כְּשֶׁבָּרַח. וְטַעֲמָא – דְּבָרַח, הָא לֹא בָּרַח – קָנְסִינַן לַמּוֹכֵר. וְנִקְנְסֵיהּ לַלּוֹקֵחַ! לָאו עַכְבְּרָא גָּנַב, אֶלָּא חוֹרָא גָּנַב.

כשברח המוכר כשהכסף בידו, ואין לנו דרך לבטל את המיקח ולהחזיר את הכסף למקומו. ומעירים: וטעמא [והטעם דווקא] שברח, הא [הרי] אם לא ברח קנסינן [היינו קונסים] את המוכר ויחזרו המעות. ושואלים: ונקנסיה [ונקנוס] את הלוקח שיעלה מעות אחרים לירושלים! ומשיבים: לאו עכברא גנב [לא העכבר גונב] אלא חורא גנב [החור גונב], שאין העכבר גונב דברים אלא אם כן יש לו חור להחביא בו, ואף כאן לולא מוכר זה לא היה הכסף מתחלל.

וְאִי לָא עַכְבְּרָא, חוֹרָא מַאי קָעָבֵיד? מִסְתַּבְּרָא, כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא – הָתָם קָנְסִינַן.

ותוהים: ואי [ואם] לא עכברא [העכבר] חורא מאי קעביד [החור מה עשה]? וכיון ששניהם שותפים בדבר יש לקנוס גם אותו! ומשיבים: מסתברא [מסתבר לומר] שכל היכא דאיכא איסורא [מקום שנמצא האיסור] — התם קנסינן [שם אנו קונסים] ומכיון שהאיסור (מעות המעשר) הוא כעת ביד המוכר — קונסים אותו.

מתני׳ הַמְקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה, בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, בְּצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע, וּבִשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן – מְקוּדֶּשֶׁת.

המקדש ב פירות ערלה, או בכלאי הכרם, או בשור הנסקל, או בעגלה ערופה, או בצפורי מצורע, או בשער נזיר, או ב פטר חמור, או בבשר בחלב, או בחולין שנשחטו בעזרה שכל אלה הם איסורי הנאה — אינה מקודשת. אבל אם מכרן וקידש בדמיהן — מקודשת, ואין אומרים שהכסף שבידו שקיבל תמורת איסור הנאה אף הוא אסור בהנאה.

גמ׳ ״בְּעָרְלָה״ מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה; הֲנָאָה מִנַּיִן? שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִצְבַּע בּוֹ, וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם אֶת עָרְלָתוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם.

ומבררים: בערלה מנלן [מניין לנו] שהפירות אסורים בהנאה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל״ (ויקרא יט, כג), אין לי אלא ללמוד איסור אכילה, איסור הנאה מנין? שלא יהנה ממנו באופן אחר, ולא יצבע בו (אם היה זה פרי שאפשר להשתמש בו לצביעה) ולא ידליק בו את הנר (אם אפשר להפיק ממנו שמן)? — תלמוד לומר: ״וערלתם ערלתו״ (שם) — לרבות את כולם, שכל הנאה ממנו אסורה.

״בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם״ מְנָלַן? אֲמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא ״פֶּן תִּקְדַּשׁ״ – פֶּן תּוּקַד אֵשׁ.

בכלאי הכרם מנלן [מניין לנו] שהם אסורים בהנאה? אמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב]: ״לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזריע ותבואת הכרם״ (דברים כב, ט), ומפרש ״פן תקדש״ — פן תוקד אש, שאת זרע הכלאים צריך לשרוף באש, שאין לו כל דרך ליהנות מהם.

רַב אַשִׁי אָמַר: פֶּן יִהְיֶה קֹדֶשׁ. אִי מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין, אַף כִּלְאֵי הַכֶּרֶם תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְחִזְקִיָּה.

רב אשי אמר אפשר לפרש כפשוטו: פן יהיה קדש ואסור בהנאה. ותוהים להסברו של רב אשי: אי [אם] כן אפשר לומר: מה קדש תופס את דמיו, שאם מוכרים את הקודש הרי הכסף הזה שקיבלו עבורו נכנס בקדושה זו ו הוא עצמו יוצא לחולין, אף כלאי הכרם תופס את דמיו ויוצא לחולין, והרי מן המשנה למדנו שאינו כן! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כ דברי חזקיה.

״שׁוֹר הַנִּסְקָל״ מִנַּיִן? דְּתַנְיָא: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּבֵילָה הִיא, וּנְבֵילָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ – מַגִּיד לְךָ, שֶׁאִם שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

וממשיכים עוד לברר: ״שור הנסקל״ מנין שהוא אסור בהנאה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממשמע שנאמר בשור שהרג אדם ״סקול יסקל השור״ (שמות כא, כח) איני יודע ש על ידי סקילה נבילה היא, ונבילה אסורה באכילה? אם כן מה תלמוד לומר ״ולא יאכל את בשרו״ (שם) — מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר בבית דין דינו להריגה, אפילו לפני שנסקל — אסור באכילה.

בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״. מַאי מַשְׁמַע? שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָּהֶם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם״.

בהנאה מנין שהוא אסור? תלמוד לומר: ״ובעל השור נקי״ (שם). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד נובע מן הביטוי ״ובעל השור נקי״ שהשור אסור בהנאה? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו ״יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום״, וכך הוא מפרש ״בעל השור נקי״ — כלומר, אין לו שום דבר מן השור.

מִמַּאי דְּהַאי ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ לְהֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ הוּא דַּאֲתָא? דִּילְמָא הֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ שָׁרֵי, וְהָא ״לֹא יֵאָכֵל״ – הֵיכָא דְּסָקְלֵיהּ מִיסְקַל הוּא דַּאֲתָא, וְכִדְרַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר.

ושואלים: ממאי דהאי [מנין שהכתוב הזה] ״לא יאכל את בשרו״ להיכא דשחיט [למקום, למקרה ששחט] אותו לאחר שנגמר דינו הוא דאתא [שבא]? דילמא היכא דשחיט [שמא היכן ששחט] לאחר שנגמר דינו שרי [מותר] באכילה, והא [וזה] שכתוב ״לא יאכל״ — היכא דסקליה מיסקל [במקום שסקלו אותו] הוא דאתא [שבא] ולא לאסור באכילה שהרי הוא נבילה, אלא לאוסרו בהנאה, וכ שיטת ר׳ אבהו שאמר בשם ר׳ אלעזר.

דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֵאָכֵל״ ״לֹא תֹּאכַל״ וְ״לֹא תֹּאכְלוּ״ – אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה, עַד שֶׁיְּפָרֵט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵילָה.

שאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ אלעזר: כל מקום בתורה שנאמר בו ״לא יאכל״ ״לא תאכל״ ו״לא תאכלו״ — אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, שלא רק אכילת הדבר עצמו אסורה אלא גם כל הנאה אחרת בכלל אכילה, שהרי היא ניתנת להמרה בדבר הראוי לאכילה. עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה (דברים יד, כא) שמותר ליהנות ממנה. ואם כן מדוע לא נפרש כך גם כאן!

הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָפְקָא לָן אִיסּוּר אֲכִילָה מִ״לֹּא יֵאָכֵל״, הָכָא אִיסּוּר אֲכִילָה מִ״סָּקוֹל יִסָּקֵל״ נָפְקָא. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְאִיסּוּר הֲנָאָה הוּא דִּכְתִיב – נִכְתּוֹב קְרָא ״לֹא יֵהָנֶה״,

ומשיבים: הני מילי היכא דנפקא לן [דברים אלה אמורים במקום שיוצא לנו] איסור אכילה מ״לא יאכל״, ואז מפרשים שהכוונה היא — לא יאכל בכל דרך, אבל הכא [כאן] איסור אכילה מ ״סקול יסקל״ נפקא [יוצא, נלמד] שכיון שנסקל ולא נשחט הרי הוא נבילה ואסור באכילה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ש״לא יאכל את בשרו״ לאיסור הנאה הוא דכתיב [שנאמר] נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] ״לא יהנה״, ולמה לו לכתוב בלשון אכילה (״לא יאכל״) הרי איסור אכילה לא נלמד מכאן,

אִי נַמִי ״לֹא יֵאָכֵל״, ״אֶת בְּשָׂרוֹ״ לָמָּה לִי? אַף עַל גַּב דְּשָׁחֲטֵיהּ כְּעֵין בָּשָׂר – אָסוּר.

אי נמי [או גם כן] אפילו היה נאמר שננקוט כבשאר איסורי הנאה בלשון ״לא יאכל״ בלבד, התוספת ״את בשרו״ למה לי?! אלא ודאי כוונת המילים ״את בשרו״ ללמדנו שאף על גב דשחטיה [אף על פי ששחטו] לאחר שנגמר דינו לסקילה ונעשה כעין בשר אחר שאינו נבילה — בכל זאת אסור באכילה.

מַתְקִיף לָהּ מָר זוּטְרָא: וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּבָדַק צוֹר וְשָׁחַט בָּהּ, דְּמֶיחֱזֵי כִּסְקִילָה. אֲבָל שָׁחֲטֵיהּ בְּסַכִּין – לָא. מִידֵּי סַכִּין בְּאוֹרַיְיתָא כְּתִיב? וְעוֹד, תַּנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה] שנאסר באכילה אמורים דווקא היכא [במקום] שבדק אבן צור חדה ומצא שאין בה פגימה ושחט בה שזו שחיטה כשירה, שהרי מיחזי [נראית] כסקילה שאין להבדיל אם זרק עליו אבן או שחטו באבן, אבל אם שחטיה [שחט אותו] בסכין — לא, אינו כן, ויהא מותר! ותוהים: ולמה עולה על דעתך להבחין בין שחיטה בסכין לשחיטה בצור מידי סכין באורייתא כתיב [וכי סכין כתובה בתורה]? שהרי בתורה נאמר רק שיש לשחוט בדבר הראוי לשחוט בו. ועוד תניא [שנויה ברייתא] במפורש: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית (קליפה) של קנה, ואם כן אין הבדל בהלכה בין סכין לצור.

וְהָשְׁתָּא דְּנָפְקָא לָן אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה תַּרְוַיְיהוּ מִ״לֹּא יֵאָכֵל״, הַאי ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ לְמַאי אֲתָא? לַהֲנָאַת עוֹרוֹ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ כְּתִיב; בְּשָׂרוֹ – אָסוּר, וְעוֹרוֹ מוּתָּר.

ושואלים: והשתא דנפקא לן [ועכשיו שיצא לנו, שלמדנו] איסור אכילה ואיסור הנאה בש ור הנסקל תרוייהו [שניהם] מ״לא יאכל״; האי [אותו] כתוב ״בעל השור נקי״ למאי אתא [לצורך מה בא]? ומשיבים: להנאת עורו, ללמד שגם מעורו אסור ליהנות. שלולא כתוב זה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כי כיון ש״לא יאכל את בשרו״ כתיב [נאמר] ולכן אולי בשרו אסור ועורו מותר, ולכן נצרך לומר ״ובעל השור נקי״ לאסור אף את עורו בהנאה.

וּלְהָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקֵי לֵיהּ הַאי ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ לַחֲצִי כּוֹפֶר וְלִדְמֵי וְלָדוֹת, הֲנָאַת עוֹרוֹ מְנָא לְהוּ?

ושואלים: ולהנך תנאי [ולאותם תנאים] דמפקי ליה האי [שמוציאים אותו את הביטוי הזה] ״בעל השור נקי״ ל ענין חצי כופר, שאם השור הנוגח היה שור תם, אין בעליו משלם חצי כופר נפש של הנהרג, אף כי בכלל בעל שור תם משלם חצי נזק. ולדמי ולדות אם גרם השור להפיל עוברה של אשה, שאינו משלם, שלענין זה נאמר שהוא נקי. אם כן איסור הנאת עורו מנא להו [מניין להם]?

מֵ״אֶת בְּשָׂרוֹ״ – אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ. וְאִידָךְ:

ומשיבים: הם למדים זאת מ מה שנאמר ״את בשרו״, ״את״ משמעו תוספת, וכאן הכוונה את הטפל, הנוסף, לבשרו, כלומר, עורו. ושואלים: ואידך [והאחר] שלא למד באופן זה מה דורש הוא מ״את בשרו״