּמַיְיתֵי נַמִי לֶחֶם.
וממשיכים לברר את דין המשנה אמר מר [החכם]: אם אותן בהמות שנמצאו הן זכרים — יש לחשוש שמא הן בהמות שהוקדשו לעולות וברחו מבעליהן והרי אלה עולות. ושואלים: בזכרים מדוע דווקא עולות דילמא [שמא] תודה היא? שיכול לבוא ממין זכר. ומשיבים: אכן, לא די לו בכך כדי לצאת מספק זה אלא דמייתי נמי [שמביא גם כן] בהמה שלישית לשם תודה ומתנה גם עליה באותו אופן. ושואלים: אם מביא את הבהמה השלישית לקרבן תודה והא בעיא [והרי צריכה] להביא איתה לחם! ומשיבים: דמייתי נמי [שמביא גם כן] לחם.
רש"י
דמייתי נמי תודה ומתנה:
תוספות
דמייתי נמי תודה וא״ת ואמאי צריך להביא בהמה אחרת לתודה באותה עצמה שיעשה זבחי שלמים יתנה ויאמר אם אינה שלמים תהא תודה ואי משום המתנות הוו שוין ואי משום דלא שוו באכילתן דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ותודה ליום ולילה ואין מביאין קדשים לבית הפסול ע״כ האי תנא קסבר דמביאין מדקתני בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים ואע״ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלים לב׳ ימים ולילה אלמא לא חייש מן האכילה וי״ל משום דתודה בעי לחם וא״ת לייתי לחם ויתנה אם היא תודה הרי לחמה ואם היא שלמים תהא הלחם נדבה הא אין לחם בא נדבה וחולין בעזרה הוא כדאמרינן בפרק התודה (מנחות דף פ:):
וְדִילְמָא אָשָׁם הוּא? אָשָׁם בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, וְאִישְׁתַּכַּח בֶּן שָׁנָה. וְדִילְמָא אֲשַׁם מְצוֹרָע הוּא, אֲשַׁם נָזִיר הוּא? לָא שְׁכִיחִי.
ושואלים: ודילמא [ושמא] אשם הוא, שגם הוא זכר? ודוחים: איל אשם בן שתי שנים הוא, ו במשנה מדובר שאישתכח [ונמצא הטלה] שהיה בן שנה. ומקשים: אם בכך מדובר ודילמא [ושמא] אשם מצורע הוא או אשם נזיר הוא שהם כבשים בני שנה? ומשיבים: מצורע ונזיר לא שכיחי [אינם מצויים] ואין צריך לחשוש לכך.
רש"י
ודילמא אשם הוא וליכא למימר דנייתי נמי אשם דאין אשם בא נדבה:
ומשני אשם בן שתי שנים דאשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה כתיב בהן איל והאי מתני׳ דאשתכח בן שנה וליכא לספוקי באשם:
ודילמא אשם נזיר או אשם מצורע דכתיב בהו כבש:
תוספות
ודילמא אשם הוא ואם תאמר ויתנה באותן של שלמים דהא שוו במתנות ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאים קדשים לבית הפסול ויש לומר דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים ואין לומר שיתנה לנסכים ויאמר אם היא שלמים מוטב ואם לאו יהו נסכי נדבה שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפן על גבי אישים:
ודילמא אשם נזיר ואשם מצורע הוא ואם תאמר אשם מצורע מיהא יתנה בשלמים שהרי שוין הן בנסכים ויש לומר דעיקר קושיא מאשם נזיר ואשם מצורע נקט אגב אשם נזיר עוד י״ל דבאשם מצורע איכא חששא אחרינא שצריך ליתן מדמו על בהונות מצורע והכא ליכא מצורע עוד אמר ה״ר שמשון מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע שנמצא ויהיה אותו שיביא חולין לעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר (ולמיתה) [ולרעייה] אזלא והשתא ניחא דלא מצי להקשות מידי אבל בעולה ליכא למיחש להא אם יביא עולה אחרת שהרי עולה בא נדבה:
וְדִילְמָא פֶּסַח הוּא? פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ מִזְהַר זְהִירֵי בֵּיהּ, וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – שְׁלָמִים הוּא.
ומקשים: ודילמא [ושמא] קרבן פסח הוא? ומשיבים: לזה אין לחשוש, כי קרבן פסח שיקרב בזמנו, לפני פסח מזהר זהירי ביה [זהירים בו] בעליו שלא יאבד ואין לחשוש שקרבן פסח הוא זה שנמצא, ו פסח שלא בזמנו, כלומר, לאחר זמן הקרבת הפסח — שלמים הוא, שדינו לכל ענין כדין שלמים.
רש"י
בזמנו כל זמן שהוא ראוי לפסח:
שלא בזמנו עבר זמנו:
שלמים הוא והא מייתי שלמים:
תוספות
שלא בזמנו הוי שלמים וא״ת כיון דמזהר זהירי בפסח איך יבא לידי פסח שלא בזמנו וי״ל דלפעמים הפסח חולה ומפריש אחר או שמא מיירי בפסח שנטמאו בעליו אי נמי כגון שהפריש שני פסחים לאחריות שעכשיו לא נקרב אלא אחד מהן ונשאר אחר זמנו:
וְדִילְמָא בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר נִינְהוּ? לְמַאי הִילְכְתָא? לְמֵיכְלִינְהוּ בְּמוּמָן; הָכִי נַמִי – בְּמוּמָן מִתְאַכְלֵי.
ושואלים: ודילמא [ושמא] בכור ומעשר נינהו [הם] שנמצאו? ומשיבים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] לאיזה ענין, יש משמעות אם בהמה זו היא בכור או מעשר — למיכלינהו [לאכול אותן] במומן, שבכור ומעשר אין להם פדיון גמור אף כשנפל בהם מום, אבל הכי נמי [כך גם כן] במומן מתאכלי [הם נאכלים], שהרי כפי שאמרנו אינו פודה אותם כל זמן שלא נפל בהם מום.
רש"י
למאי הלכתא תירוצא הוא כלומר למאי הילכתא אתית לספוקינהו בבכור ומעשר למיכלינהו במומו שספק בכור וספק מעשר נאכלין במומן לבעלים שהרי אין להם פדיון והני נמי לכשנפדו נאכלין במומן ואוכלן בתורת בכור ומעשר שאין נשחטין באיטליז ואין נשקלין בליטרא:
אָמַר מָר: נְקֵבוֹת זִבְחֵי שְׁלָמִים. דִּילְמָא תּוֹדָה הִיא? דְּמַיְיתֵי תּוֹדָה. וְהָא בָּעֲיָא לֶחֶם! דְּמַיְיתֵי נַמִי לֶחֶם.
אמר מר [החכם] במשנה שאם היו אלה נקבות — הרי הן זבחי שלמים. ושואלים: דילמא [שמא] תודה היא? ומשיבים: אכן, דמייתי [שמביא] גם בהמה לתודה. ומקשים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] לחם לצרפו לקרבן התודה! ומשיבים: דמייתי נמי [שמביא גם כן] לחם.
וְדִילְמָא חַטָּאת הִיא? חַטָּאת בַּת שְׁנָתָהּ, וְאִישְׁתַּכַּח בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים. וְדִילְמָא חַטָּאת שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ? לָא שְׁכִיחַ.
ומקשים: ודילמא [ושמא] חטאת היא? ומשיבים: חטאת היא דווקא בת שנתה, ו מדובר במצב שבהמה זו אישתכח [נמצאה] בת שתי שנים. ושואלים: ודילמא [ושמא] היתה זו חטאת שעברה שנתה, שהוקדשה לחטאת ועברה שנתה, ודינה שתמות! ומשיבים: לא שכיח [אין הדבר מצוי] ואין חוששים לדבר בלתי מצוי.
רש"י
חטאת בת שנתה היא דכתיב (ויקרא ה׳:ו׳) נקבה מן הצאן כשבה וכל כשבה (בן שנה) [בת שנתה] היא:
ואישתכח בת שתי שנים ובהמה דמתניתין בבת שתי שנים עסקינן:
אִשְׁתַּכַּח בַּת שְׁנָתָהּ מַאי? תַּנְיָא, חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת. לְחַטָּאת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: כְּחַטָּאת, כּוֹנְסָהּ לְכִיפָּה וְהִיא מֵתָה מֵאֵלֶיהָ.
ושואלים: את המשנה הסברנו במוצא בהמה בת שנתיים, אבל אם אשתכח [נמצא] שהיתה בת שנתה, מאי [מה] הדין? ומשיבים: תניא [שנויה ברייתא], חנניא בן חכינאי אומר: אם מצא עז בת שנתה הרי היא לחטאת. ומקשים: לחטאת סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד יכול להביא אותה לחטאת כשאינו יודע אם קרבן חטאת היא, והרי אין מביאים חטאת נדבה! אלא אמר אביי: נוהג בה כ אילו היתה חטאת — כונסה לכיפה (מקום סגור) והיא מתה מאליה. שיש לחשוש שהיא חטאת שאבדה — לכן דנים אותה כספק חטאת אבודה והולכת היא למיתה.
רש"י
עז בת שנתה לחטאת לישנא דקרא (במדבר ט״ו:כ״ז) לסימנא בעלמא נקט כלומר אם בת שנתה היא מקריבה חטאת:
חטאת סלקא דעתך דילמא לאו חטאת היא והיכי קריבה ותנאי נמי ליכא דחטאת לא קרבה נדבה:
כחטאת כונסה לכיפה והיא מתה מאיליה כדין חטאת שאינה ראויה ליקרב כגון חמש חטאות דאזלי למיתה (תמורה דף טז.):
לכיפה לאו דוקא או שמא כיפה היתה מתוקנת לכך:
והיא מתה שאין נותנין לה מזונות:
תוספות
אשתכח בת שנתה מאי אבל לעיל גבי אשם לא מצי למיבעי אשתכח בת שתי שנים מאי לפי שנוכל לומר שיהיה תקנה ברעייה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ואם כן תרעה עד שתסתאב והדמים יהיו לקייץ המזבח אבל בחטאת אין בה תקנה כלל ומשום הכי בעי גמרא ומאי תקנתיה וא״ת לעיל דקאמר זכרים עולות ליחוש דילמא שעירי רגלים וראשי חדשים שהם חטאות צבור והם זכרים וא״כ אמאי לא בעי גמרא לעיל כי הכא דילמא חטאות צ״ל דלהא ליכא למיחש דהא לב ב״ד מתנה עליהם שאם נאבדו יהיו חולין:
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹקְחִים בְּהֵמָה בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחים (קונים) בהמה במעות מעשר שני
רש"י
אין לוקחין בהמות במעות מעשר שני חוץ לירושלים דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך:
תוספות
אין לוקחין בהמה במעשר שני פירש בקונטרס חוץ לירושלים משום דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך דהתורה הקפידה בכסף צורה ועוד שמא תכחש בטורח הדרך ולא נהירא דהא דבעינן כסף צורה היינו דוקא דרך חילול כגון לקנות דבר שאינו אוכל שאז צריך לחזור ולמכור אבל במקח להוליך בהמה ולאוכלה בירושלים שרי ולא בעינא כסף צורה והכי נמי אמר בהגוזל קמא (ב״ק דף צז:) מי שיש לו מעות בבבל שאינם יוצאין בירושלים זבין בהמה בבבל וממטי לה בירושלים אלמא לא בעינן כסף צורה מיהו ללישנא דשמא תכחיש לא קשה כולי האי דאיכא למימר דיותר טוב לקנות בהמה ולהעלותה לירושלים ואע״ג שמתכחשת מטורח הדרך מלהביא המעות של בבל שאינם יוצאים בירושלים אבל ללישנא דכסף צורה קשה טובא כדפרישית לכך נראה לר״י לפרש דהיינו טעמא דאין לוקחין בהמות כו׳ גזירה שמא יגדל עדרים עדרים והכי נמי אמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) דקאמר התם מעות מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים על שחוטים מתחללין על חיין אין מתחללין ומסיק מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי הכל אין מתחללין על חיין שמא יגדל מהם עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקבות אי לא דרבי מאיר לא גזר ורבנן גזרי והכא דקאמר אין לוקחין גזירה זכרים אטו נקבות ואם תאמר כיון דטעמא הוי משום גזירה אמאי קאמר התם לשון מתחללין דמשמע אפילו דיעבד לא מהני והא אמר בכל דוכתי דכל דבר שהוא דרבנן בדיעבד מהני ואם כן מחללין מיבעי ליה דכוותיה אמרינן בפרק הזהב (ב״מ דף מה:) דקאמר התם אלא מאי דרבנן אין מתחללין אין מחללין מיבעי ליה ויש לומר כיון דבההיא דלולב הגזול יש תקנה לעשות לומר יחזרו דמים למקומן כדקאמר הכא משום הכי קאמר דאפילו דיעבד לא מהני דאי אמרינן מהני כך לי דיעבד כמו שהיה עושה אותו בתחלה: