מוּקְצֶה וְנֶעֱבַד, דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי! כִּי אֲסִירִי – לַגָּבוֹהַּ, לְהֶדְיוֹט מִישְׁרָא שָׁרֵי.

מוקצה בהמה שהיקצו אותה לקרבן לעבודה זרה, או נעבד (בעל חיים שהוא עצמו נעבד כעבודה זרה) שבעלי חיים נינהו [הם] ואסירי [ואסורים] בכל זאת! ומשיבים: בכל זאת יש לחלק: כי אסירי [כאשר הם אסורים] הרי זה לגבוה, לשמש כקרבן, אבל להדיוט מישרא שרי [מותרים הם].

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע בְּעֵדִים, דְּבַעֲלֵי חַיִּים נִינְהוּ וַאֲסִירִי! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: לֹא מָצִינוּ רוֹב בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֲסוּרִים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ ירמיה: הרי בהמה שהיתה רובע של אשה או נרבע לזכר בעדים, שבעלי חיים נינהו [הם] ואסירי [ואסורים] בהנאה, שאף הם נסקלים ומשעה שנגמר דינם אסורים בהנאה, הרי שיש בעלי חיים האסורים לעולם! אלא יש לומר בדרך שונה במקצת: אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ שמעון בן יוחי: לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורים מחיים, ולכן מסתבר שהריבוי במקרא בא לאסור מעין הרוב.

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: דְּאָמַר קְרָא ״וְשִׁלַּח…עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – כְּשָׂדֶה, מַה שָּׂדֶה מוּתֶּרֶת – אַף הַאי נַמִי מוּתֶּרֶת. הַאי ״שָׂדֶה״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״שָׂדֶה״ – שֶׁלֹּא יַעֲמוֹד בְּיָפוֹ וְיִזְרְקֶנָּה לַיָּם, בִּגְבָת וְיִזְרְקֶנָּה לַמִּדְבָּר, וְשֶׁלֹּא יַעֲמוֹד חוּץ לָעִיר וְיִזְרְקֶנָּה בְּתוֹךְ הָעִיר. אֶלָּא, כָּל שֶׁעוֹמֵד בָּעִיר וְיִזְרְקֶנָּה חוּץ לַחוֹמָה!

דבי [בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל תנא [שנה] הסבר אחר: שאמר קרא [הכתוב]: ״ושלח את הציפור החיה על פני השדה״ (ויקרא יד, ז), לומר שדינה של הציפור המשולחת הוא כשדה, מה שדה מותרת — אף האי נמי [אף זו הציפור גם כן] מותרת. ושואלים: האי [והמלה הזו] ״שדה״ להכי [לכך] הוא דאתא [שבאה] ללמד? ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותו ביטוי נצרך לו לכפי ששנינו] בברייתא אחרת: מה שנאמר ״שדה״ הרי זה בא ללמד שלא יעמוד ביפו ויזרקנה את הציפור המשתלחת לים, או יעמוד בגבת ויזרקנה למדבר, ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר. אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה לשדה. הרי שמן המלה ״שדה״ למדים שישלחנה על פני השדה ולא למקום אחר!

וְאִידָךְ: אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא ״שָׂדֶה״. מַאי ״הַשָּׂדֶה״? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ואידך [והאחר] הלומד מן המלה ״שדה״ לענין היתר הנאה, אומר: אם כן שרק לצורך זה נכתבה המלה ניכתוב קרא [יאמר הכתוב] ״שדה״, מאי [מה] מה משמעות ההדגשה בלשון ״השדה״ — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], הן לענין המקום, והן לענין היתר הנאה.

רָבָא אָמַר: לֹא אָמְרָה תּוֹרָה ״שְׁלַח״ לְתַקָּלָה.

רבא אמר סברה אחרת יש בכך: לא אמרה תורה ״שלח״ לתקלה, שתיווצר על ידי כך תקלה לבריות. שאם היתה צפור זו אסורה, לא היתה התורה מצוה לשלח אותה, שמא יזדמן שייכשלו בה בני אדם.

״בִּשְׂעַר נָזִיר״: מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״ – גִּידּוּלוֹ יִהְיֶה קָדוֹשׁ.

בין הדברים האסורים בהנאה שנינו במשנה גם את שער הנזיר. ושואלים: מנלן [מניין לנו] שהוא אסור בהנאה? ומשיבים: שאמר קרא [הכתוב] בנזיר ״קדש יהיה גדל פרע שער ראשו״ (במדבר ו, ה), לומר: גידולו (שערו) יהיה קדוש.

אִי מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין – אַף שְׂעַר נָזִיר תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין! מִי קָרֵינַן ״קוֹדֶשׁ״? ״קָדוֹשׁ״ קָרֵינַן.

ועל כך שואלים: אי [אם] כך נאמר: מה קודש תופס את דמיו כאשר מוכרים אותו, שהדמים נעשים הקדש ו הוא עצמו יוצא לחולין — אף שער נזיר יהא תופס את דמיו לקדושה ו הוא עצמו יוצא לחולין! ודוחים: מי קרינן [האם אנו קוראים] במקרא כאן לשון ״קודש״? הלא ״קדוש״ קרינן [קוראים אנו]. ו״קדוש״ פירושו שחלה רק עליו קדושה, ולא שהוא עצמו קודש ויכול לקדש אחרים.

״בְּפֶטֶר חֲמוֹר״. נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא: פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר! אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְאַחַר עֲרִיפָה, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

עוד שנינו במשנה בין הדברים האסורים בהנאה ״בפטר חמור״. ומציעים: נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כ שיטת ר׳ שמעון, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: פטר חמור אסור בהנאה, אלו דברי ר׳ יהודה, ור׳ שמעון מתיר. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפשר לומר כי במשנתנו מדובר בפטר חמור לאחר עריפה, ו אז לדברי הכל הוא אסור בהנאה.

״בָּשָׂר בְּחָלָב״. מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים; אֶחָד – אִיסּוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד – אִיסּוּר הֲנָאָה, וְאֶחָד – אִיסּוּר בִּישּׁוּל.

עוד שנינו במשנה בין הדברים האסורים בהנאה בשר בחלב. ומבררים: מנלן [מניין לנו] שהוא אסור בהנאה? — דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: נאמר ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ שלש פעמים (שמות כג, יט; שמות לד, כו; דברים יד, כא) ולמה נאמרו? — אחד ללמד איסור אכילה, ואחד — איסור הנאה, ואחד — איסור בישול.

מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי״, מַה לְּהַלָּן – אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן – אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ שמעון בן יהודה אומר: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו״ (דברים יד, כא) ולהלן הוא אומר בענין איסור נבילה ״ואנשי קדש תהיון לי״ (שמות כב, ל). מה להלן באיסור נבילה אסור באכילה ומותר בהנאה, כמפורש בתורה שמותר למוכרה לגוי — אף כאן בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה.

״וְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁחוֹט לִי בְּשֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ בְּשֶׁלְּךָ. מַה שֶּׁלִּי בְּשֶׁלְּךָ – אָסוּר, אַף שֶׁלְּךָ בְּשֶׁלִּי – אָסוּר.

בין איסורי הנאה שאין מקדשים בהם אשה נמנו גם חולין שנשחטו בעזרה. ושואלים: וחולין שנשחטו בעזרה ששנינו מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שהם אסורים בהנאה? אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ מאיר, אמרה תורה: שחוט לי, כלומר, קרבנות לשם ה׳ — בשלי, בתוך התחום שלי, כלומר, במקדש. ושלך את בהמות החולין שאתה לוקח לצרכך לאכילתך — בשלך, בתוך התחום שלך מחוץ למקדש. מה שלי בשלך אסור, שאם שוחט אדם בהמת קדשים מחוץ למקדש הריהי אסורה בהנאה — אף שלך בהמת חולין בשלי בתחום המקדש — אסור בהנאה.

אִי מַה שֶּׁלִּי בְּשֶׁלְּךָ עֲנוּשׁ כָּרֵת, אַף שֶׁלְּךָ בְּשֶׁלִּי עֲנוּשׁ כָּרֵת? אָמַר קְרָא: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה׳…וְנִכְרַת״ – עַל קָרְבָּן עֲנוּשׁ כָּרֵת, עַל חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה אֵין עֲנוּשׁ כָּרֵת.

ויש לשאול: אי [אם] כך נאמר גם: מה שלי בשלך שאם שחט בהמת קדשים בחוץ ענוש כרת על כך, אף שלך בשלי, השוחט חולין בעזרה יהא ענוש אף הוא כרת? על כך אמר קרא [הכתוב]: ״איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב... ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה׳... ונכרת״ (ויקרא יז, ג–ד) למעט שרק על קרבן שמקריב מחוץ לאהל מועד — ענוש כרת, ואילו על חולין שנשחטו בעזרה — אין ענוש כרת.

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּשֶׁלִּי בְּשֶׁלְּךָ – שֶׁכֵּן עֲנוּשׁ כָּרֵת!

ומקשים: כיון שדינים אלה אכן נבדלים בהלכה איכא למיפרך [יש אם כן מקום לפרוך] את ההשוואה מעיקרה ולומר: מה לשלי בשלך — שכן ענוש כרת ולפיכך יש מקום לומר שנאסר גם בהנאה, תאמר בחולין שנשחטו בעזרה שאין ענוש כרת — אינו נאסר בהנאה! ואין איפוא ללמוד מכאן.

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: מֵהָכָא ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אֹתוֹ״ תְּלָתָא קְרָאֵי יְתֵירֵי, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?

אלא אמר אביי: מהכא [מכאן] אפשר ללמוד: נאמר בקרבנות ״ושחטו״ ״ושחט אתו״ ״ושחט אתו״ (שם ג, ב. שם ח. שם יג) תלתא קראי יתירי [שלושה כתובים יתירים], שהלא יכול היה לכתוב ״ושחט״, מה אם כן תלמוד לומר?

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם…וְזָבַחְתָּ״. בְּרִחוּק מָקוֹם אַתָּה זוֹבֵחַ, וְאִי אַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב, פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁלֹּא יִשָּׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה.

— לפי שנאמר ״כי ירחק ממך המקום... וזבחת..."(דברים יב, כא), לומר: ברחוק מקום מן המקדש אתה זובח חולין ואי (אין) אתה זובח במקום קרוב, וכוונת הכתוב: פרט לחולין, שלא ישחטו בעזרה.

וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים הָרְאוּיִם לִיקָּרֵב. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת בַּעֲלֵי מוּמִים – שֶׁכֵּן מִין הַמַּכְשִׁיר. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַחַיָּה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַחַיָּה שֶׁהִיא בִּשְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹפוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּשְׁחָטוֹ״ ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ״ ״וְשָׁחַט אוֹתוֹ״.

ואין לי אלא תמימים, בהמות שאין בהן מום, הראוים ליקרב, מנין שאיסור זה בא לרבות אף בעלי מומין שאינם ראויים לקרבן? — יש לומר מרבה אני את בעלי מומים שכן הם על כל פנים ממין המכשיר (שהוא כשר) לקרבן. מנין לרבות את החיה אף שאינה ממין הבא לקרבנות כלל, שאסור אף אותה לשחוט בעזרה — מרבה אני את החיה שהיא נאכלת בשחיטה כבהמה. מנין לרבות את העופות שאין מצות שחיטה מפורשת בהם בתורה, שגם אותם אסור לשחוט בעזרה — תלמוד לומר: ״ושחטו״ ״ושחט אתו״ ״ושחט אתו״ שלושה כתובים יתירים. ולמדנו גם מן הכתוב למעט בעלי מומין, חיה ועופות.

יָכוֹל לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט יְהֵא מוּתָּר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם…וְזָבַחְתָּ…וְאָכַלְתָּ״, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּרִחוּק מָקוֹם – אַתָּה אוֹכֵל, וְאִי אַתָּה אוֹכֵל מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ בְּמָקוֹם קָרוֹב, פְּרָט לְחוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה.

יכול לא ישחוט לכתחילה ואם שחט בדיעבד יהא מותר — תלמוד לומר: ״כי ירחק ממך המקום... וזבחת... ואכלת...", לומר: מה שאתה זובח ברחוק מקום, שלא במקדש — אתה אוכל, ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב, כלומר, פרט לחולין שנשחטו בעזרה

וְאֵין לִי אֶלָּא תְּמִימִים

. ואין לי אלא תמימים