אֲמַר לֵיהּ: הוֹצָאָה אַתְּ. אִיכְסִיף, הוּא סָבַר: מִשְּׁמַעֲתָא קָאֲמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמִינָא: רַב אַסִי דְּהוּצָל קָאֵי כְּוָתֵיךְ.

אמר ליה [לו] רב הונא: הוצאה את [מוצא אתה]. איכסיף [התבייש] ר׳ חייא בר אבין, הוא סבר: משמעתא קאמר ליה [מן השמועה הזו, אמר לו], שהבין שרצה רב הונא לומר לו: מוצא אתה מדבר הלכה זו. מכיון שראה רב הונא שהתבייש רב חייא בר אבין אמר ליה [אמר לו]: הכי קאמינא [כך אמרתי, לכך התכוונתי]: רב אסי מהעיר הוצל קאי כותיך [עומד בשיטתך], כלומר, התכוונתי לומר ״הוצלאה את״ — הולך אתה בשיטת איש הוצל.

נֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַגּוֹנֵב טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טִבְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי חוּלִּין שֶׁבּוֹ. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: טוֹבַת הֲנָאָה – מָמוֹן, וּמַר סָבַר: טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן?

מציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שיש מחלוקת תנאים] בדבר, ששנינו: הגונב טבלו של חבירו — משלם לו דמי טבלו של חבירו, אלו דברי רבי. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים] דמר סבר [שחכם זה, רבי, סבור]: טובת הנאה נחשבת כממון, ולכן צריך לשלם את דמי הטבל כולו, שהם קצת יותר מדמי החולין בלבד, שהרי יש לו גם טובת הנאה — בתרומות ומעשרות, שיכול לתיתם לאיזה כהן שירצה. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יוסי בר׳ יהודה, סבור]: טובת הנאה אינה נחשבת כממון ולכן אין הגנב חייב לשלם לו דמי טובת ההנאה שיש לו מהתרומות והמעשרות.

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן, וְהָכָא בִּטְבָלִים שֶׁנָּפְלוּ לוֹ מִבֵּית אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן, וּבְמַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין, קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין, וּמַר סָבַר: לָאו כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] טובת הנאה אינה ממון, והכא [וכאן] מדובר בטבלים שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו הכהן, וב בעיה האם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין [נחשבות] ורכוש סבו הם, קמיפלגי [חלוקים הם]. מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות] והנכד ירש את הקנין הממוני של תרומה זו מסבו הכהן ולפיכך משלם לו הגנב גם דמי התרומה ומעשרות. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יוסי בר׳ יהודה, סבור]: לאו כמי שהורמו דמיין [לא כמו שנתרמו הן נחשבות], וממילא חייב הוא להפריש בעצמו, ואין לו בהם אלא טובת הנאה שאינה ממון ומשום כך מחזיר לו הגנב רק דמי חולין.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין, וְטוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן. וְהָכָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגִי. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חִיטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות] וטובת הנאה אינה ממון, ואינם חולקים בישראל שנפלו לו טבלים מאבי אמו כהן, ו אולם הכא [כאן] ב דברי שמואל קמיפלגי [הם חלוקים]. שאמר שמואל: אפילו חיטה אחת שנותן בתרומה פוטרת מדין תו רה את הכרי כולו, שמן התורה אין לתרומה שיעור כלל.

דְּמָר אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וּמָר לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

דמר אית ליה [שחכם זה, רבי, יש לו, הריהו מקבל] את דברי שמואל ולכן צריך הגנב להחזיר לו את כל הטבל, שכיון שאין לתרומה שיעור, יכול הבעלים לומר לו ״פוטר אני את תבואתי בחיטה אחת לתרומה וכל השאר הוא חולין״. ומר [וחכם זה, ר׳ יוסי בר׳ יהודה] לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי שמואל ולכן צריך לנכות מן הטבל שיעור תרומה שהוא לפחות אחד לשישים מהתבואה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, וְהָכָא הַיְינוּ טַעֲמָא דְּרַבִּי – דִּקְנָסוּהוּ רַבָּנַן לַגַּנָּב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא לית להו [לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים] את דברי שמואל והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של רבי, שאף שאין טובת הנאה נחשבת ממון מכל מקום קנסוהו רבנן [קנסו חכמים] לגנב שלא תשאר בידיו התרומה שגנב.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל, וְהָכָא הַיְינוּ טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּקְנָסוּהוּ רַבָּנַן לְבַעַל הַבַּיִת, דְּלָא אִיבָּעֵי לֵיהּ לְשַׁהוּיֵהּ לְטִיבְלֵיהּ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, הם מקבלים] את דברי שמואל וחטה אחת פוטרת את כל הכרי והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של ר׳ יוסי בר׳ יהודה: שקנסוהו רבנן [חכמים] לבעל הבית, משום שלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה [היה צריך לו להשהות את טבלו] והיה צריך לתת תרומה מיד.

תְּנַן: הַמְקַדֵּשׁ בִּתְרוּמוֹת, וּבְמַעַשְׂרוֹת, וּבְמַתָּנוֹת, בְּמֵי חַטָּאת, וּבְאֵפֶר פָּרָה – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, וְאַף עַל פִּי יִשְׂרָאֵל. וּרְמִינְהוּ: הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן – דִּינָיו בְּטֵלִים; לְהָעִיד – עֵדוּתוֹ בְּטֵלָה; לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ – מֵימָיו מֵי מְעָרָה וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה!

תנן [שנינו במשנתנו]: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה — הרי זו מקודשת ואף על פי שהוא ישראל. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הנוטל שכר לדון — דיניו בטלים, הנוטל שכר להעיד — עדותו בטלה, להזות מי חטאת על טמא מת, ולקדש מי חטאת על ידי נתינת אפר הפרה בהם — מימיו נחשבים כמי מערה, סתם מים סרוחים, ואפרו אפר מקלה, אפר שריפה סתם. ואם כן, אם מקדשה במים אלה, הריהו כמקבל שכר עבור מלאכת קודש, וכל ערך המים והאפר בטל, ואין כאן קידושין!

אֲמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בִּשְׂכַר הֲבָאָה וּמִילּוּי; כָּאן – בִּשְׂכַר הַזָּאָה וְקִידּוּשׁ.

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה] כאן בשכר הבאה ומילוי מי החטאת בכלי, שעבור טירחה זו רשאי לקבל שכר ומשום כך הרויחה על ידו את שכר הבאתם ומקודשת, כאן בברייתא של הנוטל שכר להזות ולקדש, מדובר בשכר הזאה וקידוש עצמם.

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי הָכָא ״בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר פָּרָה״, וְקָתָנֵי הָתָם ״לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ״. שְׁמַע מִינָּהּ. הדרן עלך האיש מקדש

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] מן הלשון שכך הוא פירוש הדברים דקתני הכא [ששנה כאן] במשנתנו ״מקודשת במי חטאת ובאפר פרה״ כאשר כל אחד מהם הוא מובדל ועדיין לא עירב המים באפר. וקתני התם [ושנה שם] ״להזות ולקדש״, כלומר, שמקבל שכר על ההזאה והקידוש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

מתני׳ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְּלוֹנִית״, וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ – מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וּבָא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – מְקוּדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי, בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן – תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

״מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״, וּבָא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – מְקוּדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן אוֹ בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל – לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה.

האומר לחבירו ״צא וקדש לי אשה פלונית״, והלך השליח וקדשה לעצמו — הרי זו מקודשת לשני. וכן האומר לאשה ״הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום״ ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום — מקודשת לשני. וקידושי השני הם קידושין גמורים, ואם היתה המקודשת בת ישראל שנתקדשה ל שני שהוא כהן — תאכל בתרומה.

גמ׳ ״הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: צֵא וְקַדֵּשׁ״. תָּנָא: מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת. וְתַנָּא דִּידָן, ״הָלַךְ״ נַמִי דְּקָתָנֵי – הָלַךְ בְּרַמָּאוּת.

אבל אם אמר לאשה ״הרי את מקודשת מעכשיו ו רק לאחר שלשים יום יחולו הקידושין״ ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום — מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, מספק, ואם היתה בת ישראל שנתקדשה לכהן, או בת כהן לישראל — לא תאכל בתרומה שכיון שיש ספק בקידושיה, אינה נעשית על ידם כאשת כהן, אבל יוצאת מתורת בת כהן.

מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ״

שנינו במשנה שהאומר לחבירו ״צא וקדש לי אשה ", והלך וקידשה לעצמו — הריהי מקודשת לשני. ומביאים, תנא [שנה חכם אחר בדין זה]: מה שעשה עשוי, שהאשה מקודשת לשליח, אלא שנהג בו מנהג רמאות, שאסור הדבר. ומעירים: ו התנא דידן [שלנו] הלשון היתירה בדבריו ״הלך״ (״הלך וקידשה״) נמי דקתני [גם כן ששנה] כוונתו הלך ברמאות, שעשה שלא כראוי.